צרות של עשירים: מה קורה לנפש כשלא צריך להתפרנס?
אנחנו נוטים לחשוב שחופש מדאגות כלכליות הוא המפתח לחיים טובים יותר. אלא שהצורך לעבוד, להתאמץ ולהיות נחוצים לאחרים הוא גם אחד המנגנונים שדרכם אנחנו בונים תחושת ערך
אורן, בן 30, מגיע אליי לייעוץ משפחתי עם הוריו האמידים מאוד. אורן נאה, שנון ובעל אינטליגנציה שמורגשת כבר בדקות הראשונות של השיחה. אני לא יכולה שלא לחשוב שהוא יהיה בן זוג מושלם למי שתזכה בו, ואפילו יש לי כמה רעיונות. ובכל זאת, כשהוא מדבר על עצמו קשה להבין על מי הוא מדבר.
מהדברים שלו עולה שהוא תופש את עצמו כבחור חלש, מפונק ואווילי. הוא עובד בעסק המשפחתי, הוריו סומכים עליו, מוטלת עליו אחריות רבה והעסק המשפחתי מצליח בסך הכול. אבל נדמה שלא משנה מה קורה, אורן רק מרגיש רע יותר עם עצמו. "אני יודע שאני חכם", הוא אומר לי, "אבל אני לא מרגיש שאני שווה משהו". ההורים לא מבינים: הם נתנו לו את כל מה שלא היה להם, ובכל זאת נראה שמבין כל הילדים של החברים שלהם, אורן הוא האבוד ביותר.
כשאין תחושת ערך
דייוויד ורומי מקדישים לא מעט שעות מהטיפול הזוגי שלהם לדיון בבתם. גם הם בני זוג אמידים ביותר, והם מתוסכלים מכך שהבת מתעקשת ללכת למכינה קדם־צבאית תובענית ואחר כך לשירות קבע במסלול מפרך.
אני שואלת שאלות, ומהתשובות שלהם עולה שהילדה נחושה, שקולה ומתפקדת מצוין – אין שום סימן למצוקה נפשית. דווקא זה מה שמבלבל את ההורים שלה: "זה יפה מאוד שהיא רוצה לתרום, אבל העולם כולו פרוש בפניה", אומרת רומי, "היא יכולה ללמוד רפואה, לפתוח עסק, לנסוע בעולם – למה לבזבז שנים על משהו כל כך קשה ולא הכרחי?"
מיכאל ורחלי הם זוג צעיר ואמיד, שעתיד להיות עשיר מאוד בעתיד. אף על פי שהם מסכימים על הרבה דברים, ניטשת ביניהם מחלוקת עקבית בנוגע לבנם בן החמש. רחלי היא שחקנית שלא ממש פרצה, והיא רושמת את הילד לכל חוג משחק אפשרי ומדברת איתו כל הזמן על "הכישרון שלו".
כשמיכאל מנסה להגיד שזה מוקדם מדי, או שמשחק זה לא מקצוע, או שכדאי לחשוף את הילד לעוד דברים, רחלי נעלבת ומתקוממת. ההורים שלה לעגו לחלום שלה להיות שחקנית, ובגללם היא מעולם לא הגשימה אותו במלואו. "לילד שלנו, ברוך השם, אין את הבעיה שהייתה לי – הוא לא צריך לדאוג לפרנסה, אז אין שום סיבה שהוא לא ייתן לזה את כל מה שיש לו".
שלושת המקרים הללו שונים מאוד זה מזה, אבל הם גם נוגעים באותה נקודה: מה קורה לתחושת הערך העצמי של ילד כשמסירים ממנו את הצורך להתפרנס. אחד המרכיבים הבסיסיים ביותר של בריאות נפשית הוא התחושה שאנחנו מביאים ערך לזולת. פסיכולוגים מכנים זאת לפעמים "תחושת מסוגלות".

מבחן המציאות של השוק
רוב האנשים משיגים את התחושה הזו כמעט כתוצר לוואי של הצורך להתפרנס, ותשלום הוא הדרך החברתית המקובלת ביותר להבעת הערכה. מישהו משלם לנו, כלומר מישהו סבור שמה שאנחנו עושים שווה משהו. זה מנגנון פידבק יומיומי, כמעט אוטומטי, שרובנו נהנים ממנו מבלי לתת עליו את הדעת.
יש כמובן מיעוט של אנשים שחיים עם תחושת ייעוד או שליחות עמוקה כל כך, שהיא עצמה מספקת משמעות, כמעט בלי קשר למשוב חיצוני. הבת של דייוויד ורומי, למשל, מצאה בעצמה ובלי עזרת ההורים מסגרת שדורשת ממנה משהו אמיתי, ודרכה היא בונה את תחושת המסוגלות שקשה לה למצוא באותו אופן שבנות גילה מוצאות, מאחר שהיא לא צריכה לנסות להרוויח את דמי הכיס שלה או את הטיול לברלין.
הבעיה היא שמבחינה סטטיסטית הסיכוי שילד ימצא ערוץ כזה בעצמו הוא נמוך – ואורן, למשל, למרות כל הכישרון שלו, באמת לא מצא. כאן טמונה הטעות של הורים אמידים רבים: הם מניחים שאם רק ייתנו לילדים מספיק חופש ומשאבים, הילדים ישגשגו.
אבל האמת המורכבת יותר היא שחופש הוא תנאי הכרחי לאושר רק בהקשר של תחושת רלוונטיות. אלה שיש להם שליחות אמיתית – להיות חוקרים, אמנים או אקטיביסטים, למשל – כנראה ישמחו מאוד בחופש ובגב הכלכלי שמעניקים להם הוריהם כי זה בדיוק מה שיאפשר להם לממש את הייעוד במלואו. אבל רובנו לא כאלה ואין לנו תחושת ייעוד קודמת. ברוב המקרים החופש הופך לעול: אין שום דבר שדוחף, שום דבר שמוכיח, שום דבר שאומר "אתם שווים".
אני לא אומרת שעדיף לגדול בעוני או שהכרחי להתפרנס מעבודה כדי ליהנות מבריאות נפשית. אלא שילדים במשפחות רגילות, שבהן צריך להתפרנס, מקבלים את תחושת המסוגלות כמעט בחינם, כתוצר לוואי של המציאות. לעומת זאת ילדים אמידים לא מקבלים את המתנה הזו באופן טבעי ולכן ההורים צריכים ליצור אותה בשבילם במכוון.
וזה בדיוק המקום שבו רחלי, למרות כוונתה הטובה, שוגה: הכסף במקרה שלהם לא רק מייתר את הצורך להתפרנס, אלא גם מסיר את מבחן המציאות שהשוק החופשי בדרך כלל מספק. דווקא מצב שבו הבן שלה היה צריך להתפרנס ממשחק היה עדיף לו במובן הזה, כי הוא היה מקבל איזשהו פידבק על הערך שהוא מביא.
יש לנו מקום בעולם
רבים מאיתנו מניחים שאילו היה לנו מספיק כסף, לא היינו עובדים יום נוסף בחיינו. זו פנטזיה כל כך נפוצה, שכמעט אף אחד לא בודק אותה. אבל המציאות היא שאנשים שממשיכים לעבוד או לתרום גם כשאין להם צורך כלכלי בכך נוטים לשמור על חדות מחשבתית, על מעורבות חברתית ועל תחושת משמעות הרבה יותר מאלה שפורשים לגמרי ומוצאים את עצמם לפתע בלי שום דבר שדורש מהם משהו.
אנחנו חיה חברתית. הצורך שלנו להרגיש שייכים לקבוצה הוא אחד הבסיסיים ביותר שלנו. עבודה ותרומה לקהילה נותנות לנו הוכחה היומיומית שאנחנו נחוצים לקבוצה, מה שמגביר את הביטחון שלנו. כשמסירים את הצורך בהוכחה הזו, מסירים גם את המנגנון שדרכו אנחנו מוודאים, שוב ושוב, שיש לנו מקום בעולם.
מה שאנחנו רואים בדוגמאות של המשפחות העשירות מבליט קושי נוסף שכולנו מתמודדים איתו: משבר הנוחות. כל כך קל ונוח להתבדר בכל רגע נתון, עד שיכולת ההתמדה שלנו בדבר אחד פשוט נשחקת ואנחנו סובלים מהמון בעיות קשב וריכוז. וככל שנהיה קל ונוח יותר להשיג מזון ולהגיע ממקום למקום בלי שום מאמץ פיזי, כך אנחנו נעשים חולים יותר.
הדפוס החוזר הוא אחד: כל דבר אנושי זקוק להתנגדות כדי לשגשג. השריר זקוק להתנגדות אבל גם הנפש, וזו הסיבה שחופש בלתי מוגבל, חופש שאין בו שום דרישה ושום צורך להתאמץ, הוא בעייתי מיסודו. גם כשהוא מגיע עטוף באהבה ובכוונות הטובות ביותר.
השאלה המעשית שעומדת לפני הורים אמידים היא איך ליצור את אותה התנגדות במכוון, כשהמציאות הכלכלית כבר לא כופה אותה. יש כל מיני אפשרויות, אבל העיקרון זהה: לחשוף את הילד למגוון דרכים להביא ערך ולמגוון ייעודים אפשריים. אולי גם להתבונן ולראות אילו תנאים באמת גורמים לו לפרוח – אלה שבהם הוא לא צריך לעשות שום דבר, ומה שהוא יעשה לא יזיז את המחוג המשפחתי; או אלה שבהם הוא מביא תועלת, מתחבר למטרה משמעותית ומקבל פידבק מהסביבה. כי כסף יכול לקנות לילד כמעט הכול, חוץ מהתחושה שהוא, ולא מישהו אחר, בנה את החיים שהוא חי בהם.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




