עידן אי-המאמץ: למה אנחנו בוחרים בדרך הקצרה שמדלגת על החיים?
עודכן: 22 באוק׳
ההחלטות היומיומיות אולי משפרות מדדים - אבל מרחיקות אותנו מהחיים עצמם
בוקר אחד, ממש לא מזמן, הייתי בדרכי לעבודה, כשהגעתי לרחוב שהיה מוכר פעם בשם "אלנבי". עמדה לפניי בחירה: יכולתי ללכת בדרך המוכרת, הקצרה והפונקציונלית, שעוברת דרך אותו מקטע שנראה "תעלת בלאומילך" – מנוכר ומעיק, אבל לא דורש ממני דבר - למעט ללכת ישר, בלי להשקיע מחשבה או תשומת לב.
האפשרות השנייה היתה ללכת בדרך מעט מפותלת יותר, ארוכה בחמש דקות ועם רמזורים נוספים, אבל כזו שעוברת דרך שכונה. לא מדובר ברובע עתיק בפריז, כן, בסך הכל תל אביב בשעת בוקר מוקדמת. אבל בכל זאת, אזור שיש בו יותר חיים כי יש בו בית ספר, קיוסק, בתי קפה - גם אם סגורים - וחנויות שעל אף שרובן עדיין סגורות – מגלמות יותר חיים מאשר הדרך העקרה והפונקציונלית של אתר הבנייה.
הבחירה המיידית היתה בדרך הקצרה - אחרי הכל, אף אחד שאני מכירה לא אמור להיות ברחוב בשעה הזו, אז מה הטעם לסטות מהדרך? אבל הרגע הזה, של הצומת שבו שתי אפשרויות נראות שוות מבחינת התוצאה הסופית (הגעה ליעד), הוא גם רגע שבו אפשר לקבל החלטה עם השפעה על איכות חיי הנפש שלנו.
לכן, השקעתי אנרגיה מנטלית קטנה, התגברתי על הדחף לחסוך במאמץ, ובחרתי באופן מודע בנתיב שיש בו יותר חיים. במקרה, או שלא במקרה, ההחלטה הקטנה הזו השתלמה לי באופן מיידי ומפתיע: באותה הליכה, כשהייתי נוכחת ופתוחה לגירויים, פגשתי את חברתי הטובה ביותר, שירדה בשעה לא אופיינית לטייל עם הכלבה שלה, ובדיוק גמרה להשאיר לי הודעה קולית בטלפון. זה היה כיף, ומצחיק. התחבקנו ברחוב, והבחירה בדרך שיש בה יותר חיים העניקה במקרה הזה פתיחה משמחת ואנרגטית הרבה יותר ליום רגיל.
עלול להכיל "יותר" חיים
הסיפור הקטנטן הזה מייצג עיקרון שאם הולכים לפיו, אפשר לחיות חיים טובים יותר: כאשר אנחנו מתלבטים בין שתי אפשרויות שנראות לנו שקולות, שווה תמיד לבחור בזו שיש בה יותר "חיים". אני מבינה שהרעיון יכול להישמע מופשט, או כזה שאפשר לסובב לכל כיוון שרוצים, אבל אני מאמינה שהוא דווקא פשוט: כך למשל אם אני רעבה, אני עשויה להתלבט בין חטיף גרנולה לסלט פירות. שתי המנות יכולות לספק לי אותה כמות קלוריות, וייתכן ששתיהן גם דומות בכמות הפחמימות - אז במה לבחור?
באימונים, אני יכולה לבחור בין ריצה במכון הכושר או ריצה בחוף הים, כשבמכון כושר אני יכולה למדוד בצורה מדויקת יותר את הביצועים שלי. ואולי אני מתלבטת בין מפגש עם חברים לבין צפייה בטלוויזיה. בכל אחד מהמקרים האלה, אם אין לי העדפה פנימית ברורה, ואני באמת מתלבטת - ברוב המקרים עדיף יהיה לבחור באפשרות שיש בה יותר חיים, דהיינו, יותר מרכיבים טבעיים, יותר אנשים, וסביבה מלאכותית פחות.
קל להבין את הרעיון אם חושבים עליו במונחים אסתטיים. האפשרות שבה יש יותר חיים היא על פי רוב גם האפשרות היפה והאמיתית יותר. כשם שצמח אמיתי, על מורכבותו ופגמיו, יפה לאין ערוך מפרח פלסטיק מעוצב ומושלם, כך גם הרחוב ההומה יפה יותר ממעבר תת-קרקעי סטרילי. הפרח המלאכותי הוא לכאורה "יעיל" יותר – הוא לא נובל, הוא נקי ומושלם, אך מעטים יחשבו להביא במתנה זר פרחים מלאכותיים לאדם אהוב.
הבחירה הזו, בדרך של "יותר חיים", הפכה למשהו שצריך לדבר עליו בכללותו, גם בגלל "משבר הנוחות" שמחסל אותנו. כוח המשיכה העצום של הנוחות - מזון ארוז, נסיעה במקום הליכה, סביבה ממוזגת ומבודדת - מפתה אותנו שוב ושוב ללכת בדרך שיש בה פחות חיים. הרווח קטן ומיידי, אבל המחיר מצטבר בהדרגה.
הרי ברור שאנחנו זקוקים לאתגר מתמיד כדי להתפתח: בבסיס האתגרים היו מציאת מזון, תנועה, התמודדות עם טמפרטורות משתנות או הצורך להתמצא, כל זה עוד לפני שהגענו לטורפים או לשריפות. אבל הצלחנו יותר מדי, והגענו לסגנון חיים שדורש את המאמץ הפיזי והמנטלי המינימליים בכל פעולה פונקציונלית.
חוסר תנועה והיעדר גירוי קוגניטיבי מובילים ישירות לעלייה בשיעורי השמנת יתר, מחלות לב ובעיות נפשיות של ניכור ושעמום. לכן, ההמלצה לבחור ככל שניתן באפשרות שיש בה "יותר חיים" מבוססת גם על ההבנה שהגוף והנפש זקוקים למאמץ, ושבדרך שיש בה חיים, מתאמצים יותר.

נתיב המאמץ
כשהייתי באתונה, הייתה לי אפשרות להתאמן והתלבטתי אם ללכת לחדר כושר רגיל, להתאמן לבד עם משקולות ולהקשיב לספר שאני נהנית ממנו (הממואר שכתבה ארנדטי רוי על אמא שלה). אם הייתי בוחרת באפשרות הזו, הייתי עושה "וי" על האימון שלי, ולא הייתי צריכה להיות בשום אינטראקציה עם אף אדם או להתמודד עם אתגר לשוני.
אבל גם הפעם, בנסיון לדבוק בעיקרון הזה, בחרתי להצטרף לשיעור פילאטיס בסטודיו מקומי. זה דרש מאמץ מנטלי ניכר: גם להתגבר על החרדה הקלה הכרוכה בכניסה לסטודיו זר, גם התמודדות עם חוסר הידיעה (באיזו שפה השיעור יתנהל? האם השיעור יהיה קשה מדי, קל מדי?), והמוח שלי נדרש להתאמץ ברמות.
זו היתה יכולה להיות טעות, השיעור היה יכול להיות קל מדי ומבלבל מדי בו זמנית, משעמם או מביך, הייתי עלולה לחיות מחדש את הפדיחות שהכרתי בילדותי משיעורי ספורט בתור ילדה גבוהה מדי עם משקפיים שמחליקים לה. היה לי מזל. המורה המקסים והנמרץ דיבר איתי נון-סטופ ביוונית. הרווח היה גם אימון טוב, גם שכלול של השפה על הדרך, אבל בעיקר, חיבור לבני אדם אחרים. הבחירה בדרך שיש בה יותר חיים שוב השתלמה בצורה של צמיחה – גופנית, קוגניטיבית וחברתית.
כשבוחנים את שתי הדוגמאות יחד – הסטייה מהנתיב השומם וההליכה ברחוב החי, וההחלטה על שיעור הפילאטיס במקום אימון בטוח ועצמאי – אפשר להבין מדוע אנחנו לא תמיד עושים את הבחירה הזו. הבחירה ב"יותר חיים" היא בחירה בנתיב הדורש השקעה רבה יותר של תשומת לב, אנרגיה מנטלית ונוכחות.
גם אם נראה שאני משתמשת במלים בומבסטיות כדי לתאר חוויות מיניאטוריות, הרי שהחיים שלנו בסופו של דבר מורכבים מרצף אינסופי של החלטות מיקרוסקופיות כאלה, בזו אחר זו. אבל אלה דוגמאות טובות משום שבשני המקרים, המאמץ הקטן שנדרש כדי לשבור את האוטומט לא רק שהעשיר את החוויה המיידית - המפגש המקרי והשיעור הדינמי והמאתגר - אלא גם חיזק את תחושת האקטיביות שלי, את החיבור שלי, וסיפק גירוי קוגניטיבי עשיר יותר.
ככל שאנחנו בוחרים באפשרות שיש בה יותר חיים, כך גם אנחנו מעירים בתוכנו יותר חיים. הסביבה ממילא מתייחסת אלינו כאל אובייקטים: כאל מכונות שבמופע האידיאלי שלהן עובדות בשביל מינימום כסף ומוציאות אותו על מקסימום מוצרי צריכה. רובנו מתמודדים עם תחושות של בדידות ודיכאון. אחת הדרכים לשפר את התחושה היא לבחור כל הזמן בנתיב שיש בו יותר חיים – בואו נתנהג לפחות אל עצמנו כאל בני אדם, כאל בעלי חיים, ואולי כך גם נחזור להרגיש יותר בחיים.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




