בתאוריה

אנחנו נוטים לתכנן את זמן הביצוע של משימות, אבל לא את המחיר הנפשי שהן גוזלות. לכל משימה יש גם זמן סמוי להתארגנות רגשית, וגם הוא צריך מקום ביומן

יש מטופלים חרדתיים שחוששים שהכדורים יהפכו אותם לשאננים מול סכנה, ודיכאוניים שפוחדים שהם יגרמו להם לוותר על החיים. אבל אולי לפעמים הטיפול פשוט עוצר לרגע את התסריט האוטומטי ביותר...

יש מטופלים חרדתיים שחוששים שהכדורים יהפכו אותם לשאננים מול סכנה, ודיכאוניים שפוחדים שהם יגרמו להם לוותר על החיים. אבל אולי לפעמים הטיפול פשוט עוצר לרגע את התסריט האוטומטי ביותר

ככל שה"לא" דורש יותר הסברים, יותר שכנוע עצמי ויותר מאמץ, כך גדל הסיכוי שהוא מסתיר רגש שקשה מדי לומר ישירות

ברגעי משבר אנחנו לא מאבדים זיכרונות, אלא את הגישה אליהם. אחד התפקידים הסמויים של הטיפול הוא לשמור את הזיכרונות שהודחקו, לשלוף אותם ברגע הנכון ולחבר מחדש את חלקי הפאזל

מה קורה כשמילוי טופס או חרדה ממספרים מעוררים בדיקה כפייתית, דחיינות או קיפאון — לא בגלל הקושי, אלא כי כל טעות קטנה עלולה לגרור סבך בירוקרטי מתמשך, ובמקרה הקיצון אף להסתבכות מול החוק

גם אחרי שהשגרה חוזרת, עומס מתמשך של דריכות והישרדות מצמצם את היכולת להתרכז ולחשוב - וכשהקושי הזה מתפרש ככישלון אישי, התקיעות רק מעמיקה

בתקופות משבר המוח שלנו מייצר "תובנות" בקצב מסחרר — אבל לא כולן אמיתיות. יש דרך לדעת מאיפה הן באות

פעמים רבות, ברגעי איום אנחנו מחליפים פחד במשחק וביצירתיות כדי להגן על הילדים - אך עצם האחריות לאחר מעבירה אותנו מחוסר אונים לניהול פעיל של הסיטואציה, ובכך מגינה גם עלינו

האמירה הזאת נשמעת כמו תיאור מפוכח של המציאות, אבל לרוב זו דרך לרכך אשמה ולהפוך בחירה אישית לגזירת גורל חברתית...

האמירה הזאת נשמעת כמו תיאור מפוכח של המציאות, אבל לרוב זו דרך לרכך אשמה ולהפוך בחירה אישית לגזירת גורל חברתית

מה קורה כשהחיפוש האובססיבי בטיפול אחר תווית קלינית מדויקת לבעיה היא הסחת דעת מהשאלה האמיתית - שהתמודדות עימה עלולה לחשוף את הכאב שהיא מסתירה

איך הטיות מוחיות, אפקט העדר והצורך בשייכות גרמו לאנשים ממש לא טיפשים להתעלם מכל כך הרבה דגלים אדומים של מוסר - ומה אנחנו יכולים ללמוד מכך על נקודות העיוורון לנו

מה קורה כשאנחנו מפסיקים להיאבק במציאות שלא משתנה ומגלים שהוויתור על המאבק הוא לא סוף הדרך אלא תחילתם של החיים האמיתיים?

רוב הילדים מפסיקים לצייר כשהם מגלים שהם לא מצליחים לצייר באופן מציאותי מספיק. תרגיל פשוט של שלוש דקות יכול להחזיר מעט מהקסם האבוד

שלוש רמות של אכפתיות מסבירות איך בן זוג יכול להשקיע שנים בילדים שאינם שלו - ואז להיעלם בלי הסבר וללא חרטה

מה קורה כשהצד השני מפסיק להיות שותף למחשבה, לתכנון ולדאגה – ומשאיר אותנו כרובינזון קרוזו בתוך אי של אחריות, גם כשהוא יושב ממש לידנו על הספה?...

לפעמים רק נדמה לנו שאנחנו מחפשים פתרון - אבל הכעס והעצב הבריאים שלנו חוסמים זה את זה, ואנחנו במצב של קיפאון

ואולי אתם לא סתם אאוטסיידרים מוזרים ומיוחדים - אלא סוחבים מהילדות דפוס מְרַצֶּה כמנגנון הגנה?

ואולי אתם לא סתם אאוטסיידרים מוזרים ומיוחדים - אלא סוחבים מהילדות דפוס מְרַצֶּה כמנגנון הגנה?...

התשישות הכרונית שפוקדת את הישראלים היא לא כישלון אישי. היא תוצאה של תרבות עבודה בלתי אפשרית, יוקר מחיה הזוי ושנתיים שרוקנו את הרזרבות הנפשיות שלנו

ההחלטות היומיומיות אולי משפרות מדדים - אבל מרחיקות אותנו מהחיים עצמם

מסטיבן זונדהיים ועד לחדר הטיפול: למה אנחנו כל הזמן מנסים ליישר תמונות עקומות, לסדר מגירות ולהחזיר לדברים את הצורה שלהם

כשאנחנו עומדים בפני צעד משמעותי בחיים, אנחנו מחכים שהתנאים יבשילו והיקום ישלח לנו סימנים כמו בסרטים. אבל מה אם הרגע הזה לא קיים, ואולי אם נמתין נגלה שהוא כבר חלף בזמן שפנטזנו

ריצוי הוא דפוס שנוצר בילדות כהגנה מפני כעס ואכזבה, אך בבגרות הוא עלול להפוך למקור לחרדה כרונית ולאובדן קשר עם הרצונות האישיים – כי כשאתם עסוקים כל הזמן ברגשות של אחרים, קשה לדעת מה אתם רוצים באמת

העסקה לשחרור החטופים וסיום המלחמה מחזירה לנו מעט תקווה. אבל הסתמכות על הצלה חיצונית היא לא מה שיפתור לנו את בעיות העומק וישקם את בעיות הנפש של החברה הישראלית

כריזמה היא לא קסם מולד אלא נוסחה פסיכולוגית. טראמפ ונתניהו יודעים להפעיל אותה. עכשיו נותר לשמאל למצוא מנהיג שיפנה לרגש, ולא רק להיגיון הקר

תסמונת הדייר הנטוש, תסמונת ההורה הקדם־צבאי ותסמונת ה"כן־לא־שחור־לבן" הן לא רק הפרעות פרטיות אלא מסמנות את הפסיכולוגיה הקולקטיבית שהתעצבה תחת שלטון סמכותני ומלחמת נצח. כך תזהו את התסמינים