"ואם כולם יקפצו מהגג": למה אנשים חכמים התחברו עם ג'פרי אפשטיין?
עודכן: 22 באוק׳
איך הטיות מוחיות, אפקט העדר והצורך בשייכות גרמו לאנשים ממש לא טיפשים להתעלם מכל כך הרבה דגלים אדומים של מוסר - ומה אנחנו יכולים ללמוד מכך על נקודות העיוורון שלנו
כשהייתי קטנה, הדרך המקובלת לדבר עם ילדים על הסכנות שבלחץ חברתי היתה לשאול אותם "ואם כולם היו קופצים מהגג, גם אתה היית קופץ?" השאלה אמורה להיות רטורית ולעורר תובנה לגבי המוגבלות של הרעיון שזה בסדר לעשות משהו לא בסדר, רק בגלל שכולם עושים אותו.
אבל לאחרונה נראה שזו לא שאלה רטורית. חשיפה נוספת של מסמכי אפשטיין מעמתת אותנו עם העובדה שהרבה אנשים, חכמים, מתוחכמים ובעלי ניסיון, היו שוקלים לקפוץ מהגג המטאפורי, רק בגלל שאחרים עשו זאת לפניהם. ולראייה, הם קפצו.
באופן אישי, הקשר האישי שנחשף בין ד"ר פיטר אטיה, גורו ה-longevity, לבין העבריין המחליא, היה המטרגר ביותר. כל אחד והאלילים שלו, אבל אני שרגילה לשמוע את אטיה לפעמים במשך שעות רבות בשבוע מדבר במונחים של "בריאות", "היגיון", "חשיבה לטווח ארוך," "שכל" וכו', חוויתי טלטלה גדולה במיוחד מההבנה שהוא הצליח לא להחיל אף אחד מהמושגים האלה על החלטות ופעולות שעלולה להיות להן השפעה קריטית על אריכות החיים של הקריירה שלו.
ואכן, בתוך כמה ימים מרגע שהתקשורת עלתה על החברות בין הרופא הכריזמטי לבין הנבל הניו יורקרי - ועל אף שכרגע אין חשד שאטיה היה מעורב בפעולות פליליות כלשהן - איבד אטיה כמה מסמלי הכוח החשובים שלו, ופרסם התנצלות ארוכה, שריח לא נעים של אשמה עלה ממנה.
אם כן איך זה יכול להיות? איך זה שאנשים עם כל כך הרבה משאבים - ביל גייטס, הקלינטונים, זוכי פרס נובל, שועי עולם באמת - מצליחים להתעלם מדגלים אדומים או סתם לא להיתקף בחילה קשה כשהם באים במגע עם אנשים כל כך רקובים כמו ג'פרי אפשטיין. הרי ברור שלא מדובר בבעיית אינטליגנציה. כנראה שדרך המקרים האלה אפשר לזהות כתמים עיוורים בשדה הראייה שלנו, כתמים שגם אפשטיין זיהה, ואף ידע לנצל במומחיות גדולה.
"מי טו" בעדר
אפקט ההילה או "ההוכחה החברתית". כבני אדם יש לנו היוריסטיקות (מקשי קיצור על המחשב שנקרא המוח שלנו) שבאמצעותן אנחנו מקבלים כל מיני החלטות. בפסיכולוגיה חברתית יש הרבה דוגמאות לכך שנשים, למשל, מעריכות את מידת האטרקטיביות של גבר לפי מידת האטרקטיביות של האישה שאיתו, ורבים מאיתנו יודעים שאם ילד אחד נהנה מאוכל, יש סיכוי שאחיו ירצה גם לאכול מאותה מנה.
אלה דוגמאות שקשורות לאופן שבו אנחנו מחליטים מי אמין. אם אתה פוגש אדם המוקף במדענים בעלי שם ונשיאים, זה אך הגיוני שהמוח העצל שלך עושה את המהלך הבא: "אם ביל גייטס ומזכיר האוצר של קלינטון חושבים שהבחור הזה הוא סבבה, אז הוא כנראה סבבה". התוצאה היא לולאה של משוב חוזר, שמחזקת את עצמה. ככל שיש בסיטואציה יותר אנשים, כך כל אחד מרגיש שהשם שלו באופן אישי נמצא בסיכון נמוך יותר.
לאמריקאים יש ביטוי: Safety in numbers, ואולי הוא מתאים כאן. זהו הביטחון שהאיילה מרגישה כשהיא בעדר. מה הסיכוי שהנמר יקפוץ דווקא עליה? מה הסיכוי שהנמר התקשורתי יקפוץ דווקא על שרה פרגוסון, אילון מאסק, ריצ'רד ברנסון, סטיב בנון, סטיב טיש, סרגיי ברין, אהוד ברק?
ההטייה המחשבתית הזו קשורה גם לקונספציית ה-Too Big To Fall, אותה תאוריה כלכלית, לפיה מוסדות פיננסיים מסוימים הם כה גדולים וכה קשורים זה לזה עד שקריסתם תהיה קטלנית לכלכלה הרחבה יותר, ולכן תיבלם תמיד על ידי התערבות הממשלה שתבקש למנוע קטסטרופה.
תאוריה שבמידה רבה התגלתה כרציונליזציה. גם במקרה הזה, כנראה שהמחשבה היתה, בין השאר, שנכון שהאוכל בבופה המטאפורי הזה נראה חשוד, אבל אם הוא מקולקל, כולם פה הולכים לחטוף הרעלת קיבה, ולא רק אני, לכן לא יכול להיות שהוא מקולקל.

נרקיסיסטים מפרידים יותר
המנגנון הנוסף בפעולה כאן קשור ליכולת שכנראה יותר נפוצה בקרב גברים, ויותר נפוצה בקרב גברים שאפתניים, לעשות קומפרטמנטליזציה - כלומר, לייצר מנטלית מעין "מגירת סכו"ם", שבה דברים שבעצם קשורים אחד לשני מהותית, מאופסנים לכאורה במקומות שונים. כשהם פוגשים אדם שיכול לעזור להם לקדם את מטרותיהם, הם מפרידים בין התכונות המועילות להם, כמו כסף, קשרים או אינטלקט (אפשטיין לא היה מטומטם), ובין מבנה האישיות הפסיכופתי שלו ורמת המוסר הירודה שלו.
על אף שמחשבה מעמיקה יותר היתה יכולה להביא אותם להבנה שזו הפרדה מלאכותית המשולה לאחסון של גרבונים בשתי מגירות נפרדות. מה מאפשר להם לחשוב שהם יכולים להפריד בין רגל ימין לרגל שמאל של הגרבונים? כנראה שמדובר בהתנשאות אינטלקטואלית.
אנשים עם הגנות נרקיסיסטיות, ובוודאי אלה מהם שהגיעו לאי-אלה הישגים ולסטטוס הגבוה המגיע איתם, נוטים להאמין שהם נמצאים בעמדה מוסרית נעלה שמאפשרת להם לא להידבק בפניקה המוסרית של ההמונים, שלעתים מתוארים על ידם ככפריים נושאי צלב בוער המנהלים ציד מכשפות.
לצד זאת, אולי הם גם מאמינים שהם מתוחכמים מספיק כדי להתקרב לאנשים מסובכים או פגומים מבלי להידבק. וכמובן, שבדרך כלל המחשבה היא שהם עושים כל זאת למטרה נעלה - כמו קידום המדע או פילנתרופיה ("אני פה בשביל לגייס כסף למחקר החשוב שלי שיציל חיי אדם, ואני לא אחראי על מה הטיפוס הזה עושה בחייו הפרטיים").
לשבת בשולחן של הגדולים
לפני עשרים וחמש שנים בניו יורק, אני ובעלי דאז ניסינו לגייס כסף לסרט הראשון שלו. אני זוכרת שהפגישו אותנו עם שותף בגולדמן סקס, שהונו הפרטי הוערך אז בסביבות מאה מיליון דולר. הוא היה נשוי, אבל היה ידוע לכל שיש לו חברה צעירה, שהוא שכר לה דירה בדאון-טאון, ושהוא מגיע איתה לפתיחות של תערוכות.
ניסיתי לשקר לעצמי בעניין ולשבת איתו לארוחת ערב, כי כל כך רצינו את הכסף לסרט. בסוף הארוחה, לפני שנפרדנו לשלום, הוא הניח את שתי ידיו על מותניי, ושאל אותי בת כמה אני, אמרתי שאני בת 28, והוא ענה לי, "ולא נראית יום מעל 18".
איך הם לא נגעלים? למוח שלנו יש כמה מערכות, וכנראה שכשמישהו מציע לכם לשבת בשולחן של הגדולים, ולהרגיש כמו אחד מהאילומינטי, כמות הדופמין שנשפכת לכם במוח באותו רגע מטביעה כל תגובה פיזיולוגית שמתעוררת בעקבות דחייה מוסרית שאתם אולי חשים.
שלא לדבר על כך שאנשים לא נחשפו לכל התמונה בבת אחת. בהתחלה היתה ארוחת ערב, אחר כך היתה טיסה במטוס הפרטי, אחר כך ועידה, ורק אחר כך "מסיבה". אפשר להניח שבשלב שבו חלק מהאנשים לקחו חלק בפעילות הפלילית באמת, הם כבר היו מושקעים בקשר עם אפשטיין, והיה להם עוד יותר קשה פסיכולוגית לסגת (ברגע שטסת במטוס הפרטי שלו, כבר נעשה יותר ויותר קשה להודות שהוא מפלצת).
מעבר לכך, הרשת של אפשטיין גם נטוותה כך שהיא הציעה משהו ספציפי יותר לכל אחד שהעכביש רצה ללכוד. לפני עשר שנים, פיטר אטיה היה רק בתחילת דרכו ככוכב תקשורת. אפשטיין פתח בפניו מערת עלי-בבא של קשרים חברתיים ומקצועיים, שרק המארח ידע את הסיסמה שגורמת לה להיפתח.
לקלינטונים, שחיים את החיים המרופדים ביותר שניתן לתאר, אפשטיין הציע עולם שיש בו אפס חיכוך עם המציאות. הפנטזיה הותאמה לרמת הרגישות הנרקיסיסטית של האובייקט שאפשטיין רצה להוסיף לאוסף שלו.
אחד הדברים המושכים ביותר, כנראה, בכל רמה של כוח, היא התחושה שאתה חלק מקבוצה בלעדית של אנשים שיודעים באמת מה קורה, בזמן שהעולם של כל "הרגילים" מתקיים מעבר לחומה, ואלה מתנהלים בו בתמימות ובטיפשות. כשמישהו מאכיל את האגו המורעב שלך במזון שהוא הכי משתוקק אליו, אתה כנראה פחות מוטרד בשאלה אם הוא רחץ ידיים.
וכמובן יש גם את אפקט הנרמול, הלא היא מילת השנה שלנו גם בישראל. המוח האנושי מתרגל לכל דבר. אחרי כמה ימים בבית אחוזה שבו כל משאלה שלך מתמלאה כמו על ידי ג'יני, בזמן שאתה מנהל שיחות נהדרות עם אנשים נוצצים, רבי השפעה ומרשימים, תופעות מוזרות הקשורות למארח שלך מתחילות להיעלם ברקע.
אפשר לחשוב על כך במונחים של היווצרות פרדיגמה מדעית. כל עוד מסגרת חשיבה רחבה אחת שולטת בכיפה, המדענים הפועלים בה מניחים שחריגות שאינן ניתנות להסבר על ידי הפרדיגמה לא מערערות את הנחות היסוד ("כל הדיבור הזה על סחר בנשים הוא סתם שמועות מרושעות").
רק כשהאנומליות מצטברות נוצר משבר המוביל לשינוי פרדיגמה והחלפת תפישת העולם הישנה ("אני מתחרט שאי פעם הכרתי אותו"). בשורה התחתונה, כשאנחנו ממש רוצים שמשהו יהיה נכון, וספציפית כשמישהו מציע לנו את אחד הדברים המפתים ביותר עבור בני אדם משחר האנושות: קיצור דרך לכוח ולידע, המוח שלנו מתגייס כדי לטשטש כל מידע שעלול להזכיר לנו שאנחנו נמצאים באותו חדר עם חיה טורפת.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




