top of page

שלושה טריקים שיעזרו לילדים שלכם (ולכם) להירגע לפני שתתחסנו לקורונה

תמונת הסופר/ת: Amalia Rosenblum
Amalia Rosenblum
9 בדצמ׳ 2021
זמן קריאה 4 דקות

עודכן: 22 באוק׳

מהרגע שבו התחילו לדבר על חיסוני הילדים, הפסקתי לנשום והתחלתי לחפש דרכים להפחית את החרדה. את הפתרונות מצאתי בשאיפת אוויר כפולה, בשימוש מפתיע בעיניים ובעצה של חמותי

מהרגע שבו התחילו לדבר על חיסוני הילדים, הפסקתי לנשום. מעבר לכל החששות, אי הוודאות והבאסה על זה שאנחנו לא באמת יוצאים מהביצה הזו שנקראת קורונה, נבהלתי מאוד כשדמיינתי את התגובה של הבן הצעיר שלנו לחיסון - לרעיון ולביצוע.

מאותו רגע הגברתי את המאמצים שלי למצוא קיצורי דרך שיכולים להפחית חרדה. גם את שלו, אגב. כך הגעתי למעבדה של ד"ר אנדרו הוברמן, אדם שכבר מזמן הייתי אמורה לשמוע עליו, אבל כנראה שהגורל שמר לי אותו לרגע הנכון.

הוברמן הוא מדען מוח אמריקאי מאוניברסיטת סטנפורד, שחקר וכתב רבות בנושאי המוח הגמיש, צמיחה מחודשת של תאי מוח, ומתמקד (סליחה על משחק המילים) בחקר מערכת הראייה. יש המון מה ללמוד מהוברמן ומהחוקרים שעובדים תחתיו במעבדה שלו, אבל ברשימה הנוכחית אני רוצה להתמקד בעבודתו כחוקר סטרס ובכמה טיפים בעניין שלמדתי ממנו וטיפסו מיד לראש המצעד.

האנחה הפיזיולוגית

כל מי שמתרגל מדיטציה, יוגה או נשימה מודעת מסוג אחר מודע לכך שלנשיפה יש יכולת להוריד את קצב הלב שלנו. אבל מרבית תרגילי הנשימה דורשים מרחב פיזי או נתח של זמן כדי להיכנס ל-zone של נשימה מודעת ולהשיג את ההטבה המיוחלת. קבלו את "האנחה הפיזיולוגית". טכניקת נשימה זו, הנקראת גם "השאיפה הכפולה" יכולה להוריד את רמות הלחץ שלכם בתוך שלוש נשימות, ולכן היא שימושית בכל מקום ובכל זמן. אתם יכולים לבצע אותה מבלי שאף אחד ישים לב.

הפרוטוקול, שהתפתח ממעקב אחרי אנשים הסובלים מקלסטרופוביה ומהפרעות נשימה בשינה, הוא פשוט: שואפים אוויר דרך האף פעמיים ברצף. שאיפת האוויר הראשונה היא גדולה, והשנייה, מיד אחריה, מבלי להוציא אוויר בין לבין, היא קטנה יותר. לאחר מכן נושפים את האוויר דרך הפה באיטיות ולאורך זמן.

הוברמן מסביר שבריאות שלנו יש שקיות קטנות של אוויר, שמגדילות את נפח האוויר שאנחנו מסוגלים לשאוף. עם הזמן המכלים הקטנים הללו קורסים, וכתוצאה מכך רמות החמצן בגופנו יורדות, ואילו רמת הפחמן הדו-חמצני בדם ובגוף עולה. העלייה הזו היא חלק מתגובת הסטרס של גופנו. השאיפה הכפולה מנפחת בכוח את השקיות הקטנות האלה ויוצרת לחץ מכני שמאפשר לשחרר יותר פחמן דו-חמצני באמצעות הנשיפה (האנחה המדוברת). בעיקרון חוזרים על הנשימה הזאת שלוש פעמים. אתם חייבים לנסות את זה, אבל באמת הקושי העיקרי פה הוא לא להשתמש בשיטה הזאת יותר מדי זמן ברצף, כי אז ממש מתחילים להרגיש בריחוף.

שלושה טריקים שיעזרו לילדים שלכם (ולכם) להירגע לפני שתתחסנו לקורונה - אילוסטרציה

להסתכל למרחק

היה לי מזל והתברכתי פעמיים בבעלים עם אימהות מהסוג הטוב ביותר. חמותי הראשונה קיבלה אותי אל משפחתה כשהייתי בת 18 וטיפחה אותי עד שעזבתי את המשפחה בגיל 32. היא בלבי עד היום, ודברי החוכמה שהיא אמרה לי מלווים אותי תמיד, בהם אמרות שפר שלא נשמעו לי הגיוניות אבל עם השנים התבררו להיות כבעלות בסיס מדעי או פשוט נכונות. אחת מהן היתה הקביעה שחשוב מאוד להסתכל למרחק.

תמיד חשבתי שפעולות שהיטיבו עם אבות אבותינו הניאנדרטליים טובות גם לנו, בהינתן שאנחנו חולקים איתם את אותה תשתית טכנולוגית. אבל עד שקראתי את הוברמן, לא הזדמן לי לעגן את התובנה הספציפית הזו במחקר עדכני. המחקר של הוברמן פורש את התמונה הבאה: כשאנחנו רואים דימוי שמפעיל אותנו, לטוב או לרע, אנחנו חווים שלל תגובות סטרס, ואחת החשובות שבהן מתרחשת במערכת הראייה. שדה הראייה שלנו נעשה צר יותר ואנחנו מתמקדים בטריגר בזמן שכל מה שלא קריטי מתערפל לנו. המצב הזה של מערכת הראייה מפעיל את מערכת העצבים הסימפתטית שלנו, שמכניסה את גופנו למצב של דריכות ונכונות לפעולה.

המזל שלנו הוא שניתן גם לתמרן את המוח ולעזור לו להירגע באמצעות הנתיב המוחי הזה. אם ראייה ממוקדת מכניסה את המוח ללחץ, הרי שראייה בעלת אופי הפוך, ראייה פנורמית, יכולה לעזור למוח לצאת ממצב לחץ ולעבור למצב של רגיעה.

כשאנחנו מתבוננים למרחק, על הים, על הנוף העירוני מהמרפסת, בשכונה לכיוון הקצה של הרחוב, אנחנו לא יכולים לעשות את אותו "זום אין" שמכניס את הגוף שלנו למצב לחץ. במילים אחרות, אנחנו יכולים להשפיע על רמת הלחץ שלנו על ידי שינוי האופן שבו אנחנו מתבוננים פיזית במרחב שבו אנחנו נמצאים. משמעות הדבר היא שאם יש לכם יום מלחיץ בעבודה, והזדמנו לכם חמש דקות חופשיות, זו תהיה טעות לנסות להסיח את דעתכם בעזרת הטלפון, שמפעיל באופן כרוני את הראייה הממוקדת. עדיף בהחלט שתניחו לרגע את הטלפון ותחפשו חלון, להתבונן דרכו למרחק למשך אותו רגע קצר. אני מבטיחה לכם שתחושו בהבדל.

להזיז את העיניים

בחלק מהמחקרים המרתקים של הוברמן ניתן ללמוד הרבה על מה שאנחנו - בתור קופים עם אייפון - כבר שכחנו. אחד השיעורים החשובים הוא שבמצב של איום, המוח מתגמל אותנו על התקדמות לעבר מקור הסטרס באמצעות שחרור של דופמין (אני תמיד מדמיינת את המוליך העצבי הזה בתור מטבעות שנופלים במכונת מזל בקזינו של המוח).

כלומר, כשאנחנו נתקלים באיום אנחנו נוטים לקפוא או לברוח. אבל דווקא אם נתקדם לעבר האובייקט המאיים, נתחיל לחוש פחות פחד, משום שהמוח שלנו מגיב לכך באמצעות הזרמת דופמין. אך שבעוד בסוואנה מוקדי המתח שלנו היו כמעט תמיד אובייקטים במרחב שיכולנו לנוע לקראתם (כמו נחש), בחיים המודרניים הרבה מהנחשים והעקרבים האלה מגיעים בצורת הודעות ווטסאפ או מידע על חיסוני קורונה לילדים, ואין לנו אפשרות ממשית להתקדם לקראת האיום כדי להפחית את המתח.

היופי בפרספקטיבה של הוברמן הוא ההתעקשות לגלות איזשהו קיצור דרך שמאפשר לנו לסמל עבור המוח את ההתקדמות לעבר האובייקט המאיים, על מנת לייצר את מפל הדופמין המרגיע. הרעיונות של הוברמן חופפים חלקית לעקרונות של לשיטת הטיפול EMDR. שיטה זו מבוססת על תנועות עיניים המפעילות את שתי אונות המוח במקביל כטכניקה להפחתת סטרס ולהתמודדות עם בעיות רגשיות חמורות. לפי הוברמן, ניתן ליצור עבור המוח את התחושה שהוא מתקדם, על ידי תרגול הפניית העיניים מצד לצד באופן המחקה את תנועתן הטבעית בזמן הליכה.

מחקרים שונים, בהם מחקרים שהוברמן ערך, מדגימים ששימוש בעיניים באופן הזה מרגיע את האמיגדלה, שהיא מערך הצופרים של המוח, ויכול לעזור לנו להירגע במצב לחץ. כפי שיודעים מטפלי EMDR, הוברמן מציין כי הפעלה דו-צדדית של המוח יכולה להרגיע גם דרך שימוש במערכות אחרות, ולא רק באמצעות מערכת הראייה. אנחנו יכולים להקשיב לקטעי סאונד שמהונדסים לתת לנו תחושה שהקול מגיע אלינו מכיוונים שונים, ואנחנו גם יכולים להפעיל את הידיים שלנו לסירוגין באופן שמפעיל את שתי האונות של המוח, וכל אחת מהשיטות האלה יכולות לעזור לנו להפחית את רמת החרדה שלנו באופן מיידי.


שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com

 
 
bottom of page