תיראו מושלמים: כך נשמעת חרדה נרקיסיסטית
עודכן: 22 באוק׳
מאחורי ההתנהלות המושלמת: כשהחרדה אינה מפני מה שעלול לקרות אם תיכשלו – אלא מפני מה שהכישלון עלול לחשוף עליכם
דניאלה (32) מתלבטת. הוריה הציעו לה להצטרף אליהם לטיול בחוף המערבי. מאחר שהיא יצאה לחופש בפסח, ולא היתה בעבודה בסופשבוע של יום העצמאות, היא מרגישה שאין מקום לקחת עוד הפסקה. ומצד שני, היא מאד נמשכת לרעיון הזה.
דניאלה עובדת בקרן השקעות קטנה והיא נהנית מאוד לא לקבל מיילים, לא לחשוב על משימות או על דדליינים, לא להתכונן לפגישות או לזומים ולא לכתוב דו"חות. במהלך החג היא בישלה, שיחקה עם האחיינים שלה, הלכה למכון, הרשתה לעצמה לנוח. זה היה שבוע שבו החרדה, שלרוב מלווה אותה מהרגע שהיא מתעוררת ועד השעות הקטנות של הלילה, פשוט נעלמה.
אפשר להבין אותה, כולנו צריכים חופש לפעמים. וכישראלים, כולנו עובדים באינטנסיביות גדולה מדי. אבל כשדניאלה מדברת על העבודה שלה ועל יום רגיל בחייה היא מתארת תסמינים פיזיים ברורים של חרדה: היא מתעוררת עם דופק מואץ, מתח שרירי, יובש בפה, תחושת מחנק. כל משימה הכי קטנה, כל מייל שלא נענה בזמן, מעוררים בה סערה של ממש. היא שוקלת לקחת תרופות, מתוך הבנה שהמצב הזה לא סביר.
זה אולי הרגע לציין שדניאלה לא צריכה לעבוד למחייתה — המצב הכלכלי שלה יציב, ובני המשפחה שלה, שמזהים עד כמה העבודה גובה ממנה מחיר נפשי כבד, מציעים לה שוב ושוב להוריד עומס, לקחת פחות פרויקטים, לשים גבולות. אבל היא מתקשה. משהו בתוכה לא נותן לה להרפות.
חוק השפיטה
אנחנו מנסות לעשות את עבודת הכיסאות הקלאסית, כשאני מציעה לה לדמיין את הקול המחריד שיושב מולה ומפחיד אותה – ולדבר איתו – משהו נתקע. היא אומרת שזה לא מרגיש נכון. היא לא מצליחה לשמוע קול שאומר לה שהיא חלשה מדי, שהיא תתמוטט או לא תעמוד בזה. אין לה באמת קול קלאסי שמפחיד אותה עם אסון קרב. התחושה שלה שונה. היא אומרת: "העניין הוא יותר זה שאם אני לא אהיה הכי חדה, הכי מקצועית, הכי זמינה – משהו בי יישבר. אני לא אהיה שווה".
וכאן מתחיל להתבהר משהו עמוק יותר. לא מזמן כתבתי כאן על דיכאון נרקיסיסטי. באופן דומה, גם החרדה של דניאלה אינה מופעלת מקול קטסטרופלי קלאסי שאומר לה שהעולם מסוכן ושהיא עלולה להיפגע. כשדניאלה מרגישה חרדה לא מדובר בפחד מלהיתקע בחו"ל בלי ביטוח בריאות ודווקא אז לשבור את הרגל, פחד שהטיל החותי האחד שלא יורט ייפול לך על הראש או פחד שאם היא תיכשל בבחינה הדבר יביא בסופו של יום לכך שהיא תקרוס כלכלית.
הקול המחריד של דניאלה פועל במטרה אחרת: למנוע התעוררות של קול אחר — קול ביקורתי פנימי, כמעט אכזרי, שלא סולח על טעויות, שלא סובל חוסר שלמות, שמבזה כל פגם. במילים אחרות, החרדה של דניאלה איננה הבעיה – היא התסמין. היא כמו מערכת אזעקה שנכנסת לפעולה כדי שלא יופעל מנגנון השפלה פנימי, שהמוח שלה כבר למד לפחד ממנו יותר מכל דבר אחר. זו חרדה שקשורה למבנה נרקיסיסטי. לא במובן של יהירות או דרמה חיצונית, אלא ברמת הפגיעות העמוקה מאוד לדימוי עצמי. כל כשל, כל סימן לחולשה, כל מייל שנשכח – נחווים לא כטעות אלא כבגידה באידיאל. ובמקרה כזה, לפי טיפול ממוקד רגש, אנחנו צריכות לעשות משהו אחר.
אי אפשר לעשות עבודת כיסאות מול הקול המחריד, כי למרות שהוא מרגיז, מתסכל, מלווה בתסמינים גופניים ולא עוזר - הוא לא באמת הבעיה, אלא הוא זה שמנסה להגן עליה מהקול שאכן יכה, ישפיל וימחץ את ערכה העצמי. במצב כזה, אנחנו מפנות את המבט לכיוון אחר: אל השופט הפנימי. אל הדמות הזו שנמצאת בתוכה, שקובעת אם מותר לה להרגיש טוב עם עצמה או לא.

חשופים בצריח
ההבחנה הזו חשובה לטיפול. הקול הקטסטרופלי הקלאסי אומר לאדם: "אתה לא תעמוד בזה. אתה חלש מדי. מה שקרה (כישלון, טעות, מחלה או משבר) עלול להרוס אותך". זו החרדה שאנחנו רואים אצל מישהו שמקבל דוח חניה, ומייד מתחיל לחשוב: "אם אמשיך ככה, אכניס את עצמי לחובות, אאבד שליטה על החיים ואולי אאבד את הבית". זו שרשרת מחשבתית שנובעת מתחושת חוסר אונים, מפגיעות ומפחד אמיתי מהתמוטטות. התגובה הנפשית יכולה להיות בכי, חוסר אונים או הצפה רגשית.
אבל יש גם קול קטסטרופלי אחר, כמו של דניאלה, שמופיע לעתים תכופות באנשים עם מאפיינים נרקיסיסטיים יותר. זה לא קול שאומר לה "את חלשה", אלא מזהיר אותה: "אם תיראי חלשה, יקומו עליך. ייראו מי את באמת. ייחשפו הפגמים שלך, והקול הביקורתי שבך – זה שלא מרחם – יתעורר". זה לא פחד מקריסה – זה פחד מחשיפה.
אם נחזור לדוגמה של דו"ח החניה – אם דניאלה תקבל דו"ח, היא לא תיכנס לשרשרת מחשבות על אובדן שליטה כלכלית. היא עלולה במקום זה לחוש השפלה, בוז כלפי עצמה או תחושה שהיא מטומטמת, ואז, כמעט מיידית, לעבור להתקפה: על השוטר, על העירייה, על כל מי שמייצג את הסיטואציה שבה היא חשה מבוזה. הבושה כל כך בלתי נסבלת, שהיא מתורגמת לתגובה התקפית, מגוננת, לא מודעת. אגב, אפשר לזהות אנשים כאלה די בקלות בשדות תעופה, או בכל מקום בו כולנו צריכים לעמוד בתור.
הדקדוק הפנימי
מרגע הזיהוי שהחרדה לא נועדה להגן על דניאלה מהעולם – אלא להגן עליה מעצמה, אפשר להתחיל לעשות עבודה מדויקת יותר של דיאלוג פנימי: להציב את הקול הביקורתי מול החלק החווה, לשאול מה הוא מנסה להשיג, להבין למה הוא פועל דווקא באכזריות כזו, ולברר אם יש דרך אחרת לשמור על דניאלה מבלי למחוץ אותו. ההבחנה הזו בין שני סוגי החרדה איננה רק תיאורטית – היא משנה את אופן העבודה הקלינית מן היסוד.
זו נקודה חשובה משום שאין טעם בהושבת הקול המחריד על הכיסא הריק. אי אפשר לבקש מהחלק המחריד של דניאלה "להירגע" או "לשנות גישה", משום שה"מחרידה" הפנימית שלה עושה כמיטב יכולתה למנוע התפרצות של משהו הרבה יותר מאיים: הקול שמבזה, שמחסל ערך עצמי, שדורש שלמות או השפלה.
המחרידה, בהקשר הזה, אינה מגזימה – היא צודקת כשהיא אומרת לדניאלה ברגע שזו פוקחת את העיניים בבוקר שיש איום ממשי עליה. אבל זהו איום פנימי. המחרידה יודעת שאם דניאלה לא תגיע להישגים מקצועיים שעומדים בסטנדרטיים הפנימיים שלה – הקול השיפוטי יתעורר ויכה.
הקול הביקורתי הזה הוא הבעיה האמיתית. הוא שצריך לשמוע, באופן חי וישיר, עד כמה הוא פוגע. אנחנו מזמינים אותו אל הכיסא הריק, נותנים לו לדבר, ואז עוזרים לחלק הפגיע של דניאלה, לחלק החווה – זה שחי תחת איום תמידי – להשיב לה, לומר לה: "את לא שומרת עליי – את הורסת אותי. לא ייתכן שתגרמי לי לסבול כל כך מהעבודה שלי, ולחכות לכל חופש כאילו אני תלמידת תיכון. אני צריכה לאהוב את החיים שלי ולהצליח להתרכז במשימות שלפניי, בלי לשמוע אותך שופטת אותי על כל נוסח שאני מוציאה מתחת ידיי וכל רעיון שאני הוגה בפגישה".
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




