רוצים לישון טוב? אל תגרשו את החושך
עודכן: 22 באוק׳
בעיות שינה רבות נגרמות בגלל חשיפה לא נכונה לאור. רשימה מיוחדת לחנוכה
שרה (כל השמות בדויים והסיפורים מפורסמים לבקשת המטופלים) לא מצליחה לצאת מהמיטה. כשאני רוצה להודיע לה שהתפנתה שעה ביום שבו ביקשה להגיע, אני יודעת שאני צריכה לכתוב לה בשש בבוקר, לפני שהיא הולכת לישון, או בשש בערב, השעה היחידה שבה היא די בוודאות ערה. גיא, לעומתה, הולך לישון בסביבות חצות ומתעורר באימה בחושך מוחלט, דוחה את הרגע שבו יבדוק את השעון, ויגלה שעוד לא ארבע בבוקר. הוא יודע שהיום שלו מתחיל ברגע שפתח את עיניו, וברוב המקרים זהו יום ארוך מאוד ומתסכל.
אחת ישנה יותר מדי, אחד ישן פחות מדי. האם קשיי השינה שלהם מעידים על בעיה באותו מנגנון ביולוגי? האם שרה היא פשוט "טיפוס של לילה"? איפה הטעות של גיא?
אני לא חוקרת שינה, אבל ברור לי ששינה טובה בשעות הנכונות של היממה (ראו במשפט הזה אקדח שתלוי על הקיר במערכה הראשונה) היא חלק חיוני לרווחה נפשית, גם אם לפעמים קשה לדעת אם מדובר בסיבה או בתוצאה. ושינה טובה קשורה באופן אינטימי גם ליחס שלנו לחושך ולאור.
היחס הזה משתנה במשך השנים. ילדים רבים מפחדים מהשינה עצמה, המדמה מוות, חוסר השליטה ועוד. אבל הפחד הוא לא רק מהשינה, אלא גם מהחושך. ולכאורה, במשך כל החיים, רובנו מעדיפים אור. למעשה, יש לנו מעין רעב לאור. הזדמן לי לחשוב על הנושא לקראת שיחה בפינה "שאלה קשה" בתוכנית הרדיו של שי פירון וענבל גזית. בהכנה לשיחה הבנתי שאני חושבת שמה שבאמת מפחיד אותנו אינו החושך, אלא מצב שבו נצטרך לראות ולא נוכל לראות.
הראייה קריטית להישרדות שלנו. בלעדיה יהיה לנו קשה להשיג מזון, ובתנאי שטח נהפוך במהירות למזון בעצמנו. לכן חושך מפחיד אותנו בתרחישים שבהם נצטרך לראות והחושך יפגע לנו בראייה. אם כך, אולי אין לנו פחד מובנה מהחושך. אחרי הכל, יש פעולות שמתבצעות טוב יותר בחושך. כשאנחנו עירומים במיטה עם אדם אהוב, לרובנו אין צורך בתאורה חזקה, אלא להיפך. אין לנו צורך לשלוט במצב באמצעות חוש הראייה. אנחנו חשים בטוחים מספיק, ואור חזק עלול להקשות עלינו להתחבר לעצמנו או לפרטנר שלנו. לא בכדי אחד ההבדלים בין סצנה אירוטית לסצנת פורנו טמון בתאורה.
לנשים קל גם יותר ללדת במרחב שאינו מואר מדי, וגם מסאז', טיפולי גוף-נפש שונים, ושיחות מלב אל לב נוטים להיחוות כמוצלחים יותר כשהם לא מתרחשים תחת אורות ניאון. בגופנו מתרחשים תהליכים רבים ושונים שזקוקים לחושך. כלומר, אנחנו זקוקים לאור אבל גם לחושך.
ואנו זקוקים לא רק לחושך עצמו אלא גם לשינה. אנחנו משתבשים ללא אור בדיוק כמו שרה, אבל יורדים מהפסים כמו גיא ללא שינה. למעשה, אף שאנחנו עדיין לא יודעים באיזה אופן בדיוק השינה היא חלק קריטי מהבריאות שלנו (יש תיאוריות לגבי תפקידה בשיקום ותיקון התאים, וכאלה המתמקדות בתפקיד השינה בהתגבשות הזיכרון), אבל אנחנו כן יודעים שנגרום למותה של חיה אם נמנע ממנה שינה באופן כרוני.

כלומר, אנחנו זקוקים גם לאור וגם לחושך, אבל אנחנו גם צריכים לקבל אותם בצורה מאוד מסוימת אחרת אנחנו יוצאים מסנכרון, כמו שרה וגיא. השעון הביולוגי (Circadian Rhythm) שונה מהיממה הסולארית (פרט חמוד הוא שהשם של המערכת הזו משקף את חוסר הדיוק שלה: circa משמעותה "בערך" ו-dia משמעותה "יום", כלומר, כבר בכותרת אנחנו למדים שמדובר בריתמוס של "בערך יום"). היממה הסולארית היא בת 24 שעות בדיוק, אבל היום הביולוגי שלנו הוא בערך באורך של 24.2 שעות. חשיפה לאור בזמן הנכון והימנעות מחשיפה לאור בזמן הנכון הן הכרחיות כדי להשאיר אותנו מסונכרנים עם היממה הסולארית.
0.2 שעה נשמע לא כל כך הרבה - בסך הכל 12 דקות. אבל כמו שעון שלא מאפסים אותו, מדובר ב-12 דקות בכל יום. אם אנחנו לא שומרים על הקשר בין הגוף שלנו לבין היממה הסולארית הרי שבתוך חמישה ימים כבר נפתח פער של שעה בינינו ובין הסביבה, ובתוך חודש נחיה כבר בפער של שש שעות מהמציאות. במקרה של שרה, שהלכה לישון בשש בבוקר וקמה בארבע אחרי הצהריים, היא לא הצליחה לצאת מהדיכאון שלה במשך חודשים וכבר חיה הפוך לגמרי מהסביבה.
שרה הרגישה שקל לה יותר להתמודד עם העולם בלילה, ושהסביבה פחות מסכנת אותה (יש פחות אימיילים ופחות סיכוי להיתקל בשכנים מלחיצים בחדר המדרגות), אך ליציאה מסנכרון עם הסביבה יש השפעות קשות. אם נחזור רגע להישרדות הבסיסית שלנו, הרי שחיה שישנה בזמן שכל הג'ונגל ער מקטינה את הסיכוי להעביר את הגנים שלה לדור הבא, אם נאמר זאת בעדינות. וגם בג'ונגל המודרני, אנשים נוטים להסתכל בביקורתיות על אנשים שישנים ביום. יש לכך סיבות שונות אבל בין השאר אני מניחה שרובנו גיבשנו את הרושם שאנשים שערים ביום וישנים בלילה משגשגים יותר מאלו שהמחזוריות שלהם הפוכה.
אגב, יש כאלה שמאמינים שהם פשוט "טיפוסים של לילה", אבל המחקר לא חד-משמעי בעניין. דוגמה מרתקת לכך היא ניסוי שעשו עם בני נוער, שידועים בכך שהם מתקשים להירדם בשעות "נורמליות" ומתקשים להתעורר יחד עם שאר האנושות. שמעתי על המחקר הזה, כמו על הרבה מהרעיונות המרתקים המוצגים כאן, במחקרים ובראיונות שנתן הכרונוביולוג (חוקר תופעות מחזוריות) הכביר ד"ר סאמר האטאר (Sammer Hattar). האטאר סיפר שבניסוי הזה הוציאו בני נוער לשבוע של מחנאות בטבע, שבו אמרו להם שהם יכולים ללכת לישון ולהתעורר בכל שעה שהם רוצים אך אפשרו להם חשיפה לאור טבעי בלבד, כלומר, ליממה הסולארית. הרוב המכריע של המשתתפים הסתנכרנו ליממה הסולארית בתוך שבוע, והמרתק הוא שהסנכרון נשמר אחר כך לתקופה ארוכה מאוד.
כך שאם נחזור לשאלת האור והחושך, נדמה לנו שאנחנו מחפשים ומבקשים אור. יש לכך תימוכין בשפה שלנו, אנחנו מדברים על "האור בקצה המנהרה" ואדם אהוב הוא "האור של חיי". אבל ייתכן שהדגש על האור קשור לכך שבאופן טבעי אנחנו מודעים רק לחלק המודע של הראייה שלנו, זה שמייצר דימויים. בפועל, הרווחה הנפשית והביולוגית שלנו - עם כל החפיפה ביניהן - מבוססת על חשיפה לאור והימנעות מחשיפה לאור בשלבים הנכונים של היום.
ואגב, חשיפה לאור בשעות הנכונות אינה מספיקה. המודל שנחשב לבעל האפקט הגדול ביותר של אור על גופנו ונפשנו, מדגיש שעלינו גם להתאים את רמת הפעילות שלנו ואת רמת צריכת המזון שלנו למחזוריות של היום והלילה. יש יותר ויותר מחקרים שלפיהם אנשים כמו שרה וגיא צריכים לתזמן את הפעילות הגופנית שלהם ואת האכילה לשעות האור, כדי שיוכלו להביא את גופם ונפשם לאיזון מקסימלי. וגם אם אנחנו לא סובלים מיציאה מסנכרון ברמות של שרה וגיא, רובנו נחווה שיפור גופני ומנטלי אם נעמעם אורות בבית בערב (קצת כמו במטוס), נצא בבוקר להסתובב רבע שעה באור הטבעי, וכמובן נתרחק ממסכים ככל הניתן לפני השינה.
כשלמדתי אנתרופולוגיה אני זוכרת את הרושם העצום שהותירה עלי התובנה של מארי דאגלס: לכלוך הוא חומר שאינו במקומו. כלומר, חול בים זה בסדר, חול בבית זה לכלוך. אוכל בצלחת זה יופי אבל אוכל בשיער זה לכלוך. בהשאלה ניתן לומר גם שבעיות בהיגיינה הרגשית, כלומר, מצוקה נפשית, קשורה פעמים רבות לאור וחושך שאינם במקומם.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com



