top of page

אנחנו לא מפחדים רק להזדקן. אנחנו מפחדים להפסיד את מי שהיינו

תמונת הסופר/ת: Amalia Rosenblum
Amalia Rosenblum
10 בספט׳
זמן קריאה 5 דקות

מטופלת אחרי לידה רוצה את הגוף שהיה לה, ומטופל אחרי אקזיט מחפש חותם על ההיסטוריה. שניהם מנסים לתקן את הזמן, אבל ההתבגרות מלמדת אותנו שלא כל הפסד אפשר למנוע

לפני כמה שבועות ישבה מולי מטופלת בת 33, אחרי שנים של ניסיונות לא קלים להיכנס להיריון, שכיום חובקת תינוקת קטנה ובריאה. זה הישג עצום, והיא יודעת את זה. רציונלית. בכל זאת רוב הזמן בטיפול לא הולך לשמחה הזאת, אלא לתסכול ניכר על הבטן ש"עוד לא חזרה" ולכך ש"אף פעם לא הייתי שמנה כל כך".

לאחרונה היא סיפרה לי שהיא שוקלת להיכנס שוב, ומהר, להיריון נוסף – לא כי היא רוצה עוד ילד עכשיו, אלא, כלשונה, "כדי לגמור עם זה", כלומר עם ההשפעות ה"שליליות" על הגוף, ואז "לשקם את עצמי" בבת אחת. כאילו הדרך היחידה להתפייס עם מה שקרה לגוף היא לעבור את זה שוב, מהר, ולצאת מהצד השני "מתוקנת".

היא הזכירה לי מטופל שהיה אצלי תקופה קצרה לפני כמה שנים. הוא היה אז בן 30 ומשהו, אחרי אקזיט ראשון – סכום יפה, לא ענק. מאז, כבר שנים, הוא הרוס. לא מהאקזיט עצמו, אלא מהניסיון הבלתי פוסק לעשות עוד אחד, גדול יותר, כדי – כך הוא מנסח את זה – "להשאיר איזה חריץ על ההיסטוריה". כשהייתי שואלת אותו מה בדיוק ישתנה אם יעשה אקזיט שני, הוא התקשה לענות. הוא רק ידע להגיד שהמצב הנוכחי, שבו הוא הצליח "רק" פעם אחת, הוא בלתי נסבל.

שני המטופלים האלה נאבקים, כל אחד בדרכו, בדבר דומה: בעובדה שהגוף משתנה, שהזמן עובר ושרוב מה שאנחנו עושים לא ישאיר עקבות. ואני שואלת את עצמי מה בדיוק התפקיד שלי מולם.

אם רק נשקיע מספיק

בימים אלה, כשאני עוזבת את הקליניקה שלי אחרי כעשור בחיפוש אחרי מיכל (או היכל) חדש למפגשים עם המטופלים שלי, כשאני רואה הורים צעירים מלווים ילדים לשער בית הספר בבוקר הראשון של השנה, כשאני מפחדת מהבחירות הבאות, אני שואלת את עצמי איך עוזרים לאמא הצעירה שרוצה "לגמור עם זה" ומה הייתי צריכה להגיד לבחור ההוא שחיפש את האקזיט השני.

במפגשים עם מטופלים מבוגרים ממני יש רגעים שמתחשק לי ממש להוציא פנקס ולכתוב – כמו סטודנטית באוניברסיטה – את הדברים הנבונים שהם אומרים, או פשוט מראים לי באופן שבו הם חיים.

כי גם אני, בעודי נאבקת לחזור לכושר אחרי עוד מלחמה ועוד קיץ, מנסה שוב לשפר הרגלי תזונה או לעכל טעויות כאלה ואחרות שעשיתי בחיים, עדיין מזדהה עם החרדה של האמא הצעירה שנלחמת בטבע של גוף שכבר ילד, ועם האמת הקיומית שהבחור ההוא נאבק בה – שכנראה לא תישאר ממנו שריטה על ההיסטוריה.

כשהייתי בגילם גם אני האמנתי במשהו דומה: שאם רק אשקיע מספיק – בגוף, בקריירה או בזוגיות – אצליח להימנע מכל הפסד. עד היום הנטייה הראשונית שלי היא להילחם, מתוחה, בטוחה שאם רק אנהג נכון מספיק, שום דבר רע לא יקרה.

אבל ביני לבין עצמי (וביניכם): האם הגרסה ההיא של עצמי, שנאבקה לשלוט בכל פרט, הייתה באמת דוגמה טובה לילדיי? או שמא לזאת שכבר הפסידה כמה דברים, כמה אנשים, כמה תחרויות, יש יותר מה לתת להם?

לוותר על התפקיד הישן

בטיפול זוגי אני רואה את זה כל הזמן: בן זוג אחד מתחיל להזדקן, להיחלש, להשתנות – והשני, מתוך אהבה שנמהלת בפחד, מנסה "לתקן" אותו, לגעור בו, לדחוף אותו לעוד ענף ספורט, עוד בדיקה רפואית, למצוא את השביל שיוביל אותם בחזרה למקום שבו היו.

הקושי לקבל את האובדנים שבן הזוג חווה הופך, בדרך כלל בלי שנרצה בכך, לקושי לקבל את בן הזוג עצמו. זה קורה לנו גם עם ילדינו הבוגרים: אנחנו מתקשים לוותר על התפקיד הישן שלנו כמנהלים, כמגינים, כמנהיגים.

ולפעמים אנחנו מרגישים אבודים, אבל אם נקשיב טוב לחיים נגלה שהילדים הבוגרים עדיין זקוקים מאוד שנלמד אותם משהו. אלא שהמשהו הזה הוא אחר: שנלמד אותם לוותר. לא בגלל שנכנענו, אלא בגלל שכבר תרגלנו את זה מספיק פעמים.

האובדנים האלה הם לא רק מוות (אם כי המוות אינו מחוסר עבודה). אנחנו מאבדים את הגוף ואת הפנים שהיו לנו (הטלפון שלנו שמח להזכיר לנו את זה – נקמת המצלמה באייפון), גם בנסיבות משמחות כמו היריון ולידה, וגם בנסיבות שגרתיות או טרגיות. אנחנו בוודאות מפסידים במאבק להותיר חותם, לשנות את העולם, להדהים את האנושות או אפילו רק לגרום לה לגרד מאחורי האוזן.

אנחנו מאבדים קשרים אישיים בגלל מרחק פיזי, פוליטי או מנטלי, ולפעמים בגלל מחלות. יכולות שהיו מובנות מאליהן נעלמות (השם של השחקן ההוא שהיה בסרט הזה – אה כן, נכון, "הפנתר הוורוד"), ופנטזיות (אני יכולה לאכול רק שעתיים ביממה, ואז אחיה עד גיל מאה ללא אלצהיימר) מתבררות כלא ממש ריאליות (איפה הסוכר?).

אנחנו מאבדים תפקידים שאהבנו (לחכות מחוץ לשער בית הספר), וזהויות שחשבנו שהן קבועות ומתברר שהיו רק תפקיד. והאובדן הבסיסי מכולם: האמונה הילדותית שאם רק ננהג נכון נימנע מכל אובדן אחר.

אנחנו לא מפחדים רק להזדקן. אנחנו מפחדים להפסיד את מי שהיינו - אילוסטרציה

לתרגל אי־היאחזות

מסורות פילוסופיות שונות ניסחו את המעבר הזה לפניי, כמובן. משחר האנושות, מי שחי מספיק זמן הבין שהמרדף הבלתי פוסק אחר הישגים, ממון ומוניטין הוא גם ניסיון להכחיש עובדה פשוטה: כמו סירה בים (ואפילו יאכטה עצומה או נושאת מטוסים), במוקדם או במאוחר ניעלם, וגם הקצף שהשארנו אחרינו יתפוגג.

הים יחזור להיות כמעט כפי שהיה לפנינו, או לפחות לא ישמור את החותם באופן שבו היינו רוצים לדמיין. ומי שהבינו את זה לפנינו הציעו שהדרך להתמודד עם אובדן בלתי נמנע אינה להשקיע עוד ועוד בניסיון למנוע אותו, אלא להבין שההשפעה שלנו נמשכת גם בלי שנדע עליה, בכל אדם שנגענו בו בדרך.

הבודהיזם קורא לתרגל אי־היאחזות ולא להסתפק בידיעה תיאורטית. הסטואים הציעו לדמיין מראש את ההפסד הצפוי, לא כדי לשקוע בפחד אלא כדי לרופף את האחיזה מבעוד מועד. פסיכולוגים שחקרו איך אנחנו בכל זאת מפתחים חוכמה עם הגיל, ופול בלטס הוא דוגמה מרכזית כאן, יגידו שבעצם אנחנו מפתחים מומחיות ביכולת להחזיק חוסר ודאות, ריבוי אפשרויות ואת הפער בין מה שרצינו למה שקרה, בלי לקרוס.

ואנחנו רואים את זה כשאנחנו מסתכלים על החברים שנשארו חברים שלנו אחרי כל השנים: ככל שאנשים בריאים נפשית מתבגרים, הם עסוקים פחות בלנצח ולהרשים, ומסוגלים יותר פשוט להיות – להיות נוכחים, אינטימיים, לא נבהלים, לא מתקנים – עבור מישהו אחר, בזמן שהוא מתמודד עם ההפסד שלו.

הכתיבה הפופולרית הטביעה את הרעיון שצריך 10,000 שעות של משהו כדי להשיג בו מומחיות. אף אחד מאיתנו לא נרשם מרצון להתמחות באובדן, אבל כולנו עוברים את התרגול הזה. אם הייתי צריכה לתמצת את זה למטופלת ולמטופל שלי, הייתי אומרת להם דבר כזה: הגוף שלך השתנה כי הוא עשה דבר עצום, לא כי הוא נכשל. וההיסטוריה כמעט לא זוכרת אף אחד – וזה בסדר, כי ההשפעה שלך נמשכת גם בלי שתדע עליה, ובכל מקרה היא לא אמורה להיראות כמו חריץ.

התפקיד שלנו, ככל שאנחנו מתבגרים (וכן, מזדקנים), הוא ללמוד לקבל את זה בלי שזה ישבור אותנו. ואז, וזה העיקר, להראות למי שסביבנו איך עושים את זה – בזוגיות, בהורות ובכל מערכת יחסים שאנחנו נמצאים בה. בחיים עצמם, אגב, ולא בהרצאה כמו זו שנתתי פה.

במקרה שלי זה קורה עכשיו, כשאני מחלקת את ספת הטיפולים ואת כורסת הפסיכולוגית (לעוזרת), נפרדת מהעציצים שמתו בשיפוץ שאינו נגמר, ונזכרת שהכול התחיל בטיל שנפל מול הקליניקה. וגם אילו הייתי נשארת, הנוף מהמרפסת חושף הפסדים בקנה מידה עצום. אולי לא במקרה אנחנו מרגישים שהשנים האחרונות ביגרו מאוד את כולנו (גם את הילדים). ואולי כשאני יושבת על המרפסת וסופרת ציפורים נודדות, אני מנסה ללמוד גם מהן איך מתמודדים עם זה שהקיץ נגמר.


שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com

 
 
bottom of page