top of page

"מה לא בסדר איתי?": כשהשאלה המרכזית בטיפול היא לא השאלה הנכונה

תמונת הסופר/ת: Amalia Rosenblum
Amalia Rosenblum
19 בפבר׳
זמן קריאה 4 דקות

עודכן: 22 באוק׳

מה קורה כשהחיפוש האובססיבי בטיפול אחר תווית קלינית מדויקת לבעיה היא הסחת דעת מהשאלה האמיתית - שהתמודדות עימה עלולה לחשוף את הכאב שהיא מסתירה

טליה, נורית ועמירה שונות מאד זו מזו. טליה היא אשת עסקים רווקה בת 40. נורית מנהלת עסק פרטי מצליח למדיי עם בעלה השני, יש לה בן מבוגר, והיא באמצע שנות החמישים לחייה. עמירה היא מרצה בדימוס, בת שבעים, נשואה זה עידן ועידנים, אמא לשתי בנות בוגרות וסבתא. המשותף לשלושתן מנקודת מבטי כמטפלת הוא דבר מה לא שגרתי: כל אחת מהן עסוקה באופן חריג בשאלה "מה לא בסדר אתי?" וכל אחת מהן, באופנים שונים, מסוגלת למצוא דרכים יצירתיות כדי לגרום לעוד ועוד פגישות להסתובב סביב השאלה הזו.

טליה למשל, תיארה לי יותר מפעם אחת שיש לה פנטזיה על מכונה, מעין MRI, שסורקת את המוח באופן שכיום עדיין לא אפשרי מדעית, ומפיקה עבורנו דו"ח שמסביר לנו בדיוק מה "לא בסדר" איתנו; עמירה מבלה שעות בשיחות אתי ועם יועצים אחרים בשאלה איך התפתחו אצלה התסמינים הרגשיים השונים מהם היא סובלת (והיא סובלת); ונורית כבר עזבה שני טיפולים בסערת רגשות אחרי שהרגישה שהמטפלים ידעו מה יש לה אבל סירבו להגיד לה, חוויה שאותה היא מתארת במונחים דרמטיים ורואה כהתעללות.

פטה מורגנה טיפולית

מובן שחלק מהפונים לטיפול מעוניינים לדעת "מה יש להם", אם כי אני רוצה להדגיש שבהחלט לא כולם. אולי חשוב גם להסביר שאין הכוונה להבנה של התהליך הטיפולי. באסכולות שאני עובדת בהן, חשוב שהמטופלים יידעו, באופן כללי לפחות, איך אנחנו מבינים את הקשר בין התסמינים שמהם הם סובלים לבין מה שאנחנו עושים במפגשים, ולמה זה אמור לעזור.

אנחנו גם לא מדברים על שאלה שנשאלת מ"מקום פגיע". בוודאי שכל אחד מאיתנו יכול להרגיש לפעמים מיואש מהחיים ומתוסכל מעצמו ולהרגיש שכל מאמציו להרגיש טוב יותר לא מועילים לו, והתחושה יכולה להוביל לאיזו מין שוועת "מה לא בסדר איתי????". וכדי להיות הכי ברורה שאני יכולה, גם לא מדובר במצב שבו לאדם יש אכן איזושהי בעיה שמעולם לא אובחנה, כמו הפרעת ספקטרום כלשהי למשל, והוא שואל את השאלה כחלק מתהליך אבחנתי שאכן מאפשר לו לחיות טוב יותר.

במקרה של שלוש הנשים הללו אנחנו מדברים על "מה יש לי", שאחרי הבדיקה הראשונה, השנייה והשלישית, מתגלה להיות מעין מלכודת, שאלה מהסוג שאם מתפתים להעמיק בה, נופלים למחילת ארנב. שאלה שלא משנה כמה תשובות נמצאות וניתנות לה, היא לעולם לא מתמלאת, אלא ממשיכה לסגת לאחור, מעין פטה-מורגנה טיפולית.

בשלושת המקרים ההיקשרות לחיפוש אחרי תשובה לשאלה הזו היא כה עזה, עד שהיא ממש מאיימת להוריד את הטיפול מהמסלול, מכיוון שהמטופלת מעדיפה להרהר ולדון בשאלה הזו יותר מאשר להפשיל שרוולים ולהעמיק במלאכה הטיפולית עצמה. מלאכה שאצל כל אחת מהן דורשת התקרבות לנושאים לא פשוטים.

טליה צריכה לקבל החלטה דרמטית לגבי הורות, בזמן שהיא לא מצליחה להחזיק שום קשר חברי, אישי או מקצועי מבלי לריב ריבים גרנדיוזיים עם האחרים בקשר (ההורים שלה הם היחידים שהיא לא רבה איתם); לנורית יש צלחת מלאה דברים מסובכים שדורשים פירוק: בנה היה קורבן עבירה בתור ילד, וכעת נפתח המשפט של האדם שפגע בו.

מה שמעלה תחושות קשות אצל הבן, וגם אצל נורית עצמה, שהתרשלה בהגנה עליו, בין השאר משום שהיא בעצמה נפגעה בילדותה ומעולם לא טיפלה בטראומה שלה. העובדה שהיא נשואה לגבר נרקיסיסט לא עוזרת; ובגיל 70 עמירה צריכה להתחיל להתאבל על הזדמנויות שהתפספסו וכבר לא ישובו, ובמקביל הדכאון שלה הולך ומחמיר.

אחרי שפגישות לא מועטות מוקדשות לחקירת השאלה "מה יש לי?" עם כל אחת מהן, אך החקירה והתשובות לא מספקות מרגוע, מגיע הרגע שבו אני מתחילה לשאול את עצמי, מה באמת הולך פה? מדוע נדמה שכל אחת מהמטופלות האלה כמעט נהנית להתעסק בשאלת המטא הזו, ושום דבר משמעותי לא מתרחש אצלה בפנים (או בחוץ, כלומר בזירות השונות שבהן היא צריכה להתמודד בדרכים יותר אפקטיביות).

"מה לא בסדר איתי?": כשהשאלה המרכזית בטיפול היא לא השאלה הנכונה - אילוסטרציה

מנוע חיפוש

בפרספקטיבה של טיפול ממוקד רגש, טליה, למשל, יודעת שהטנטרומים והתקפי הזעם שלה אינם מביעים כנראה את רגשותיה העמוקים ביותר, אלא מכסים על משהו. אך במקום להעמיק ב"משהו" הזה, שיש סיכוי טוב שהוא אחד מכמה דברים - פחד עמוק מחוסר יכולת רגשית להיות אמא ומהמשמעות של ויתור על כך; תסמונת מתחזה בכל הנוגע להצלחותיה העסקיות; רגשי נחיתות לעומת אחיה התאום; ועצב ובדידות מול הורים שמגיל צעיר לא הייתה להם סבלנות אליה - היא נעצרת לפני המגע בו.

כל אחת מהמגלשות הללו, לו היתה טליה בוחרת להתגלש בה, היתה מביאה אותה למגע עם רגשות כואבים, ולכן במידה רבה, לא פלא שהיא מעדיפה את מגלשת ה"מה לא בסדר אתי", שמביאה אתה אנרגיה רגעית שמלווה את האשליה שנאתר את הבעיה ואז פשוט נתקן אותה, כמו שמחליפים רכיב במדיח.

כשחושבים על זה, אפשר לראות שבמקרה של נורית העיסוק ב"מה לא בסדר אתי" ממש קוטע את ההתמודדות עם האימה והאבל הכרוכים בעיבוד הטראומות שלה ושל הבן. הנרקיסיזם של בעלה מאפשר הפוגות רבות כי אפשר להתלונן עליו (ובצדק) די הרבה, אבל בסופו של דבר יכול להיות שהעיסוק בשאלה הגדולה הוא סוג של ערפל. כמעט גז מרדים, שהיא מרססת כדי לא להרגיש את הבושה שמציפה אותה כשהיא מתקרבת לאפשרות שכשלה בטיפול בבנה, ואת העצב התהומי - אך הבריא והחשוב - שקרוב כל כך לפני השטח.

ואילו אצל עמירה, המקסימה, השנונה, האלגנטית, הקסם האישי הפך להיות סוג של מניירה מרגיעה שכבר כמעט התאבנה לכדי שריון. אני חושבת שמגיל צעיר היא למדה שאם היא "מופיעה" היא יכולה לקבל ככה מענה מסוים לצרכים שלה. קרובי משפחה, מורות, שכנים – כולם הגיבו אליה בהרבה יותר חום וחיבה מאשר הוריה, אבל לשם כך היא בדרך כלל הייתה צריכה "לעשות להם עיניים", בצורה זו או אחרת.

לכן נדמה לי שבמקרה שלה ה"מה לא בסדר אצלי" הוא כמעט סוג של פתיון, שהיא חושבת שאולי היא צריכה או יכולה לפתות אותי באמצעותו, או מקווה לפתות אותי להתפעל יחד איתה מה"בעיה המסתורית" שלה במקום שאהיה לצדה כשהיא מעזה לפקוח עיניים מתחת למים ולהסתכל נכוחה על הדברים שמפחידים אותה, אולי על הבדידות הקיומית של הילדה שהיתה, שמהדהדת שוב בבדידות המסוימת שהזקנה הקרבה מאיימת להביא איתה או כבר מביאה.

בגישות טיפוליות שונות היו אולי מנסחים את המסגור החדש הזה בצורה קצת שונה, אבל מטפלים רבים היו מסכימים שיש צורך שלא להתפתות לתת לאף אחת מהן את "התשובה", או לתת לחיפוש אחר התשובה יותר מדי מקום בטיפול, גם אם נדמה שזה מה שירגיע את החרדה שלהן.

שלושת המקרים האלה (הפיקטיביים, קולאז' של מקרים שונים) הם דוגמאות למצב שבו על המטפלת להצביע על כך שהחיפוש אחר התשובה הוא חלק ממה שמשאיר את המטופלת תקועה. כל מטפל בוחר, בהתאם לגישה שלו, איך להציע למטופלת לצאת לרגע מהמטריקס ולהתבונן במה שקורה, כשהמשותף הוא מעבר מהשאלה "מה לא בסדר אתי" ל"מה קורה כרגע שגורם לך להרגיש שאת חייבת למצוא את התווית הנכונה?"


שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com

 
 
bottom of page