top of page

למה קל לנו יותר לריב עם אחרים מאשר עם עצמנו

תמונת הסופר/ת: Amalia Rosenblum
Amalia Rosenblum
17 בספט׳
זמן קריאה 4 דקות

ריבים עם בני זוג, בני משפחה או עמיתים יכולים להיות מוצדקים, אבל לפעמים הם גם מאפשרים לנו להימנע מהתמודדות עם הרצונות הסותרים בתוכנו

אלון מגיע לפגישה מרוט עצבים. הוא כבר בן 40 ומשהו, נשוי, אב לתאומים, ובמשפחה שגדל בה – הוא ושתי אחיותיו – יש מסורת ותיקה: הכול עושים ביחד. חגים, ימי הולדת, נסיעות, אפילו ימי שישי רגילים. "ככה זה תמיד היה אצלנו", הוא אומר, כמעט מתנצל. הבעיה היא שאשתו רוצה ("לגיטימי," הוא אומר, "אני מבין אותה"), שתהיה להם הרבה יותר אוטונומיה.

הם קיבלו איזשהו "פטור" כשהתאומים נולדו, אבל אחרי שנה הוא פג, ועכשיו הרצון של בת הזוג בזוגיות שלא תמיד כפופה ללוח השנה של משפחת המקור של אלון גורם לו להרגיש שהוא נקרע. "הן מושכות אותי לכיוון אחד, היא מושכת אותי לכיוון השני", הוא אומר. "אני באמצע, ואני כבר לא יכול".

הוא עייף מהחפירות, מגלגולי העיניים ומהחשש מהאירוע הבא שלא תהיה לגביו הסכמה. לפעמים, לדבריו, הוא "מת פשוט להתפטר" – מהמשפחה, מהמסורת, מהכול. אני מאמינה לו, כמובן. אבל מנקודת מבטי הקרע הזה – בין האחיות לאישה, בין המשפחה שגדל בה למשפחה שהקים – אינו באמת, ולבטח שלא רק, קרע בין שני כוחות חיצוניים, אלא מתח שנמצא בו עצמו.

יש בו חלק שעדיין רוצה להישאר הבן והאח־של המשפחה ההיא. אולי הוא אוהב להרגיש מוגן ושייך, ואולי ליד שתי אחיותיו הגדולות הוא בכל זאת בתפקיד הילד המתוק, שלא יכול לטעות. ויש בו חלק אחר שרוצה ונהנה מהתפקידים החדשים, ואוהב להיות בעל ואבא.

שני החלקים האלה לא מסתדרים ביניהם בקלות. אבל כל עוד אלון מנסח את הסיפור כמלחמה בין האחיות שלו לאשתו, שמושכות אותו לכיוונים מנוגדים, כמו הג'ינס בתווית של ליוויי'ס, הוא לא צריך להרגיש את המלחמה הזאת בתוכו.

גרסת כיסוי

רומי, בת 60, מחויבת מאוד לקבוצות מוחלשות. היא תורמת מכל משאביה, ומיותר לציין שהיא טבעונית. היא מרגישה שלמה מאוד עם עצמה. אבל לא חיה בשלום עם העבודה של בעלה, מנכ"ל מצליח שעומד כבר עשורים רבים בראש חברה שלא מקדמת אף אחד מהערכים שרומי מאמינה בהם, ובהחלט גם חותרת תחת חלקם.

הבעיה של רומי, כביכול, היא עם בעלה. אבל כמו במקרה של אלון בטיפול היא תגלה שאחת הסיבות לקושי שלה עם בן זוגה היא שקל יותר לריב איתו מאשר עם החלק בתוכה שאוהב לטוס בעולם עם הילדים והנכדים, להחליף מכונית מדי שנה ולחיות בלי עול הפרנסה.

קל להבין למה אנחנו נוטים לספר לעצמנו סיפור שמסתיר מאיתנו את הסכסוך הפנימי שלנו. אמביוולנטיות אמיתית היא מצב לא נוח במיוחד: לא קל להחזיק בו־זמנית שתי אמיתות סותרות על עצמנו.

אנחנו גם בני הזקונים של ההורים שלנו, וגם כבר לא. המשפחה שגידלה אותנו היא במקום הראשון, אבל גם המשפחה שהקמנו ובחרנו היא במקום הראשון. אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים כדי להגיע לעצמאות, אבל גם נהנים להרגיש מוגנים.

למה קל לנו יותר לריב עם אחרים מאשר עם עצמנו - אילוסטרציה

הכול לכדי תמונה אינטגרטיבית

תמונה מורכבת כזו, גם אם היא נורמלית לחלוטין, מקשה עלינו להחזיק בתמונה פשוטה ועקבית של עצמנו. כמו רומי, הרבה יותר קל למצוא אדם שמתנגד לרצונות שלנו, ואם אנחנו ממש בני מזל, כמו אלון אנחנו עשויים למצוא שני כוחות חיצוניים שמושכים אותנו לכיוונים מנוגדים.

בשני המקרים אנחנו מקבלים פטור מהצורך להכריע בין שני חלקים של עצמנו: "אמא תרזה" או "הנהנתנית", "האח הקטן והמפונק" או "האבא והבעל המושלם". קל יותר לתת לאחרים להילחם במקום לפחות צד אחד שלנו, כמו במקרה של רומי, ואפילו במקום שניהם, כמו אצל אלון; להתבונן במאבק מהצד, להשמיע קולות רמים ולהרגיש קורבן של הנסיבות.

וזה קשה לכולנו. אבל ככל שלאדם יש הגנות נרקיסיסטיות, בורדרלייניות או היסטריוניות יותר, כך קשה לו יותר להכיל קונפליקט פנימי, והוא זקוק יותר למישהו אחר שיגלם בשבילו את הצד בסכסוך שהוא מתקשה להיות איתו במגע. כשאדם בעל הפרעת אישיות מסוגים אלה מוצא את השחקן המושלם לתפקיד – בן זוג, הורה או עמית – הוא מלהק אותו ואז מתחיל להילחם בו בכל כוחו.

היריב הוא אתם

ככל שהפרעת האישיות נוקשה וחמורה יותר, כך הקרב עם האויב המדומה עז יותר, נוטה לחזור על עצמו ובעל פוטנציאל הרסני יותר. כמטפלת, כשאדם במצב כזה מגיע לקליניקה, למשל אדם שהתגרש ועדיין שונא שנאה יוקדת את הגרוש שלו, נכנס איתו לריבים וחי שוב ושוב את היחסים הקשים אף שעבר זמן רב מאז הפרידה, אני בדרך כלל מגלה שקשה מאוד להזמין אותו להביט פנימה, כי ההצצה הזאת מאיימת עליו במיוחד. הוא מעדיף את הקרב על החיים ועל המוות שביים לעצמו בחוץ.

התפקיד שלי, כמובן, אינו לבשר לאלון ש"זה לא הן, זה אתה", או לומר לרומי שהיא משקרת לעצמה ובעצם נהנית מכך שבעלה מחזיק בשבילה את כל התכונות שהיא מגנה. כך היא יכולה גם להרגיש "טובה" וגם להמשיך לטוס בביזנס לתאילנד בחגים.

יש סיבות טובות להימנע מכך. אלון ורומי ממילא מואשמים בידי האנשים שהם נמצאים איתם בקונפליקט, והם לא זקוקים לכך שגם אני אאשים אותם. במקרה של אלון, הלחץ המשפחתי אמיתי והציפיות של אשתו לגיטימיות. גם במקרה של רומי, בעלה עושה בחירות שהיה עדיף לו, לה ולכדור הארץ אילו היו אחרות. לכן יהיה משונה לצייר תמונה שלפיה הכול נמצא רק בראש שלהם.

המלאכה הטיפולית היא לעזור לאלון, לרומי ולכולנו במצבים כאלה להחזיק שתי אפשרויות בו־זמנית: שיש קונפליקט אמיתי בחוץ, בדרך כלל עם אנשים שחשובים לנו או לכל הפחות קרובים אלינו, ושבה בעת יש קונפליקט בתוכנו שעדיין לא פתחנו, לא התייחסנו אליו ולא למדנו לחיות איתו טוב יותר.


שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com

 
 
bottom of page