זו לא לינה דנהאם הכוכבת של הספר, אלא ההפרעה שלה
עודכן: 22 באוק׳
ב"Famesick", הממואר החדש של יוצרת "בנות", האישיות ההיסטריונית תופסת שוב ושוב את מרכז הבמה — והופכת גם רגעים אינטימיים, משפילים והרסניים לדרמה פומבית
ברגע מכונן בספר הזיכרונות החדש שלה, "Famesick", לינה דנהאם, היוצרת והבמאית של "בנות", מספרת על מכתב שקיבלה מקוראת של ספרה הראשון. אותה קוראת העלתה את האפשרות שדנהאם סובלת מתסמונת אהלרס-דנלוס, הפרעה גנטית נדירה. אף שאין למחלה מרפא, דנהאם מתארת את תחושת ההקלה העצומה שחשה כשסוף סוף ניתן שם למסע הייסורים שלה. האבחנה מרחוק התבררה כמדויקת מבחינה רפואית.
כמטפלת העובדת בגישת הסכמה תרפיה - שיטת טיפול שיש לה ערך מיוחד בטיפול בהפרעות אישיות - אני מרשה לעצמי להציע תובנה דומה, גם אם שנויה יותר במחלוקת. ככל ש"לינה" המופיעה בספריה של דנהאם היא אכן דמות המבוססת על חייה, נדמה שגם הפרסונה וגם המחברת מצטיירות כמקרה כמעט לימודי של מה שמכונה הפרעת אישיות היסטריונית, HPD.
קשה להיזכר בשנים האחרונות בתיאור כה גלוי, ועם זאת כה חסר מודעות עצמית, של דפוסים היסטריוניים כפי שהוא עולה מגוף היצירה של דנהאם. ספרה החדש מעניק קול חשוב מאוד לנשים שמחלותיהן הגופניות זכו במשך דורות לבוז, לזלזול או להתעלמות. אבל לצד זה, הוא מתפקד גם כדיוקן תובעני וכואב של מצב רגשי שמעטים יודעים לזהות.
ההפרעה שאתם פחות מכירים
כולנו כבר יודעים לדבר על נרקיסיסטים, פסיכופטים, גזלייטינג, ואפילו הפרעת אישיות גבולית. אנחנו מנתחים פוליטיקאים, בני זוג ומשפיענים דרך המושגים האלה. אבל למרבה האירוניה, הצלע השלישית באשכול B של הפרעות האישיות, ההפרעה ההיסטריונית, נותרה בצל. זו אירוניה משום שמעצם הגדרתה, זו הפרעה שמשתוקקת לאור הזרקורים אולי יותר מכל אחיותיה לאשכול.
בלב ה-HPD עומד דפוס עקבי של רגשנות יתר ואי נוחות עמוקה כאשר האדם לא נמצא במרכז תשומת הלב - מכירים את הבחורה שבאירוע רב־משתתפים צפויה לחטוף מיגרנה או להסתבך בתאונה קטנה? הלוקים בהפרעה נוטים לא פעם לבלבל בין סנטימנטליות שלהם לבין אינטליגנציה רגשית, ובין הבעה עזה של רגש לבין אמפתיה של ממש.
בספרה "Famesick" דנהאם מתארת את "העשור האבוד" שלה כהתמכרות לתיקוף שמביאה איתה התהילה. שוב ושוב היא חוזרת לטענה ש"כולם רוצים שיראו אותם", מבלי לשקול את האפשרות שרוב האנשים, כשהם אומרים זאת, מתכוונים לכך שהם רוצים להיות מובנים, לא נצפים. גם כשהיא כותבת על טיפול באחרים, למשל על הליווי של תהליך ההתאמה המגדרית של אחיה, מוקד הסיפור נותר, באופן כמעט אינסטינקטיבי, הנוכחות שלה עצמה. האחר מופיע, אבל בעיקר כחלק מן הבמה שעליה העצמי ממשיך להופיע.
תסמין נוסף, שעשוי להפתיע חלק מהקוראים, הוא היחס האובססיבי שלה למה שנכתב עליה ברשתות החברתיות. אלא שבמקום להתמוטט תחת המבט העוין, כפי שהיו עושים רבים אחרים, נדמה שהיא ניזונה ממנו. לא משום שמדובר במזוכיזם, אלא מפני שבכלכלה ההיסטריונית תשומת לב שלילית עדיפה בהרבה על היעדר תשומת לב.
לא מדובר במזוכיזם. בכלכלה ההיסטריונית, תשומת לב שלילית עדיפה לאין שיעור על פני התעלמות. אומרים שאיבון דה קארלו, כוכבת הוליוודית מתור הזהב, אמרה פעם: "אני מעדיפה להיות מבוקשת בעוון רצח מאשר לא מבוקשת בכלל". המשפט הזה, שהפך לנכס צאן ברזל בפסיכולוגיה של הילד, היה צריך להיות המוטו בעמוד הפותח של Famesick.

כאב מחפש קהל
אחד הביטויים הבולטים ביותר לצורך הכפייתי של דנהאם בתשומת לב הוא מה שאפשר לכנות "עירום טקטי", או באופן רחב יותר, פרובוקציה מחושבת. בספר, המקבילה המילולית לעירום היא השימוש המופרז בקללות. דנהאם ממסגרת את החשיפה הפומבית התכופה שלה כ"בודי פוזיטיביטי" רדיקלי, ואולי אכן היה בכך גם ממד כזה. אבל מנקודת מבט קלינית, החשיפה הזאת משמשת גם ככלי שמזניק אותה שוב ושוב למוקד הדיון הציבורי. בין אם מדובר בסצנות החשופות ב"בנות" ובין אם בסצנות המין בספר, התוצאה דומה. זוהי הצגה תיאטרלית של העצמי, שנועדה להבטיח שמבטו של הקהל לא יוסט.
כדאי גם להבחין בין HPD לבין אחותה הידועה יותר - הפרעת אישיות גבולית. שתי ההפרעות עשויות להיראות "דרמטיות", אבל המנגנון שמניע אותן שונה. אדם עם הפרעה גבולית פועל לא פעם מתוך חרדת נטישה עמוקה, או מתוך תגובה לפגיעה ממשית או נחווית. הוא מחפש עוגן. האדם ההיסטריוני, לעומת זאת, מחפש קהל.
במקום שבו אדם עם הפרעה גבולית עשוי לחוות געגוע מייסר לאחר, כזה שעלול להוביל גם לפגיעה עצמית ממשית, המשברים של האדם ההיסטריוני הם לעתים קרובות תיאטרליים יותר. דנהאם מציגה את הבלגן של חייה כחומר נרטיבי. כל אסון נעשה "שיעור", כל משבר גופני הוא חומר לכתיבה. כמאמר נורה אפרון: Everything is copy.
חוסר היציבות הבין-אישי שלה, המעגל המהיר של "נשמות תאומות" שהופכות במהירות לזרות, לא נובע בהכרח מהאדרה והפחתת ערך, כפי שקורה לעתים בהפרעה גבולית, אלא מנטייה לדמיין קשרים כאינטימיים הרבה יותר מכפי שהם בפועל. בעולם ההיסטריוני, אנשים אחרים מופיעים לעתים קרובות כניצבים במחזה, לא כסובייקטים מלאים ועצמאיים.
פגיעות מזויפת
אחד האלמנטים הצורמים ביותר בכתיבתה של דנהאם הוא האופן האימפרסיוניסטי שבו היא מבינה את חיי הנפש שלה. היא מתארת רגשות שוב ושוב במונחים פיזיים. היא "מתכרבלת כמו שרימפס", מקיאה, בוכה, מדממת, נשברת, עושה סקס. שוב ושוב, במקום לגעת במרקם הנפשי של החוויה, היא מתארת את ההשלכות הגופניות שלה.
ההתמקדות הזאת בתגובה הסומטית, יחד עם הפנטזיה שלפיה עצם העיסוק בתכנים דוחים או חשופים הופך אותה לאמיצה, מאפשרת לה לעקוף אולי את מה שמפחיד אותה יותר מכל - מגע ממשי עם אבל, פחד, קנאה, בושה או אשמה. הרגש, במובן הזה, לא נחווה אלא מבוים.
מכאן גם נוצרת נקודת העיוורון ההיסטריונית. דנהאם רגישה מאוד לאופן שבו העולם נכשל שוב ושוב בהבנתה או בחמלה כלפיה, אבל ההבנה שלה את האחר נותרת לעתים קרובות אינטלקטואלית בלבד. היא יודעת לעשות פואטיזציה לכאב של אחרים, לתאר אותו בשפה יפה ומופשטת, ולהיראות כמי שמתייסרת ממש יחד איתם. אבל במקרים רבים היא מתקשה להפנים שהיא עצמה אינה רק עדה לזירה, אלא גם שחקנית מרכזית בתוכה.
מטריד במיוחד התיאור שלה את השימוש ההרסני במיניות. היא מודה שהיא מרגישה "אמיתית" רק כשהיא במיטה עם גבר שמתייחס אליה כאובייקט. עבור מי שחווה עצמי פנימי מקוטע או רדוד, יחס כזה יכול לספק גבול חיצוני נוקשה, מעין הוכחה לקיום. משתמשים בי, משמע אני קיימת. זו אסטרטגיה דיסוציאטיבית, דרך להרגיש "קרקוע פיזי" כשהקרקע הרגשית נשמטת.
בסופו של דבר, כפי שברור לכל מטפלת בעלת ניסיון בעבודה עם מטופלים היסטריוניים, קיים פער רחב בין הצורך של דנהאם לדון בחוויותיה לבין צורך אמיתי להבין אותן ולשנות משהו בעצמה כדי לקיים מערכות יחסים קרובות ואינטימיות יותר. והפער הזה הוא דיאגנוסטי, כלומר יש לו משמעות באבחון הבעיה שלה.
האותנטיות שלה היא דפנסיבית. יש שיקראו לזה "פגיעות מזויפת". ככזו, התובנות שלה הן מחזוריות ולא התפתחותיות. היא מספקת היסטוריה רפואית ליניארית – תוספי תזונה חדשים, אבחנות חדשות, ניתוחים חדשים – אך חייה הרגשיים נותרים ללא מוצא.
כפי שיעיד כל מי שבילה שעות עם מטופלים הסובלים מ־HPD, הדיון האינסופי בסיפורם של המטופלים משמש כהגנה מפני הבנתו. דנהאם מתארת בפירוט פנומנלי את הסורגים, הדם והברוטליות של כלוב הזהב שאליו נקלעה, אך כמו אנשים רבים עם HPD, היא נותרת ביסודה חסרת יכולת לראות שהיא זו שמחזיקה במפתח לכלוב – ובוחרת שלא לסובב אותו. במובן הזה, היא אולי כבר אינה קולו של דור כלשהו, אבל כן קול נדיר של הפרעה פסיכולוגית שרואים לעיתים קרובות, אך רק לעיתים רחוקות מבינים.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




