התשובה קשורה לאופן שבו המוח שלנו מחליט אם יש לו יכולת להתמודד עם מצב הסטרס שלפנינו . אם נסתכל בסיטקומים, נחשוב שחיי הנישואים הם עינוי שבו בעל ואשה נמצאים בקרבות אינסופיים שנדלקים, כמעט תמיד, מגפרור קטן וחסר חשיבות. נראה שהתפקידים בהצגה הזו קבועים: האשה רודפת את הבעל, לפעמים היא הולכת אחריו מחדר לחדר (כלומר רודפת אותו פיזית) ולפעמים היא כותבת לו ווטסאפים ארוכים ומפורטים (כלומר רודפת אותו נפשית), אבל בכל מקרה היא מתנהגת בצדקנות, מפגינה זיכרון אבסולוטי, ולא נרגעת עד שבעלה מפגין