קריאה לעזרה: "בדולח וסכינים" של עופרה עופר אורן הוא קריאת חובה, בעיקר לאנשי טיפול
עודכן: 22 באוק׳
ספרה של זוכת פרס ספיר הוא כתב אישום חמור שיגרום לכל פסיכולוגית ואיש טיפול להתכווץ בכיסא. אבל אחרי שנרגעים מהבושה האיומה על היחס הפושע שקיבלה מגורמים טיפוליים לאורך חייה, חשוב להמשיך ולקרוא בו כדי להבין את המחיר שגובה תקיפה מינית ונפשית במשפחה
הסופרת עופרה עופר אורן זכתה בשנה שעברה בפרס ספיר על ספרה "מה קרה להגר באילת?", העוסק באונס קבוצתי של נערה בשם הגר. במסגרת יציאת הספר, ולאחר מכן בעקבות זכייתה בפרס ספיר, התראיינה עופר וסיפרה על הפגיעה המינית שעברה בידי אביה, שהיה מפקד טייסת. לאורך השנים היא עוסקת בנושא של פגיעה מינית ופגיעה מינית במשפחה בכתיבתה הענפה, ו"בדולח וסכינים" מצטרף למדף הספרים החשוב הזה. זהו ספר קטן, אבל רק לכאורה, משום שהקריאה בו מזעזעת וקשה מאד לקרוא אותו ברצף.
אפשר לקרוא אותו באופנים רבים, ואני קראתי אותו כמתחלק להיבטים הבאים: האירועים עצמם, התכחשות המשפחה, השלכות הפגיעה וההתכחשות על החיים הבוגרים, כישלון הפסיכותרפיה ואחריות הסובבים.
עדינות הטקסט מול אלימות החיים
תיאור האירועים עצמם הוא מזעזע, בשילוב שבין עדינות הטקסט, שלא משתמש כמעט בשמות תואר, ובין ההתעללות - הפעולות המופרעות והאלימות שהילדה, היא גיבורת הספר, המספרת והסופרת, הקורבן שלהן. אפשר לראות זאת בקטע הבא:
"באותם הימים האימה כבר מתחוללת. / הנגיעות. / המסדרון הצר, בין הקיר למקלחת, ששם אני נלכדת שוב ושוב. / כשהיא לא בבית הוא קורא לי מחדר השינה שלהם. / אבל אין מילים כדי לומר לעצמי. / מיטה (מה עושים שם, מי עושים שם). / חיבוק (הקשיות שאין ממנה מפלט). / ריח (הרוק-סיגריות-קפה-זיעה). / צליל (הפסיעות. אבזמי הסנדלים). / פנים (הנחיריים המתרחבים, הנקבוביות בעור האדמדם). / פה (החיוך הזר). / תנועה (היד הנרתעת, ההזדקפות, ההבעה שמתחלפת על פניו בחבטה, כמו תריס שנפל). / אין מילים לומר לעצמי, אין מילים לחלחלה, לבהלה, לצמרמורת-בחילה, לאימה הלכודה, לאי אפשר, לאין לאן לנוס, לגוף הקופא. האם יפשיר? האם אפשר?"
האלימות אינה רק התקיפה המינית עצמה. גם כשהאב מספר לבתו על מעלליו המיניים עם נשים אחרות הוא עושה לה סקסואליזציה אלימה, בה בעת שהוא מחפיץ ומשפיל נשים אחרות, בכללן כמובן אשתו, שהיא אמה של הילדה, והמאהבת שלו ("עם הג'ינג'ית יש תשוקה. היא יודעת ליהנות. ואיתי… תדעי לך, אני יכול להחזיק מעמד שעות").
הקריאה בספר היא לא לבעלי קיבה רגישה, ולפעמים יש תחושה שהוא היה צריך לבוא עם שקית הקאה; אבל אולי גם עם לפיד, כדי לצאת החוצה ולמחות על האלימות הנפשעת המתחוללת בכל כך הרבה בתים, בכל לילה, עד היום.

פוסט טראומה כפולה
לפעמים, ההבדל בין פגיעה בילדה שהורסת לה את החיים לבין פגיעה שהילדה מצליחה להשתקם ממנה, טמון ביחס של המשפחה הקרובה לפגיעה. אם הילדה הנפגעת זוכה לתמיכה משמעותית ואפקטיבית מהמשפחה, הסיכון להתפתחות הפרעה פוסט-טראומטית ולהפרעות אחרות קטן. אבל אם המשפחה מתכחשת לאירוע, חוטאת בהאשמת הקורבן, או מתמחה בפרקטיקות אחרות ממניפת הגזלייטינג, הסיכון הוא שהילדה תחטוף מהלומה כפולה.
כעת היא נבגדת לא רק על ידי האדם שפגע בה, שממילא בתוך המשפחה היה אמור להיות אדם שמגן עליה; כשהאם מפנה לה גב, היא כעת נבגדת על ידי העולם כולו. שיחת טלפון בין המספרת לאמה מקפיאה את הדם בעורקי הקוראת:
"'ומה יש לך עם אבא שלך? למה את תמיד צריכה לריב איתו?' / 'את באמת רוצה לדעת?' / 'מה? מה אני לא יודעת?' / 'טוב… זהו… אני כבר לא יכולה יותר, כבר לא מסוגלת יותר לשתוק… את הרי יודעת… את הרי יודעת! שהוא - אבא - שהוא פגע בי'. / 'פגע בך? מה זאת אומרת? למה הכוונה?' / 'את יודעת בדיוק מה זאת אומרת, כאילו שאת לא יודעת. את יודעת. פגע - נגע - כשישנתי - והתעוררתי - מזה - ופתאום ראיתי אותו, שם במיטה'. / 'מה? פגע ככה? גם - ככה? גם -'. / 'מה, את לא יודעת?' / 'מאיפה אני אמורה לדעת? לא רק בכל ה… ככה? גם בבת שלי?' / 'כן'. / 'ומה את רוצה שאני אעשה עם זה עכשיו?' / 'שום דבר… שום דבר… אני יודעת שאת לא יכולה…' / 'תכף הסטייקים יישרפו לי… אני סוגרת'."
הפגיעה שלא זוכה להכרה ולטיפול מיידי הורסת את החיים הבוגרים. הקטע הבא לדוגמה לא מתאר את האלימות הפיזית, שהיתה גם היתה, אלא דווקא את האלימות הנפשית, משום שהאיים של האלימות הפיזית בולטים על רקע אוקיינוס של אלימות רגשית.
"ערב אחד בעלי שוב כעס עלי - על מה? על מה בדיוק? אולי כי הכבד התייבש כשטיגנתי אותו? אולי כי נימת קולי צרמה לו? אולי כי קניתי שמלה מיותרת? אולי כי אמרתי שוב שאני רוצה, למרות התנגדותו הנחרצת, להירשם ללימודים בחוג לתיאטרון באוניברסיטה? / 'שחקנית את רוצה להיות? להתנשק עם כל מיני גברים זרים?' / ומכיוון שהוא כעס, הוא קבע: 'מחר את לא מקבלת את האוטו'."
בסוף, כולם ידעו
אפשר וחשוב להשתמש בטקסט הזה כקרש קפיצה לדיון במנגנון שגורם לפגיעה בילדות לחבל בחיים הבוגרים. אבל באופן אישי, כאמור, הקטעים שבהם מתארת עופר אורן את הניסיונות שלה לקבל עזרה מפסיכולוגים הם כתב אישום איום במיוחד. אחת אחרי השנייה מוצגות ראיות מזירת הפשע, שהיא שוב ושוב משרד קטן, ובו שני אנשים, שולחן וקופסת טישיו.
שוב ושוב נחשפות התנהגויות מצמררות של אנשים המתיימרים לעזור לנפגעת אבל חוטאים ביוהרה, פרשנות אנליטית, פטריארכליות, אדנות, קור, שתלטנות, מניפולטיביות, חמדנות, טיפשות, שמרנות, יומרנות; ובעיקר, בעיקר, חוסר אמפתיה, חוסר אנושיות וחוסר הבנה בסיסי ברעילות הקטלנית של פגיעה מינית במשפחה. מטפלים שקוטעים את המטופלת ברגע הכי כאוב, במקום להעניק לה בנקודה הזו את החום והולידציה שהיא זקוקה להם, ומצדיקים זאת בשם התיאוריה שבה הם פועלים; מטפלים שמעודדים את המטופלת בפועל להדחיק את פצעי העבר ולהתעלם מהם, מטפלים שנהנים באופן כמעט סדיסטי ובוודאי אנוכי מהתלות שהמטופלת מפתחת בהם, ועוד.
אחרי שהיא מנשקת הרבה צפרדעים, מוצאת המספרת נסיך אחד שמצליח לעשות את הדבר המסובך אך הכה פשוט של מתן תוקף לסבל שלה והריפוי שלה, שהיה עד כה אוטונומי ובודד. קרול גיליגן היתה אומרת שהטיפול המוצלח הזה הוא דוגמה לכך שהריפוי של הקורבן כרוך באופן עמוק בהבנה שמה שהיא יודעת הוא אמת.
הספר נחתם בחלק קשה ביותר, שבו מבינה המספרת כמה אנשים ידעו על הפגיעה שהיא עוברת, ועל מידת המסוכנות של אביה, ולמרות זאת לא דאגו שהיא תקבל עזרה. הקטע קיבל את הכותרת מפלחת הלב: "כולם ידעו? כולם?", וכשהספר נגמר, הרגשתי שאין שום דבר שחברה - ואני בכללה - שמזניחה באופנים הרבים והנוראיים האלה את ילדותיה יכולה להגיד להגנתה.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




