למה אנחנו מדברים בלי סוף דווקא על מה שאנחנו מכחישים?
עודכן: 22 באוק׳
ככל שה"לא" דורש יותר הסברים, יותר שכנוע עצמי ויותר מאמץ, כך גדל הסיכוי שהוא מסתיר רגש שקשה מדי לומר ישירות
"אני לא כועסת על אמא שלי שעזבה את אבא ואותנו, באמת שאני מבינה אותה", אומרת לי ירדן בקליניקה, בזמן שהיא מורטת בשיטתיות קצה של חוט מהסוודר שלה. כמה שעות לאחר מכן, בסיטואציה אחרת לגמרי, בעל אומר לאשתו: "זה לא שאני מקנא בידיד החדש שלך מהעבודה, אני פשוט חושב שזה מוזר שאת מבלה איתו כל כך הרבה זמן, זה הכל".
מה משותף לשני הרגעים האלה? לכאורה הם עוסקים בהבנה ובדאגה. בפועל מדובר בדוגמאות קלאסיות לדרך שבה הנפש שלנו משתמשת בשלילה ("אני לא מרגישה X") כדי לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.
פעמים רבות ההתכחשות למה שאנחנו מרגישים ביחס לנושא מסוים מאפשרת לנו להעלות נושא טעון אל פני השטח, ובו זמנית לקנות לנו זמן עד שנצטרך באמת להיות במגע עם הרגשות שהוא מעורר בנו.
מודים בלא־קיים
פרויד תיאר את התופעה הזו כבר לפני מאה שנה, במאמרו הקלאסי "השלילה" (1925). הוא מביא כדוגמה מטופל שאומר לו משהו כמו: "עכשיו תחשוב שאני רוצה להגיד משהו מעליב, אבל באמת שאין לי כוונה כזו". דוגמה נוספת היא מטופל המשתף בחלום, ואז תוהה את מי עשויה לייצג דמות מסוימת בחלום, ותוהה: "האם זו אמי?" ומייד עונה: "לא".
פרויד מציע כי בנקודה זו בדיוק על המטפל להעמיד דברים על דיוקם ולצאת מנקודת הנחה שאם המטופל שלל זאת, הרי שזה בדיוק הסימן שהדמות בחלום מייצגת את אמו. הפרשנות הפסיכואנליטית יכולה ממש להתעלם מהשלילה "זו לא אמא שלי" ולחלץ מתוכה את התוכן הטהור של המחשבה: "זו אמא שלי".
בפועל, לדבריו, המשפט המלא שמקופל במשפט "זו לא אמא שלי" הוא: "אמנם עלתה בדעתי המחשבה שזו אמי, אבל אני לא מסוגל כרגע להתמודד עם המחשבה הזו ולכן לא אעניק לה בשלב זה תוקף או חשיבות". כלומר, השלילה מאפשרת למודחק להגיח אל המודע בצורה נוחה להכלה.
אפשר לחשוב עליה כמו הקליפה של הליצ'י. בתהליך האבולוציה התפתחה הקליפה המחוספסת כדי למנוע מהטורפים (המודעות) לאכול את (להיות במגע עם) הפרי (האמת הרגשית). לפי פרויד, כשמטופל מסייג רעיון כ"בלתי סביר ביותר" או כתחושה שרחוקה ממנו במיוחד, הוא למעשה מודה באמת מבלי להתכוון לכך.
המודחק על השולחן
אבל לא נדרשות שנים של לימוד פסיכואנליזה כדי לדעת את זה. מגיל מסוים נעשה לנו ברור שיש משפטים שבהם החלק של ה"לא" הוא רעש רקע, סוג של חוזה פנימי שאנחנו עושים עם עצמנו: "אני מרשה לעצמי לחשוב על הכעס, על הקנאה או על פחד מסוים, בתנאי שמותר לי להצהיר מיד שהוא לא קיים".
שלילה היא סוג של אמת שדולפת ומעידה על הדבר שמעסיק אותנו מנטלית. כי למרות מה שנראה בפאנלים בטלוויזיה, דיבור הוא בכל זאת משאב יקר. האנרגיה הנפשית שלנו מוגבלת, ואנחנו לא מבזבזים מילים על הכחשת דברים שלא באמת נמצאים שם.
אפשר לחשוב על זה כמו על מגבלת התכנים המתפרסמים בעיתון כמו "הניו יורק טיימס". לדוגמה, במדור הביקורות נמצא על פי רוב ביקורות המנתחות תכנים מומלצים, אלא אם כן מדובר ביצירה מרכזית שחייבים להתייחס אליה, ואז ייתכן שנמצא שם גם ביקורת שלילית. אבל בעיקרון לא תתפרסם שם ביקורת שלילית של יצירה לא מרכזית. כי אין לנו באמת מספיק מקום להתייחס לכל דבר בעולם.
רוצה לומר, שאם המטופלת שלי באמת לא הייתה כועסת על אמא שלה, הנושא כנראה לא היה עולה כלל, או שהיה מוזכר כעובדה יבשה ולא כהתגוננות. ברגע שהרגישה צורך להצהיר שהיא לא כועסת, היא למעשה הניחה על השולחן את המושג "כעס" כעדשה העיקרית שדרכה היא חווה את הנטישה של האם.
וכאמור, לא צריך להיות אפילו פסיכולוגית כדי להתנסות בזה. בחיי היומיום האקרובטיקה הלשונית הזו היא עניין שגור, והרבה פעמים היא מתרחשת בשירות הניסיון לשמור על כבוד עצמי.
הבעל שאומר "אני לא מקנא" מנסה להגן על האגו שלו מפני תחושת הנחיתות שכרוכה בקנאה. הוא מתרגם את הרגש לביקורת "לוגית" על ניהול זמן, כדי להפוך אותו ללגיטימי יותר. אנחנו עושים את זה כל הזמן: "זה לא מעצבן אותי, זה מגוחך בעיניי", או "זה לא מפחיד אותי, זה רק מוזר לי".

מושקעים בהכחשה
לצד זה, לפעמים בכל זאת קורה שאנחנו אומרים "לא" ומתכוונים לכך. איך מבדילים בין התכחשות שנועדה להסתיר רגש בוער לבין שלילה עובדתית, רגועה ואותנטית? כדי להבדיל ביניהן אני מחפשת את ה"עודפות" – את כל מה שמעבר למילים היבשות.
הסימן הראשון לכך שמדובר בשלילה שהיא באמת שלילה הוא היעדר מטען רגשי עודף. שלילה אותנטית היא בדרך כלל "משעממת", ונאמרת בטון עובדתי ואגבי, כמידע יבש. התכחשות, לעומת זאת, נאמרת לעיתים קרובות בטון נחרץ מדי, מהיר מדי, או בלחישה טעונה. יש בה דחיפות – האדם מרגיש שהוא חייב שתאמיני לו שהרגש הזה לא קיים.
מדד נוסף הוא מבחן העיסוק הבלתי פוסק. כשהשלילה היא חלק ממנגנון הגנה, האדם ממשיך לדבר על הנושא שהוא הרגע שלל. למשל, המטופלת שלי אומרת "אני לא כועסת על אמא שלי", ואז מקדישה עשר דקות להסברים למה היא לא כועסת, או לתיאור התנהגויות של אמה.
ובכן, עכשיו אנחנו מדברות על אמא שלה, נכון? כלומר, היא עדיין מושקעת רגשית בנושא. הכעס נוכח דרך התיאור שלו. בשלילה אותנטית הנושא פשוט נמוג. אומרים "לא" ועוברים הלאה, ללא צורך להצדיק את היעדר הרגש.
אפשר כמובן גם להביט בשפת הגוף ובסימנים הפיזיולוגיים. היחס שלנו לשלילת הנושא הוא דוגמה טובה לכך שכמטפלים אנחנו לפעמים עוסקים בללמוד להפסיק להקשיב ולהתחיל להבחין. רגשותינו מדברים דרך הגוף ולפעמים הם עושים זאת בצורה הרבה יותר מדויקת מהמילים.
בהתכחשות אפשר להבחין לעיתים בהידוק לסתות, מריטת חוט בסוודר או הימנעות ממבט. אנחנו מנסים להבין אם יש הלימה או סתירה בין התוכן המילולי לבין האיתותים הגופניים. בשלילה דפנסיבית יש סתירה בין המילים המרגיעות לבין המתח הגופני. בשלילה אותנטית הגוף רפוי, ואין מתח במיתרי הקול. המילים והגוף מספרים אותו סיפור של נינוחות.
הבדל נוסף נעוץ ביכולת להשתעשע ברעיון. אדם שמתכחש לרוב לא יכול לסבול את האפשרות שהוא טועה. אם אשאל את המטופלת שלי אם אולי בכל זאת היא קצת כועסת על אמא שלה, והיא תגיב בביטול כועס או בציניות חריפה, סביר להניח שפגעתי בעצב חשוף.
אבל אם היא שוללת את האפשרות הזו באופן אותנטי, יש סיכוי טוב יותר שהיא תגיב בסקרנות. אם אדם מסוגל לבחון את האפשרות שהשלילה שלו לא מדויקת, בלי להיבהל מהאפשרות הזו, הוא כנראה לא כל כך מאוים ממנה.
וכמובן, אנחנו גם שואלים את עצמנו אם השלילה מתקבלת על הדעת. בטיפול או במערכת יחסים קרובה יש לנו מידע על ההקשר, ואנחנו משתמשים בו כדי לשאול את עצמנו האם זה הגיוני שאדם לא ירגיש דבר כזה או אחר בסיטואציה שהוא מתאר.
אם מישהי מספרת על עוול קשה ואומרת שזה "לא מזיז לה", השלילה היא כמעט בוודאות ניתוק רגשי או הגנה, כי המציאות האנושית הסטנדרטית מכתיבה תגובה אחרת.
השאלה היא בסופו של דבר לא מה נאמר, אלא כמה אנרגיה הושקעה בלהגיד את זה. ככל שה"לא" דורש יותר הסברים, יותר שכנוע עצמי ויותר מאמץ גופני, כך גדל הסיכוי שאנחנו מסתכלים על האמת שמתייפייפת עוד רגע לפני המראה כי היא עוד לא מסוגלת לצאת החוצה במערומיה.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




