ה-VIP הוא אני: למה חשוב לנו להיות חשובים?
עודכן: 22 באוק׳
חשיבות חברתית היא שאיפה אנושית כמוסה שרובנו לא מודים בה. איך הכרה בצורך של הזולת (ושלנו) להרגיש "חשובים" יכולה להוציא את היחסים ממעגל הפאסיב-אגרסיב?
נעמי, מנהלת מוצר בת 29 (כל השמות והפרטים המזהים בכתבה בדויים), ניסתה להבין את הפרדוקס: כשפטרה את שירה, בת זוגה, מלהצטרף לאירועי עבודה, שירה שמחה. אך כשנתנה לה "פטור" ממפגשים עם חברות שאינן לטעמה, שירה נפגעה עמוקות. מדוע אותה פעולה - מתן פטור מהשתתפות - זכתה לתגובות כה שונות?
תהייה דומה העסיקה את דנה, מפיקת אירועים בת 43, בנוגע לאיציק, בעלה לשעבר. הוא התקשה בניהול זמן עם הילדים והתלונן על כך באוזני דנה. דנה התגייסה לעזור, הדגימה פתרונות, ואף טיפלה בבעיות במקומו - אך איציק המשיך לכעוס.
באופן דומה התקשתה מיכל, מנהלת משאבי אנוש בת 36, להשלים עם העובדה שהורי בעלה העדיפו לסייע לאחיו בטיפול בבנו היחיד, במקום לעזור לה עם התאומים שלה. התסכול שלה גבר נוכח חוסר האונים של גיסה, שדחק אותה לתפקוד יתר, והיא לא הצליחה להבין מדוע ההורים לא מחלקים את עזרתם באופן שוויוני.
אבולוציה של חשיבות
שלושת המקרים חושפים דפוס משותף: חלק ניכר מהתסכול שחוו נעמי, דנה ומיכל נבע מהעיוורון שלהן לצורך העמוק של הצד השני - בת הזוג, הגרוש, הורי הבעל - להרגיש חשובים.
הצורך להרגיש חשובים מושרש עמוק במוחנו, המשקף עדיין את אורח חייהם של אבותינו הקדמונים. אמהותיהן הקדומות של נעמי, דנה ומיכל חיו בקבוצות קטנות ומלוכדות, שם החשיבות של היחיד לקבוצה והערך שהעניק לה היו קריטיים להישרדותו. ללא מעמד של חבר מועיל וחשוב, האדם עמד בפני סיכון קיומי. בהיעדר אמצעי תשלום או מיומנויות ניידות, לא הייתה אפשרות פשוט לחפש מזל במקום אחר. מסיבה זו, נותרנו רגישים למסרים מסביבתנו הקרובה לגבי מידת חשיבותנו עבורה, גם כשאיננו תלויים בה באותה מידה כבעבר.
רצינותה של חשיבות
דייל קרנגי, אותו הזכרתי כבר בטורים הקודמים, מדגיש שהצורך של אנשים להרגיש חשובים הוא אחד הכוחות המניעים החזקים ביותר בהתנהגות האנושית. בספרו המפורסם How to Make Friends and Influence people הוא טוען כי תחושת החשיבות היא התשוקה הסודית של כל אדם, ושאנו שואפים להשיג אותה כמעט בכל אינטראקציה חברתית. קרנגי מזהיר שזלזול בתחושת החשיבות של אדם אחר עלול להוביל לתחושות של פגיעה וכעס.
אם נבחן את שלושת המקרים האלה מנקודת המבט הזו, תתגלה בפנינו התמונה הבאה: באינטראקציות שלהן עם בני משפחותיהם, נעמי, דנה ומיכל התעלמו מהצורך של הזולת להרגיש חשוב, והתעלמות זו היא שגרמה להרבה מהתסכול וחוסר ההבנה שהתפתחו. נבחן את הדוגמאות.
החברה הלא-חשובה
במקרה של נעמי ושירה, נעמי חשבה ששירה מגיבה באופן לא עקבי. אבל אם נבחן את הדברים מנקודת המבט של תחושת החשיבות של שירה, נגלה שאין שום סתירה בין תגובותיה. שירה הרגישה מרוצה כשנעמי ויתרה על השתתפותה באירועי העבודה, כי באותם רגעים היא הרגישה שנעמי מקבלת את הצורך שלה במרחב אישי או בזמן פרטי.
אבל כשהיה מדובר במפגשים עם חברות ששירה לא מחבבת, הוויתור נתפש אחרת. במקום להרגיש שמכבדים אותה, שירה חשה דחויה ולא חשובה. שירה חוותה את הסיטואציה כאילו נעמי בוחרת את חברותיה על פניה, מה שפגע בתחושת החשיבות שלה.
בת הזוג המקטינה
במקרה של דנה ואיציק, דנה חשבה שהיא עוזרת לאיציק בכך שהיא לוקחת על עצמה חלק מהעול של הטיפול בילדים ומסבירה לו איך לנהוג. היא האמינה שאם הוא יראה שהוא לוקח את הסוגיות ההוריות ברצינות גדולה מדי, יוקל לו. לכן, ניסתה להדגים לו שוב ושוב איך הוא יכול "לשחרר" ו"להתקדם". אבל מנקודת מבטו, ההתנהלות שלה הקטינה אותו שוב ושוב, משום שהיא העבירה לו את המסר שהוא חלש, ילדותי ומגזים.
בנוסף, בפעמים שבהן הקשיב לה או אפשר לה לקחת את המושכות בידיים, הבעיה אולי נפתרה, אבל תופעת לוואי של הפתרון היתה תחושתו של איציק שהיא שללה ממנו את ההזדמנות להרגיש שהוא הורה טוב ומסוגל להתמודד בעצמו. איציק חש מושפל וחסר ערך, במקום להרגיש שדנה תומכת בו.
ההורים הנזופים
במקרה של מיכל והורי בעלה, מיכל רצתה מהם יחס הוגן ושוויוני, אבל הם ראו את האח השני כמי שזקוק להם יותר, ולכן התמקדו בו. התמיכה באח השני היתה מופרזת בעיני מיכל משום שהיא לא הבינה את המוטיבציה הנסתרת: האח השני הזין את הצורך של ההורים להרגיש חשובים, בעוד הביקורת המתמדת של מיכל יצרה אפקט הפוך: היא גרמה להם להרגיש נשפטים וננזפים.

מעגל בלי קסמים
בכל אחת מהדוגמאות, ההתעלמות מהצורך של הצד השני להרגיש חשוב לא רק שלא פתרה את הבעיה, אלא החמירה אותה. בפועל, נוצר לופ שלילי, כשנעמי, דנה ומיכל חזרו שוב ושוב על הפעולות שלהן, ואלו, במקום לפתור את המצב, רק פגעו בתחושת הערך של הצד השני והעמיקו את הקונפליקט.
כשנעמי נתנה לשירה "פטור" מלהצטרף למפגשים עם חברות שהיא לא חיבבה, היא כנראה חשבה שהיא עושה דבר מועיל – נותנת לשירה מנוחה או חוסכת לה חוסר נעימות. אך למעשה, שירה הרגישה חשובה פחות לנעמי, כאילו החברות של נעמי קודמות לה בסדר העדיפויות. הפטור הזה, במקום להקל, נתפש כהדרה או כדחייה. ככל ששירה היתה יותר סרה וזועפת, כך ירד הרצון של נעמי להכליל אותה בבילויים עם חברותיה. להלן, הלופ.
דנה חשבה שהעזרה שלה לאיציק תפתור את הבעיות. היא ניסתה להסביר לו שוב ושוב איך להתמודד עם הזמן ועם האתגרים שקשורים בילדים, ואף לקחה על עצמה משימות במקומו. אך בכך היא בעצם שידרה לו שהוא לא טוב מספיק או לא מסוגל להתמודד לבד.
ככל שדנה המשיכה "לפתור" עבורו את הבעיות, איציק הרגיש פחות חשוב כהורה וכאדם עצמאי, וכתוצאה מכך הגביר את התלונות שלו על הילדים, ונטייתו לעשות דרמטיזציה של האתגרים ולהציג אותם כבלתי פתירים - החמירה. ככל שהוא הפגין יותר מורת רוח וחוסר אונים, כך הפגינה דנה יותר אומניפוטנטיות ותחושה שהיא מנוצלת - זה היה הלופ השלילי שלהם.
מיכל, שנפגעה מהעדיפות שהוריה של בעלה נתנו לאחיו, הביעה שוב ושוב את אכזבתה מהתנהגותם, וציפתה מהם להתנהג בצורה שוויונית. אבל ככל שהיא הדגישה את התסכול שלה ואת חוסר השוויון, היא בעצם ערערה על תחושת החשיבות שלהם. ההורים, בתגובה, חשו מותקפים או לא מובנים, וחיזקו את מעורבותם עם האח השני כדי להרגיש משמעותיים יותר.
בכל אחד מהמקרים, הניסיון לפתור את הבעיה מבלי להבין את הצורך של הצד השני להרגיש חשוב רק החמיר את הבעיה. כל פעולה שבאה מתוך כוונה טובה – לתת לשירה "פטור" לעזור לאיציק, או להעביר ביקורת להורים – שידרה מסר הפוך: "אתם לא מספיק חשובים". וכך, כל צד נכנס עמוק יותר לתוך דפוס של פגיעה הדדית וחוסר הבנה.
כשנעמי, דנה ומיכל התחילו להבין לעומק את הצורך של הצד השני להרגיש חשוב, הן התחילו לשנות את הדרך שבה הן פעלו: נעמי הזכירה לשירה כמה היא חשובה לה, גם בפעמים בהן העדיפה לבלות בלעדיה במקום לוותר על מפגש עם חברות ששירה לא אוהבת. היא יכולה היתה להגיד לה משהו שנשמע יותר כמו "הייתי שמחה אם היית באה אתי ונהנית, אבל אני יודעת שאת לא מתה על [זאת וזאת]' אז חשבתי שיהיה לך יותר כיף לעשות משהו אחר בזמן הזה".
דנה הפסיקה להתייחס אל הקשיים של איציק ב"חיוביות מקטינה" והתחילה לתת יותר תוקף לתחושות הכבדות שלו לגבי האתגרים עם הילדים (כמובן מבלי לאשש את בוחן המציאות שלו או את אופן ההתערבות שלו). אם בעבר למשל, היתה מתבדחת כשהיה מדבר באימה על גיל ההתבגרות המתקרב, היא התחילה להגיב ברצינות ולהגיד משפטים כמו "בטח שאתה מודאג, יש לנו ילדים עם אופי חזק, ונצטרך גם מזל וגם שכל כדי להתמודד עם השלב הזה".
מרגע שמיכל הכירה בתחושת החשיבות שההורים שואבים מהעזרה לאח השני, היא התחילה להביע את הצורך שלה בצורה שחיזקה את חשיבותם בעיניה: "אני מבינה כמה אתם תומכים בו, וזה מרשים. גם אני זקוקה לעזרה שלכם ומעריכה כל דבר קטן שאתם יכולים לעשות". בנוסף, היא גם התחילה להתייעץ עם חמה וחמותה בתחומים שבהם היה להם ידע רלוונטי - פעולה שתרמה ליחסים.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




