תצפו בסדרה "לופן" עם הילדים (הגדולים), זה טוב למוח שלהם
עודכן: 22 באוק׳
צפייה בעונה החדשה של סדרת המתח של נטפליקס היא גם הזדמנות לתרגל עם הילדים כישורים כמו מנטליזציה, לחדד עבורם מהי סובייקטיביות, ולעזור להם לבחון איך דברים נראים מנקודות מבט שונות
כנראה שלא הייתי ממש נהנית מהעונה השנייה של סדרת המתח "לופן" אם הייתי מנסה לצפות בה לבד. אבל מרתון צפייה שנמשך כמה ימים שקיימתי עם בני הצעיר, הפך אותה לחוויה מהנה עבורי ומפתחת עבורו. אותו אלמנט תסריטאי שהיה הופך אותה למתסכלת כצופה בוגרת הוא זה שמעניק לה את הפוטנציאל שלה עבור הצופה הצעיר (בליווי הורה), והאלמנט הוא היפוך פרספקטיבות ביחס לאותה התרחשות.
בחמשת פרקי הסדרה היוצרים משתמשים שוב ושוב באחד הטריקים האהובים ביותר בסרטי שוד, ומציגים את אותו מהלך עלילתי שהצופים זה עתה גרמו לראות, אבל בפרספקטיבה מעט שונה. המטרה היא כמובן לייצר טוויסט מדהים בעלילת הפרק, ומן הסתם, עבור הצופה הממוצע, בפעם ה-51 אלף שבה המנגנון הזה מופעל, התדהמה מעט נשחקת.
אבל עבור צופה צעיר יותר ומנוסה פחות, לא רק שהמנגנון עובד גם בפעם ה-51 אלף, אלא שבנוסף, בכל פעם ששינוי הפרספקטיביות מתרחש, הוא זוכה לתרגל ולפתח את יכולתו להבין את עולמו המנטלי של הזולת. ובתור בונוס, גם להתחבק עם אמא על הספה מתחת לשמיכה במזגן וללכת לישון מאוחר.
כמובן שצפייה כזו בלופן צריכה להיות מותאמת לגיל ולאופי של הילדים באופן ספציפי בגלל התכנים. על אף שהם לא מיוצגים באופן מפורש ומזעזע ביחס למקובל בטלוויזיה, הם יכולים להיחוות כקשים מאוד לילדים בגילים מסוימים, אך מופשטים מבחינות אחרות. בנוסף, זוהי לא צפייה פסיבית מבחינת ההורה. היא כרוכה בהפסקות מרובות, שמטרתן לוודא שהצופה הצעיר אכן הבין את שינוי הפרספקטיבה, ואת המשחק שבמעבר בין אשליית האובייקטיביות לחשיפת הסובייקטיביות של נקודות המבט. צפייה כזו מתאימה יותר להורה עם ילד אחד, משום שכל קומבינציה אחרת עלולה להיות מתסכלת עבור הצופים הבוגרים המתוחכמים יותר.
היכולת לתפוס את עולמו הפנימי של אדם אחר, ולהבין כיצד דברים נראים מנקודת מבטו, בהינתן אמונותיו, תפיסותיו, רגשותיו, והמידע אליו הוא היה חשוף, חשובה ביותר בהתפתחותנו הפסיכולוגית. ללא היכולת להבין ששני אנשים שונים יכולים לתפוס את אותה "מציאות" בדרכים שונות, אנחנו נותרים מוגבלים מאוד ביכולתנו לשתף פעולה, שהיא הבסיס להישרדותנו הפיזית והנפשית כבוגרים.
ללא היכולת הזו אנחנו לא יכולים לצפות כיצד אחרים יגיבו אלינו אם ניקח להם את רכושם ללא רשות או נפגע בהם פיזית; לא נדע אם האדם שאיתו אנחנו חיים כועס עלינו באופן אישי או מוטרד ממשבר אישי בעבודה; לא נצליח לנהל משא ומתן פורה. ואם לא נקבל הדרכה צמודה וטיפוח אינטנסיבי, יש סיכוי שנגמור את החיים שוכבים על המדרכה עם הראש בתוך שלולית, אחרי שספגנו מהלומה של עצם קהה לגולגולת.
בספרות המקצועית, הנושא מוכר גם בתור היכולת לפתח Theory of mind, והוא מתייחס גם להתפתחות האפיסטמולוגיה האישית של האדם (כלומר, לתיאוריות שאנחנו מגבשים לגבי טבע הידע והידיעה עצמם). התפתחות זו עוברת דרך כמה שלבים, כשהיא מתחילה מהשלב האבסולוטיסטי, שבו המוח האנושי פועל על פי תפיסה שידע הוא עניין לגמרי אובייקטיבי, ומבשיל בשלב שבו ידע נתפס מצד אחד כסובייקטיבי ומצד שני ככזה שניתן להחיל עליו כלים אובייקטיבים (כמו טיעונים וראיות) על מנת להעריך אותו.

ישנם מבחנים פסיכולוגים רבים שמנסים להעריך את איכות ה-Theory of mind. בהפשטה, באחד הידועים שבהם, הבוחנת מראה לנבדקת שתי בובות, לבובה א' יש סלסלה ולבובה ב' יש קופסה. הבוחנת מראה לנבדקת שבובה א' מניחה חרוז בסלסלה שלה, משאירה את הסלסלה בחדר ויוצאת ממנו. לאחר מכן הבוחנת מראה לנבדקת שבובה ב' מוציאה את החרוז מהסלסלה ומניחה אותו בקופסה שלה. בשלב זה, בובה א' חוזרת לחדר. אז שואלת הבוחנת את הילד: "איפה בובה א' תחפש את החרוז שלה?" ילדים שהתפתחותה הקוגניטיבית תקינה, ומצליחים לפתח תיאוריה לגבי התודעה של הזולת, עונים נכון שבובה א' תחפש את החרוז בסלסלה שלה, משום ששם היא הניחה אותו לפני שהיא יצאה, ומשום שמנקודת מבטה, מאז שהניחה את החרוז בסלסלה לא התרחש שום דבר שעשוי היה להשפיע על מיקומו של החרוז.
לעומת זאת, ילדים שיש להם פגיעה בהתפתחות הקוגניטיבית, שמקשה על תפיסת התודעה של הזולת להבשיל, כמו על הרצף האוטיסטי, מניחים שבובה א' יודעת מה שהם יודעים, ומתקשים לתפוס שמנקודת מבטה של בובה א' הדברים נראים אחרת. נבדקים כאלה ישיבו שבובה א' תחפש את החרוז בקופסא של בובה ב'.
מובן אם כך מדוע סדרה כמו לופן, שבה התפנית המותחת בכל פרק ופרק מתבססת על יכולתו של הצופה ליהנות מהצגה של אותם אירועים מנקודות מבט שונות, תהיה מהנה במיוחד לילדים בגילים שבהם הם עדיין משכללים את שרירי ה-Theory of mind שלהם.
גם אחרי שהיכולת הזו מבשילה, היא עדיין ממשיכה להתפתח. במונחים עקרוניים יותר, תרגול מבדר של אימוץ נקודות מבט, כמו זה שמספקת עונה 2 של לופן, מחזק את הבסיס למנטליזציה במובן הרחב והנחוץ ביותר. היכולת שלנו להסיק מסקנות על מחשבותיו, רגשותיו ואמונותיו של אדם אחר על בסיס ההתנהגות שלו היא קריטית עבורנו בילדות, אבל היא חיונית מאוד גם כשאנחנו הופכים להורים.
איך נבין מהי הסיבה שהילד לא מוכן פתאום להכין שיעורי בית פשוטים לבד, אם לא נצליח לשים את עצמנו בנעליו ולגלות שכך הוא זוכה בעצם לתשומת לב נעימה ונדירה מאחד מהוריו העסוקים תמיד? איך נבין למה הילדה שלנו מתנגדת כל כך לרעיון של מעבר לדירה מרווחת יותר בחלק אחר של העיר אם לא נדע לצייר לעצמנו את המפה המנטלית של עולמה, ולהבין שהיא חיכתה בשנה הבאה להצטרף כבר לשבט הצופים שליד ביתה?
הטענה בדבר היתרונות הפסיכולוגיים של צפייה בלופן עבור ילדים קשורה, אסוציאטיבית לפחות, לטענתה של הוגת הדעות האמריקאית מרתה נוסבאום, שבספרה "צדק פואטי" פיתחה את הטענה שעל כולנו (ובמיוחד למשפטנים, שהיוו את עיקר קהל היעד שלה בשעתו) להרבות בקריאה ברומנים (כלומר פרוזה), משום שקריאה כזו מפתחת באופן מובנה את הרגישות המוסרית של הקורא ואת היכולות האמפתיות שלו. גם אם לא הייתם שם כשהספר של נוסבאום יצא לאור, קל לדמיין את הביקורות שהוא חטף. הכותרת העקרונית של הביקורות הללו היתה "גם הנאצים קראו ספרות יפה". וזה נכון. אם כי לא בטוח שהביקורת הזו משמידה טוטאלית את הטענה של נוסבאום, משום שעדיין אפשר לטעון שהנאצים בהחלט השכילו להבין כיצד פועלת נפש האדם, ואיך דברים נראים מנקודות מבט שונות, של קורבנות, של אזרחים, של חיילים וכו'. הבעיה לא היתה חוסר הבנה של הנושא, אלא יותר באופן היישום.
ואם נוסבאום חטפה כשהיא המליצה לקרוא דיקנס, ברור שגם ההמלצה לצפות בלופן עם ילדים יכולה לעורר מחלוקת. לכן שווה להוסיף בכוכבית שלא מדובר בהמלצה גורפת וחד-משמעית. אם במקום זה התכוונתם ללכת איתם לראות כרישים בתחנות הכוח של חדרה, לבקר באגף הארכיאולוגיה של מוזיאון ישראל, או פשוט לעשות איתם ערב משפחתי של משחקי חברה ללא מסכים - לכו על זה, זה עדיף בהרבה על צפייה בצוותא בלופן.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




