למה בכיתי בפרויקט הייל מרי (ולא כי נכנס לי קתרזיס לעין)
עודכן: 22 באוק׳
אפלטון חשש מכוחה של האמנות לספק להמונים קתרזיס זול, ואילו פרויד טען שהיא מאפשרת לנו לעבד את הרגשות הקשים. אבל אולי יש בכלל סיבה נפשית עמוקה יותר לדמעות שמזילים מול יצירה מרגשת
לא מזמן הלכתי לראות בקולנוע את הסרט "פרויקט הייל מרי". "ראיתי" זו מילה גדולה, מפני שחצי מהזמן בכיתי. אני לא בכיינית גדולה. ובכל זאת, מצאתי את עצמי שם, מושכת באף בחשיכה כמו ילדה. המקרה הזה הזכיר לי כמה אנשי עסקים שאני מכירה, שמנצלים טיסות טרנס-אטלנטיות כדי להתייפח בסתר מול המסך הקטן.
השאלה כיצד משפיעה עלינו האמנות היא עתיקת יומין. כמו שיודעת כל סטודנטית לאמנות או פילוסופיה, הרבה לפני המצאת הקולנוע אפלטון זיהה את האפקט הרגשי שיש לאמנות עלינו וחשב שהוא מסוכן ביותר. לשיטתו, במדינה האידיאלית לא יהיה מקום לשירה (דהיינו לאמנות במובנה הרחב).
על פי אפלטון האמנות מציעה קתרזיס זול, כזה שלא שילמנו עליו. היא מאפשרת לנו לחוות פורקן רגשי עמוק ללא המאמץ המוסרי או ההשלכות בעולם האמיתי שאמורים להתלוות לרגשות כאלה. אני בוכה על גורלו של האסטרונאוט הבודד, או על רגשותיו של החייזר המשונה, בלי שאני נדרשת לעזור להם לפתור את הבעיות שלהם.
החרדה של אפלטון לא נובעת מכך שהאמנות נכשלת, אלא דווקא מכך שהיא מצליחה יותר מדי. אפלטון הבין שהאמנות עוקפת את מנגנוני הבקרה הרציונליים שלנו ופונה ישירות אל החלקים הנמוכים, היצריים והרגשניים של הנפש. בספרו "המדינה" הוא מתאר כיצד המחזאי מזין ומטפח את היסודות הללו, שמטבעם נוטים לחוסר איזון, ובכך מחליש את היסוד התבוני שאמור למשול בנו.
הסכנה הגדולה ביותר, בעיניו, היא שההזדהות הרגשית באמפיתיאטרון תנוון אותנו: אם נתרגל להתייפח על מר גורלן של דמויות פיקטיביות, נתקשה לגייס את כובד הראש, האיפוק והמשמעת העצמית הנדרשים כדי להתמודד עם סבל ממשי בעולם האמיתי.
כאוס מאורגן
ההבדל העמוק בין החרדה ההיסטורית מפני כוחה של האמנות לבין המבט הפסיכולוגי המודרני טמון במושג הסובלימציה (העידון). מקובל להגיד שזיגמונד פרויד אמר שהאדם הראשון שקילל התחיל את התרבות (כי קללה היא עידון לעומת האופציה של זריקת אבן).
במאה השנים האחרונות כבר מוסכם לראות בחוויית ה"צריכה" של האמנות כניסה לאזור מוגן ומבוקר שבו אנו יכולים לפגוש את הרגשות המבעיתים או המבודדים ביותר שלנו – אבל בלי להסתכן בפירוק ממשי. ולמה זה לא בדיוק מה שאפלטון אמר? כי מצד האמן היצירה אינה סתם פורקן רגשי, אלא פעולה אקטיבית של השגת שליטה על הכאוס, העלאת האנתרופיה לרמה גבוהה יותר של סדר.
האמנות לוקחת את החומרים המסוכנים, המאיימים והאידיוסינקרטיים ביותר של פנים-נפשה ומעבדת אותם לכדי מבנה, קצב או נרטיב קוהרנטי. כך היא הופכת את המפגש האילם הפרטי שלה עם הפינות החדות של העולם למבנה אסתטי נגיש.
ומהצד השני, כשאנחנו כקהל מקבלים את התוצאה המעובדת הזו הדמעות שלנו אינן סימן לחולשה או להתמכרות לאשליה, אלא עדות לתהליך פסיכולוגי בריא שמאפשר לנו למשש, לנתח, לעכל, להרגיש, להוסיף מלים, להבין ולהתמודד עם אבל או חרדה שקבורים עמוק עמוק בנפשנו.
במקום שנחנוק את התחושות האלה על ידי ההדחקה, האלחוש או ההשפרצה במקומות הלא נכונים ונאפשר להם להחריב את חיינו, הסובלימציה מרימה אותם לרמה התרבותית והרוחנית ומאפשרת לנו לצאת מהקולנוע או מהספר כשאנו מנוחמים, מודעים ומחוברים יותר לעצמנו, ובכך הופכת את האמנות למנגנון החיוני ביותר לשמירה על שפיותנו בתוך התרבות.

שקיעה קולקטיבית
אבל בשיחות שזכיתי לקיים לאחרונה עם אמניות נחשפתי לרעיון נוסף: אנחנו בוכים בקולנוע, בהופעה או מול הספר משום שהאמנות פותרת, ולו לרגע, בדידות פסיכולוגית אימתנית שמתחילה בילדות המוקדמת.
בסביבות גיל חמש או שש, נדמה לי, הרבה ילדים נתקלים ב-שאלה. ה-שאלה. אנחנו מביטים בצבע פנדה ושואלים: "כשאני אומרת 'ורוד', האם אני רואה בדיוק אותו דבר שאתה רואה כשאתה אומר 'ורוד'?"
מהר מאוד אנחנו לומדים שאמנם אנחנו יכולים לחלוק את המילה, אך לעולם לא נוכל לחלוק את החוויה המודעת עצמה – את הקואליה (Qualia), כפי שהמושג נקרא לפעמים, של עולמנו הפנימי.
וזו הסיבה הנוספת לכך שחוויה אסתטית משותפת שונה תכלית השינוי מהתבוננות בשקיעה. כשקהל שלם פולט אנחת התפעלות מול שמיים ורודים ומרהיבים, החוויה המשותפת היא ברובה ביולוגית.
האבולוציה חיווטה את המערכות שלנו להגיב לשינויי אור ולקו האופק; זהו רפלקס של המין האנושי. כנראה למי שחשב שהשקיעה יפה, או הפרחים נהדרים, היה קל יותר להחזיק מעמד מול קשיי הקיום. אבל אמנות היא תוצר של תודעה ספציפית ומכוונת.
כשבמאית עורכת סצינה במקצב מסוים, או כשמוזיקאי עובר מסולם מינורי למז'ורי, הם משרטטים מפה של נוף פנימי מורכב שאינו מילולי. וכשהאופן שבו אדם אחר, זר, ממפה רגש, תואם את האופן שבו אנחנו ממפים רגש, אנחנו זוכים לאישור ולתוקף רגשי רב עוצמה שמגיע משני מקורות נפרדים.
המקור הראשון הוא סינכרוני ובמידה מסוימת אפשר לחשוב עליו גם כאופקי: זוהי ההקלה שבניפוץ הבדידות באותו הרגע ממש. זה מה שקורה כשאת נחרדת או צוחקת ביחד עם אולם קולנוע שלם (טוב, 30 אנשים נוספים) או כשאת קוראת ספר ויודעת שדורות של קוראים הצטמררו בדיוק מאותו המשפט.
המקור השני הוא אנכי, ובמידה מסוימת הוא עמוק ומטלטל יותר, וזו ההבנה שהתגובה המדויקת הזו היא בדיוק מה שהאמן ניסה להשיג. כשעבודת אמנות מעוררת בך את הרגש הספציפי שהיוצר שלה תכנן חודשים, שנים או מאות שנים לפני כן, המשמעות היא שהיוצרת הכירה אותך עוד לפני שהיית קיימת.
היא צפתה מראש את הארכיטקטורה השברירית והסודית של הנפש שלך. ברגע הזה של הלימה אסתטית, במוזיאון או מול השיר הכתוב, את רואה את האמנות, אבל את בעצם מרגישה שרואים אותך, תוך כדי שהיא מבטיחה לך שה"וורוד" שלך הוא, בסופו של דבר, אותו הוורוד של כולם.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




