top of page

הם לא סתם משעממים אתכם. הם מאותתים למוח שלכם להמשיך הלאה

תמונת הסופר/ת: Amalia Rosenblum
Amalia Rosenblum
20 באוג׳
זמן קריאה 5 דקות

עודכן: 22 באוק׳

אנחנו רגילים לחשוב שאנשים משעממים אותנו בגלל חוסר עניין או כריזמה דלה. אבל לפעמים השעמום הוא איתות שדווקא עוזר לנו לנווט בעולם החברתי

אני רוצה להזכיר לכם שלושה טיפוסים שאולי פגשתם בחודש האחרון. הראשון ישב מולכם בבית של חברים, ואם אתם פסיכולוגים אולי הוא ישב מולכם בקליניקה על הספה. בכל פעם שאמרתם משהו קיבלתם תגובה חלשה. הבן אדם לא מתעלם מכם, הוא גם לא יהיר, הוא אפילו לא בטלפון. הוא פשוט נראה חסר חיים מבחינה פסיכולוגית, כאילו הוא מתעורר לחיים רק אם מישהו נושף לתוכו אוויר, כמו בלון. בתוך 20 דקות אתם חשים תשישות מוזרה ומרוקנת.

הטיפוס השני לא מפסיק לדבר. הוא מספר לכם את כל הפרטים של הנסיעה שלו לעבודה, את רצף האירועים המדויק בשיפוץ המשרד שלו וכל מה שאמר בן דוד שני שלו על העמלות שהבנק לוקח על שימוש במט"ח בכרטיס אשראי בחו"ל. ואף על פי ששיטפון המילים כביכול מעיד על ניסיון להתקרב אליכם, השוטף, ככל שהוא מדבר יותר, נדמה שהוא מתרחק. הדיבור שלו לא מגשר על הפער בין התודעה שלכם לשלו אלא מערפל אתכם, מעמיד ביניכם מסך עשן.

האישה השלישית שונה מהשניים הראשונים. היא כנה לחלוטין. היא לא נסוגה ונרפית כמו הראשון, וגם לא יוצאת שוב ושוב ל"דרך נוף" דיבורית כמו השני. היא מסתכלת עליכם, היא בעניין, להוטה לדון בחיים, בדילמות ובפילוסופיות. היא רוצה להועיל וללמוד מכם, ובכל זאת, בזמן שהיא מדברת אפשר להבין שתמונת המציאות שהיא מציירת מעוותת למדי, ושיש כתם עיוור ענק בשדה הראייה שלה.

שלושת הטיפוסים האלה משתמשים בדיבור באופנים שונים לחלוטין, וכל אחד מהם עושה זאת מסיבות נפשיות אחרות. המשותף לשלושתם הוא שהם מעוררים בנו את אותה תגובה סובייקטיבית: שעמום מוחץ.

לנווט במפה החברתית

אנחנו נוטים להתייחס לשעמום כאל מטרד טריוויאלי או תוצאה של חוסר כריזמה אישית, להאמין שאין מה לעשות לגביו, אבל אני רוצה להעלות את ההשערה שדיבור אנושי אינו רק בידור דקורטיבי. בקשרים האינטימיים ביותר שלנו דיבור משמש לאין־ספור צרכים, ולכן אני מחריגה אותו מהניתוח הנוכחי, אבל בשאר ההקשרים שיחה היא ביסודה כלי ניווט אדפטיבי. אנחנו מדברים זה עם זה כדי לדייק, למלא ולהרחיב את תמונת המציאות.

בכל שיחה, במידה מסוימת, אנחנו משווים קואורדינטות, מעמידים למבחן את התפישות שלנו ומעדכנים את המודלים המנטליים שבנינו של העולם החברתי והפיזי. ככל שהמפות שלנו מפורטות, מקיפות ומדויקות יותר כך עולים הסיכויים שלנו לשרוד ולשגשג. לכן בזמן שאנחנו מדברים עם הזולת המנגנון הקוגניטיבי שלנו מבצע ניתוח עלות־תועלת לא מודע: האם אדם זה עוזר לי לכייל את המפה שלי?

כדי שהתשובה תהיה חיובית היא חייבת לעמוד בשלושה קריטריונים בסיסיים: ראשית, האות חייב להתקיים. זה נשמע טריוויאלי, אבל זה נכון. כמות המידע הקיימת חייבת לעבור רף מסוים כדי להירשם כבעלת ערך (למעט מקרים שבהם המילה היחידה הנאמרת היא: שריפה!). שנית, האות המילולי חייב "לחתור למגע", כלומר לעסוק במציאות בפועל, בדברים משמעותיים, ולא לשמש כהסחת דעת. והאחרון, האות חייב להיות מכויל, כלומר בוחן המציאות של הדובר צריך להיות אמין.

משעממים באופן הגנתי

כשההגנות הפסיכולוגיות של מישהו משחיתות אחד מהקריטריונים הללו, המוח מבין שאי אפשר להשיג "נתוני ניווט" שימושיים בעולם מהאדם שמולנו, ושעדיף לנו להקדיש לו פחות תשומת לב. הוא מתריע על כך באמצעות מסר ברור: משעמם לי!!!

ולכך אני מתכוונת כשאני אומרת ששלושת הטיפוסים האלה משעממים באופן הגנתי. הטיפוס הראשון נסוג לסוג של מוות מוחי, מעין ריקנות הגנתית. יכול להיות שהיא תוצאה של הזנחה רגשית בגיל הרך או חוויות שיצרו באופן כרוני תחושת בושה וזו לימדה אותו שתפישת מרחב נפשי היא מסוכנת.

הוא מסוג האנשים שאתם שואלים אחרי סוף השבוע איך היה ביום הולדת 90 של סבתא שלהם, והם ימלמלו "אחלה". אתם בודקים אם אחותם הצליחה להגיע מחו"ל למרות כל העיכובים שהיו, והם יענו לכם "כן". אתם לוחצים ושואלים איך היה להיפגש איתה אחרי כל כך הרבה חודשים והם יגידו "ממש כיף".

כל שאלה היא כדור שאתם מוסרים והם מפילים על הרצפה. אין פולו־אפ, לא רוקמים משהו איתכם ביחד, אין אפילו סתם תבלין של איזו אבחנה מצחיקה. בפועל אתם מראיינים פסל. ברור אם כך שהם מפרים את הדרישה הראשונה שמנינו – קיום. השיחה משעממת אותנו מכיוון שהם לא תורמים קואורדינטות משלהם למפה, או כל מידע אחר.

הטיפוס השני משתמש בפירוט־יתר כטקטיקת התחמקות. עומק רגשי אמיתי מעלה את רמת הפגיעות והוא מאפשר פחות שליטה בסיטואציה. מסיבות היסטוריות הם לא מוכנים לקחת את הסיכונים האלה. כדי למנוע מכם "לראות להם" השפה משמשת אותם כרשת הסוואה – הם ממלאים את האוויר בפרטים ביורוקרטיים או רכילותיים ברמה השטחית ביותר (רכילות על אנשים שאתה לא מכיר, או רכילות שכבר התפרסמה בכל מקום), כדי למנוע מאינטימיות להתפתח ביניכם.

אם, למשל, אתם שואלים אותו איך הוא מרגיש לאור זה שבחברה שלו התחיל גל פיטורים גדול, הוא יכול בתגובה לדבר בלי לעצור לנשום, אבל אחרי עשר דקות תגלו שאתם יודעים פחות על המצב הפנימי מאשר ידעתם לפני שהוא התחיל לענות. הם מפרים את הדרישה השנייה, רלוונטיות ומיקוד.

אותות בערפל

אנחנו משתעממים כי מפולת אבני הדיבור שמתגלגלת עלינו לא מובילה לשום מקום. המוח שלנו מבין במהירות שלנסות לעקוב אחרי המילים האלה זה ממש לתעות בערפל. השעמום שאתם מרגישים מייצג מסר בריא מהמוח שלכם: נא להפסיק להתאמץ לפענח רעש שאין בו אות אמיתי.

הבחורה מהדוגמה השלישית היא רצינית, אקספרסיבית ולהוטה להתחבר אליכם. היא לא נסוגה כמו רוח רפאים, ולא מסתובבת כמו פורפרה. הבעיה היא שהמצפן הפנימי שלה תקול, ולכן הנרטיב העצמי שלה מנותק לחלוטין מהמציאות שאנחנו חיים בה.

בפועל, זו יכולה להיות החברה שיושבת אתכם לקפה כדי לדון בסכסוכים המתמשכים שלה במקום העבודה. היא מדברת בכנות מוחלטת ושפת הגוף שלה אמינה ופתוחה, ואז מתחילה להגיד שהבעיה היא שהיא עדינה וסבלנית מדי, ושאנשים כל הזמן מתבלבלים וחושבים שהצניעות שלה היא חולשה, ובסוף היא זאת שסופגת את העוינות של כולם כי היא אמפתית שלא יכולה לסבול קונפליקטים.

אתם מבינים לאן אני חותרת, נכון? אני מדברת על מצב שבו אתם וכל מי שמכיר אותה יודעים שהיא לוחמנית, שהיא ממהרת מדי להגיב ושהיא כל הזמן גורמת לאחרים להרגיש נשפטים. והקטע הוא שהיא לא משקרת כדי לתמרן אתכם, אלא באמת מאמינה בדיוקן העצמי הזה. בכך היא מפרה את הדרישה השלישית – דיוק. וזה משעמם אותנו מכיוון שהמפה שלה מודפסת כשהכיוונים הפוכים.

מכיוון שהנרטיב שלה מנותק מהמציאות, היא לא נמצאת במקום שבו היא חושבת שהיא. לכן אף אחת מהעצות שלכם לא יכולה לעזור לה, ואף אחת מהתובנות שלה לא תסייע לכם. ולהתחיל לתקן את בוחן המציאות שלה זה משהו שלא כיף לעשות – אפילו אם אתם הפסיכולוגים שלה. מצד שני, לאמת את בוחן המציאות השגוי הזה זה חונק, כי שיתוף פעולה עם פנטזיה זו חוויה שגורמת לנו להרגיש לא אותנטיים במקרה הטוב. השעמום שאנחנו מרגישים מסמן את הכניעה שלנו לכך שהשיחה חסרת תועלת במובן הפסיכולוגי הקיומי.

כשאנחנו אומרים על מישהו שהוא משעמם, אנחנו מרגישים לפעמים נקיפות מצפון. השיפוט הזה יכול לעורר בנו חשש שאנחנו אכזריים או מתנשאים. אבל אם נחשוב על השתעממות כתגובה לכך שהאדם שמולנו מתקשר באופן הגנתי, נבין ששעמום הוא הדרך של הגוף (המוח) להתנגד לכך שהזולת דורש מאיתנו לבזבז אנרגיה נפשית חשובה.

בטבע שלנו כל שיחה היא חלק מצעדה משותפת, רגע אחד במסלול מקביל לעבר בניית מפה מדויקת יותר של העולם. כשבמקום זה השיחה הופכת להיות מסלול מכשולים שבו אנחנו סוחבים את האדם השני על הגב, משחקים איתו "פרה עיוורת" או משחקים בכאילו התודעה שלנו משתעממת, וזו הדרך שלה לאותת לנו שהאדם שמולנו לא מתאים כרגע להיות שותף למסע.


שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com

 
 

פוסטים קשורים

bottom of page