הם לא עסוקים. הם פשוט לא מספיק מעוניינים
כשאדם שרציתם בקרבתו לא משקיע בקשר איתכם, אין צורך לחפש סבטקסט. חוסר תגובה, היעדר יוזמה או עיכוב אינסופי הם בסך הכול עוד דרכים להגיד לא
בלימודי רפואה אומרים לפעמים לסטודנטים: "כשאתם שומעים פעימות פרסות, אלה כנראה סוסים, ולא זברות". משמעות הכלל האבחנתי הזה היא שתסמינים נפוצים בדרך כלל מצביעים על מחלות נפוצות, ולא על מחלות טרופיות נדירות. אם מישהו מתעטש, מנוזל ויש לו כאב ראש, סביר יותר שהוא הצטנן מאשר שהוא מפגין תגובה אלרגית למלפפונים.
בפילוסופיה נוסח עיקרון דומה כבר במאה ה-14, והוא ידוע בתור התער של אוקהם. על פי התפישה הזו, בבואנו לבחור בין שני הסברים לאותה תופעה, ההסבר הפשוט ביותר, הנשען על כמה שפחות הנחות יסוד, הוא בעל סיכויים גבוהים יותר להיות ההסבר הנכון. ולמרות זאת, לפעמים, כשזה מגיע לאינטראקציות אנושיות, אנחנו שוכחים את זה ומתחילים לדמיין זברות.
הנטייה הזו בולטת במיוחד בקשרים שנמצאים בתחילתם ולא מצליחים להתרומם: אנחנו פוגשים מישהו חדש, ונראה שיש כאן פוטנציאל למשהו, רומנטי, חברי או מקצועי למשל. ואז, על אף הצהרת הכוונות שלו והכוונות שלנו, אנחנו חשים פער בין מה שהוא אומר לבין מה שהוא עושה. אמא מהגן נראית חברותית מאוד, אבל היא לא מעוניינת לקבוע דייט לילדים; מישהו מתחום משיק מתלהב מהעבודה שלכם, אבל לא מגיב לחומרים ששלחתם לו; מישהו חדש נראה בעניין שלכם ומפלרטט בטלפון, אבל לא יוזם שום דבר.

ההתנהגות היא המסר
בנקודה הזו יש לנו לפעמים נטייה לבנות תיאוריות פסיכולוגיות מורכבות וחמש-ממדיות כדי להצדיק את הפסיביות של הצד השני ואת הפער בין הרצון שהוא הביע להתקרב אלינו לבין המרחק שהוא שומר בפועל. זאת בשעה שהמציאות פשוטה הרבה יותר, גם אם לא נעימה: במערכות יחסים מוקדמות ושטחיות, אנשים עושים מה שהם רוצים לעשות. אם הם רוצים לצאת אתכם, לבלות אתכם או לעשות אתכם עסקים, הם יפעלו כדי שזה יקרה. ואם ההתנהגות שלהם לא מביעה התלהבות, אין צורך לחפש סבטקסט: הפסיביות שלהם היא המסר כולו.
הנטייה שלנו לסגור את הפער בין מה שאנשים אומרים לנו לבין האופן שבו הם מתנהגים כלפינו היא טבעית. כשמישהו אומר לכם "בטח, תכתוב לי עם כל שאלה בעניין הזה, אשמח לעזור", ואז לא עונה להודעה במשך יותר משבוע, או מביע רצון להפגיש בין הילדים ואז מבריז בלי להציע מועד חדש, ובוודאי כשמישהו מתלהב באופן רומנטי אבל לא מנסה להיפגש, אנחנו חווים דיסוננס קוגניטיבי. המוח שלנו נכנס ל-ERROR.
באופן טבעי, אנחנו מנסים קודם כל ליישב את הסתירה באופן שיפגע באגו שלנו במידה הקטנה ביותר האפשרית. לשם כך אנחנו נדרשים לכמות נדיבה של סבטקסט דמיוני. יש כאלה שנוטים לאבחן את הזולת, והם יזהו אצלו "סגנון התקשרות נמנע"; אחרים פרוזאיים יותר ויניחו שמדובר בעומס בעבודה; ואחרים יקלו על עצמם באמירה שאותו אדם "פשוט לא טוב בווטסאפ".
המשותף לפתרונות האלה הוא שכולם משמרים את היחס אל הקלישאות המנומסות ("חייבים להיפגש") כאל האמת, ואת היחס אל ההתנהגות בשטח כאל תקלה זמנית. זאת בשעה שבמציאות ההפך הוא הנכון: מילים כמו חול ואין מה לאכול. ברוב הקשרים השטחיים, התנהגותו של הזולת כלפינו מייצגת את המיקום האמיתי שלנו בסדר העדיפויות שלו. קחו למשל את שלוש הדוגמאות הבאות.
"הוא רק יצא מקשר"
נקישות הפרסות: יצאתם לדייט עם בחור חמוד. היה ממש כיף, מצחיק, סקסי. נהניתם, ומאז אתם מתכתבים. אבל האמת היא שאתם לא בדיוק מתכתבים. בכל פעם שאתם כותבים לו, הוא עונה. לא תמיד מיד, אבל הוא כן עונה. אם אתם מפלרטטים, הוא מפלרטט בחזרה. אבל הוא לא מציע להיפגש. גם כשההתכתבות מתקרבת לסוף השבוע הראשון או לזה שאחריו ואתם מתחילים לגשש, התוכניות שלו עדיין מעורפלות. הוא לא יוזם תוכנית קונקרטית, קשה לו להתחייב, וכל שבוע הוא שבוע עמוס במיוחד.
הסברי הזברה: "הוא טיפוס חרדתי, הוא רק יצא מקשר, והדייט שלנו היה כל כך טוב שזה מציף אותו והוא בקונפליקט". או: "אני לא הייתי ברורה, דיברתי יותר מדי על האקס שלי ולכן הוא חשב שאני לא פנויה רגשית". או: "קראתי שהחברה שלו בדיוק נמצאת לפני בלה בלה בלה, אז הוא בטח ינסה לקבוע כשזה יירגע".
מציאות הסוס: הוא נהנה מזריקת הדופמין של תשומת הלב שלכם ומהתיקוף, אבל הוא לא מעוניין לבלות אתכם עד כדי כך שיפנה לזה זמן בלו"ז שלו. למה? אני לא רוצה להיות אכזרית, אבל התשובה היא: ככה. כי אם מישהו בעניין שלכם, הוא לא יסתכן בלאבד אתכם. מישהו שטוב בווטסאפ אבל לא מנסה לקבוע אתכם, לא סובל מאמביוולנטיות. הוא מאותת לכם בצורה ברורה שהוא לא מעוניין להתאמץ כדי לוודא שתישארו בקשר.
"היה נעים להכיר"
נקישות הפרסות: אתם ובני הזוג שלכם פוגשים זוג אחר אצל חברים. יש כימיה, צחוקים, אתם באותו צד של המפה הפוליטית, אוהבים את אותה מוזיקה, הילדים באותו גיל ויש לכם מכרים משותפים. ארבעתכם מסכימים שחייבים לקבוע, ואולי אפילו לצאת ביחד למסעדה חדשה שכולכם שמעתם עליה דברים טובים. שבועיים אחר כך אתם נוקטים יוזמה ומציעים להם להיפגש. הם עונים בהתלהבות שהם יבדקו ביומן ויחזרו, ואחר כך משתררת דממת אלחוט.
הסברי הזברה: הם מרבים בטיסות, הלו"זים שלהם צפופים גם ככה, אולי אחד הילדים היה חולה, וזו בכלל תקופה של הרבה מסיבות סיום, תחילת שנה או חגים.
מציאות הסוס: היה להם נורא נחמד להעביר אתכם את הערב ההוא, באותן נסיבות, אבל רוחב הפס החברתי שלהם לא יכול להכיל אתכם. למה? משום שכשאנשים רוצים להפוך אתכם לחלק מהמעגל החברתי שלהם, אם יש בעיה בלו"ז הם מציעים זמן אחר או פעילות אחרת: "בשישי הזה אנחנו אצל ההורים, אבל אם מתאים לכם באמצע השבוע אז שלישי דווקא זורם לנו". אם הניסיונות לקבוע מגיעים למבוי סתום, המסר הוא: היה נעים להכיר אתכם, אבל אנחנו תפוסים.
"אני עדיין בודק את זה"
נקישות הפרסות: חבר מכיר לכם מישהו מהתחום, אדם שיכול להיות לקוח או שותף פוטנציאלי. בהיכרות הראשונית הוא ממש מתרשם. הוא אומר שהרעיון שלכם מבריק, או אולי שהשירות שאתם מציעים הוא בדיוק מה שהוא צריך. אתם מתרגשים ומתקדמים בהתאם למה שחשבתם שהוא המשוב שלו, ושולחים הצעה מעודכנת, מועד לפגישה או משהו דומה. הוא מגיב בנחמדות, אבל שבוע עובר, ואז שבועיים, והוא לא חוזר אליכם. כשאתם מעיזים לעשות פולו-אפ, אתם מקבלים תגובה קצרה ומעורפלת בסגנון: "אני עדיין בודק את זה, אהיה בקשר".
הסברי הזברה: אין באמת צורך לומר במפורש איך אתם מתרצים את זה לעצמכם. הוא בטח עסוק, עוד לא הספיק לעבור על ההצעה, צריך להתייעץ עם מישהו או פשוט מחכה לרגע הנכון להתקדם.
מציאות הסוס: הוא לא מרגיש שהתסריט, הסטארט-אפ או הכישרון שלכם הם משהו שיכול לעניין אותו, לקדם אותו או לתרום לו מספיק מבחינה מקצועית. למה? כי אנשים מקצועיים יודעים להעריך הזדמנות טובה. וכשהם פוגשים אדם שמייצג עבורם הזדמנות כזו, הם מוצאים את המשאבים, תקציב או זמן, בשבילו.
אני לא אומרת שלעולם אין טעם לחפש סבטקסט. אם מדובר בבעל שלכם, בחברה טובה או בשותף עסקי, ברור שיש טעם לנסות להבין ולהסביר את הפער בין מה שהאדם השני אומר לבין מה שהוא עושה. אבל החפירה הזו רלוונטית רק כשאתם והצד השני חולקים היסטוריה מורכבת שכוללת גורמים רגשיים, כשאתם מכירים את עצמכם ויודעים שאתם נכנסים יחד ללופים שבהם התנהגות הגנתית מסתירה פגיעות או פחד, או כשאתם מכירים היטב את הקונטקסט של האדם שמולכם ויכולים באמת להניח שהוא שחוק, למשל, או מוצף בעבודה.
כשהקשר נמצא במים עמוקים שכאלה, המאמץ להבין "מה באמת קורה כאן?" הוא סימן היכר רצוי לכך שאתם בונים אינטימיות ומתרגלים חמלה. במים רדודים, לעומת זאת, חפירה מתחת לפני השטח היא הונאה עצמית. כשאין לכם היסטוריה משותפת עם האדם שמולכם, אתם לא באמת מפענחים חידה פסיכולוגית מורכבת, אלא משליכים עליו את הרצונות שלכם.
מטרת הרשימה הזו היא לא להפוך אתכם לציניים, אלא רק לעזור לכם לא להתפזר רגשית. כשאתם לא מנסים לעשות רציונליזציות להתנהגות של אחרים, אתם חוסכים לעצמכם הרבה אנרגיה. כשההתנהגות של אדם שרציתם בקרבתו מעידה על כך שהוא לא מעוניין להשקיע בקשר אתכם, אל תחפשו סיבות לפקפק בה. יש רק דרך אחת להגיד כן. חוסר תגובה או עיכוב אינסופי הם בסך הכל עוד דרך להגיד לא. תשמרו את ההתלהבות שלכם לאנשים שאומרים לכם כן.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com


