top of page

נניח שקיבלתם דו"ח חנייה, ויצאתם מדעתכם

תמונת הסופר/ת: Amalia Rosenblum
Amalia Rosenblum
13 ביוני 2024
זמן קריאה 6 דקות

נניח שקרה לנו משהו, ולפתע אנחנו חשים עצב, אשמה ואדישות שלא קשורים למתרחש. מתברר שאפשר ללמוד מהרגע הזה, וגם להשתמש בו. קחו לדוגמה את נינה

נינה, (שם בדוי, כמו שאר השמות בטור זה), אישה בת 40, בעלת משפחה ומצליחה בעבודתה, יצאה מפגישה וגילתה דו"ח חנייה על המכונית שלה. היא חנתה בפתחה של חנות שהייתה סגורה, כפי שעשו רבים באותו אזור מול חנויות אחרות שכבר סגורות בשעה זו של היום.

גילוי הדו"ח, גרם לה לדפיקות לב איומות ולתחושה של זעזוע והתפרקות שהייתה חסרת לדבריה פרופורציות לחלוטין לאירוע. היא נכנסה למכוניתה ונאבקה באתר העירייה בטלפון הנייד שלה עד שהצליחה לשלם את הדו"ח, ואז זרקה את הנייר לפח וניסתה למחוק את האירוע מתודעתה. מנקודת מבטה של מטפלת ממוקדת רגש, זוהי דוגמה מצוינת לתופעה שנקראת "תגובה מוזרה" המהווה נקודת פתיחה מצוינת לחקירה רגשית.

תגובה מוזרה יכולה להופיע באופנים שונים כמו למשל, תגובה של צחוק דווקא בזמן חוויה כואבת, תחושת אשמה מוחצת במקום שבו לא אמורים לחוש כל אשמה, עצב נוראי במקום שבו מה שהתרחש בפועל הוא אי-נוחות קלה בלבד, חוסר יכולת לשמוח דווקא כשמתרחש דבר מה שייחלנו לו או קהות חושים מול אירוע עוצמתי. ההנחה היא שתגובות אלו משמעותיות מכיוון שהן מאותתות על תהליכים רגשיים ביסודם שאינם ניכרים על פני השטח, ומטרת החקירה שלהן היא חשיפת הרגשות שנמצאים בבסיסן.

איתותים לחקירה רגשית

מרגע שהתגובה המוזרה זוהתה, משפחת הגישות הטיפוליות החווייתיות (מונח המתייחס לצורך לחוות תהליך רגשי בתוך הטיפול ולא רק לדבר על רגשות, וכולל גישות כמו AEDP וסכמה-תרפיה), מציעה כמה דרכים לעבוד אתה. אחת היעילות שבהן נקראת "גשר רגשי" ומשתמשים בה במופע הגופני של רגשות, בזיכרון ובדמיון על מנת לסייע למטופלים לשפר את מנגנון העיבוד הרגשי שלהם.

במקרה של נינה, המטפלת מבקשת ממנה לעצום עיניים ולשוות בנפשה את הרגע שבו היא מבחינה בדו"ח על המכונית. היא מנחה אותה להתמקד במצבור התחושות הגופניות הלא-נעימות שמתעוררות בה עקב הגילוי. היא מבקשת ממנה לחיות מחדש את הרגע, כאילו הוא מתרחש בהווה, ואף להעצים את החוויה. נינה מספרת שהיא מרגישה את הלב שלה דופק בעוצמה. היא מניחה יד על לבה, במקום שבו היא מרגישה את הכאב. היא מתארת שהיא מרגישה מחנק בגרון ורצון לבכות. היא מרגישה שהפנים שלה מתחממות ושהיא רוצה להיעלם.

כעת, המטפלת מנחה אותה לחפש רחוק ככל האפשר בעברה אחר רגע שבו הרגישה משהו דומה. נינה נזכרת מיד באירוע שהתרחש כשהייתה בבית הספר היסודי. המטפלת מבקשת ממנה לחזור אל הזיכרון ההוא ולנסות לחיות אותו כאילו הוא מתרחש בהווה.

נינה מספרת: "אני בת עשר, בחופש הגדול לפני כיתה ה', וההורים שלי שלחו אותי לרכוש בעצמי את ספרי הלימוד לשנת הלימודים החדשה. אני מגיעה לחנות הספרים ברחוב אלנבי בתל אביב עם חבר מהשכונה. בהתחלה זה קצת מבלבל, אבל בהדרגה אנחנו מאתרים את כל הספרים לפי רשימת הציוד הנדרשת. אלה הרבה ספרים, וצריך לקנות גם מחברות, ואנחנו סוחבים הכל לקופה. המוכר מעביר את כל הספרים בקופה, מסכם את המחיר, ומחכה שאני אשלם. אני בת עשר, ואני מוציאה מהילקוט את הצ'ק הריק והחתום שההורים שלי נתנו לי ומתחילה למלא אותו. אבל זו פעם ראשונה בחיים שאני ממלאת צ'ק, וכשאני מגישה אותו למוכר, הוא מעיר לי על כך שלא מילאתי אותו נכון, והוא לא יכול לקבל אותו".

עיניה של נינה מתמלאות דמעות. המטפלת מעודדת אותה להעז לחוות את הכאב שמציף אותה באותו רגע, ונינה מספרת על הבושה הנוראה שהיא מרגישה. בושה מול המוכר, מול החבר שליווה אותה, מול האנשים האחרים בתור, מול ההורים שלה. זוהי נקודה קריטית בתהליך, שבה נינה פוגשת את הרגש הראשוני הלא-אדפטיבי שתוקע את מערכת העיבוד הרגשי שלה. המונח "לא-אדפטיבי" הוא מעט מטעה, משום שבהקשר המקורי שבו הוא נוצר, תחושת הבושה הייתה אדפטיבית.

נינה הבוגרת מתבוננת בנינה ילדה

מתוך הסיפור, ובהינתן תכנים שכבר עלו בעבר בטיפול, ידוע שהוריה של נינה היו, משלל סיבות, עסוקים בעצמם, ובאופן שגור ציפו מנינה לתפקד מעבר לכפי גילה. הילדה המפותחת הבינה שהבעת מצוקה לא תניב דבר, ולמדה להשתפר בכל מישור של החיים שבו הייתה מסוגלת. במובן זה, בושה והרצון להימנע ממנה, דרבנו אותה להקפיד על ביצועים גבוהים ועזרו לה בילדות.

אך מנקודת המבט של המטפלת, אפשר לראות שהתגובה הרגשית הטבעית בסיטואציה כמו זו המתוארת היא כעס על ההורים שהרשו לעצמם להעמיס על בתם יותר מכפי גילה ויכולותיה, במקרה הזה כמו במקרים רבים אחרים. כעס כזה, היה עלול להיות חסר טעם ואף מזיק בילדותה. ההתניה הזו הופכת ללא-אדפטיבית כשהיא מלווה את נינה אל חייה הבוגרים, וכשהיא מקבלת דו"ח חסר הצדקה היא מתמלאת באותה בושה איומה שהרגישה במצב דומה בילדות.

המטפלת מבקשת לרתום את התובנה הזו לטובת תהליך רגשי ושואלת את נינה למה היא זקוקה ברגע הזה, שבו היא עומדת נבוכה ומתביישת מול המוכר. "אני צריכה שמישהו ירגיע אותי, שמישהו יתמוך בי, יטפל במצב ויגיד לי שהכל בסדר", אומרת נינה.

בכל נקודה בדרך, יש למטפלת שעובדת בגישות החווייתיות כמה אופציות, אך בדוגמה הזו היא משתמשת ב"גשר רגשי". לאחר שהמטפלת עושה ולידציה לצורך של נינה, היא מבקשת ממנה לדמיין את עצמה בגרסת ההווה שלה, בת ה-40, נכנסת לתוך הזיכרון ומתייצבת לצידה של נינה הילדה. כעת, המטפלת מבקשת מנינה הבוגרת להסתכל על נינה הילדה, ולספר לה מה היא רואה. המטופלת מספרת שהיא רואה את הכאב והמצוקה של הילדה.

כעת, מנחה אותה המטפלת לעשות לילדה ולידציה. נינה המבוגרת מדברת כעת, בקול רם אל הילדה. בעזרת המטפלת היא אומרת לילדה, "נינוש, אני רואה שאת בלחץ אטומי עכשיו. זה מובן. כולם מסתכלים עלייך עכשיו, ואת מרגישה שעשית טעות איומה. את כועסת על עצמך על הטעות הזאת ומרגישה שלך אסור לטעות, ואת רוצה פשוט להיעלם. אני רואה את זה ואני יכולה להבין את זה".

חילופי תפקידים בדמיון

השלב השני הוא הרגעה, נינה הבוגרת אומרת לילדה, "אבל, את יודעת, זו לא אחריותך. תסתכלי סביבך. את רואה פה עוד ילדים שבאו בלי ההורים שלהם לקנות ספרי לימוד? לא. יש פה הרבה הורים עם הילדים שלהם, ויש הרבה הורים שבאו לבד, אבל אין אף ילד אחר שההורים שלו שלחו אותו לבד לחנות עם צ'ק פתוח. וחוץ מזה, אם הם כבר שלחו אותך לבד לקנות ספרים, הם היו צריכים להסביר לך איך ממלאים צ'ק. אף אחד לא יודע איך ממלאים צ'ק אם לא מסבירים לו קודם".

בשלב הזה, המטפלת מבקשת מנינה להחליף תפקידים בדמיון, ולבדוק מה מרגישה הילדה שבה. נינה מספרת שהילדה כבר מרגישה הקלה כלשהי, הרפיה במתח שנצבר בשרירים שלה, דפיקות הלב נרגעו. המטפלת שואלת את נינה למה היא זקוקה כעת מהבוגרת. נינה אומרת שהיא צריכה שהמבוגרת תטפל במצב. המטפלת מנחה את נינה הבוגרת לטפל במצב. עדיין בעיניים עצומות, נינה מדמיינת ומתארת כיצד היא משלמת עבור הספרים בכרטיס האשראי שלה, ואז יוצאת עם הספרים, עם נינה, ועם חבר הילדות שלה מהחנות.

המטפלת מציעה שנינה הבוגרת תיקח את נינה הילדה, עם החבר או בלעדיו, לעשות משהו מרגיע וכיפי. נינה הבוגרת מציעה בשמחה לקחת את שני הילדים לגלידריה על שפת הים. בדמיון, היא מניחה את הספרים במכונית שלה, והשלישיה מוצאת את עצמה על שפת הים.

עכשיו מבקשת המטפלת שנינה תפעיל את הדמיון שלה כדי להרגיש באופן המוחשי ביותר את ההנאה שבבילוי בשפת הים. נינה מתארת איך הילדה חולצת נעליים, ומשחקת עם כפות רגליה במים. היא מתארת איך היא כבוגרת היא מזמינה לעצמה בירה, ונהנית לראות את שני הילדים משחקים. אחר כך, הגדולה קונה לכולם גלידה, והשלישייה יושבת על שפת הים ומלקקת גלידה בשקיעה. כשהמטפלת שואלת את נינה מה הילדה מרגישה, חיוך מתפשט על פניה. היא מרגישה קלה וחופשייה, כמו שילדה צריכה להרגיש.

חפץ מעבר להווה

הגיע הזמן להיפרד, והמטפלת מבקשת מנינה לתת לילדה חפץ כלשהו או סימן, שבאמצעותו היא יכולה לזמן את הבוגרת בכל פעם שהיא תזדקק לעזרתה. נינה לוקחת צדף יפה, מניחה אותו בכף ידה של הילדה ומסבירה לה איך להשתמש בו כדי לקרוא לה בעתיד.

התרגיל לא נגמר כאן. עכשיו מבקשת ממנה המטפלת לחזור בדמיונה אל הרגע שבו היא מוצאת את הדו"ח על שמשת המכונית שלה, ולנסות להבחין בשינויים בתגובה הגופנית שלה לטריגר. שלא במפתיע, נינה מספרת שהיא מרגישה הרבה יותר רגועה. "חצופים," היא אומרת, "למה הם מציקים לאנשים שלא מפריעים לאף אחד. זהו אזור תעשיה ובשעה הזו אף אחת מהחנויות לא פועלות. זו סתם התעמרות בתושבים". המטפלת שואלת אותה אילו דרכי התמודדות חדשות נפתחות בפניה מול הטריגר, ונינה אומרת שעכשיו אין בה דחף לשלם מיד את הדו"ח אלא לצלם את האזור, ובהמשך כשיהיה לה זמן לכך לערער על הדו"ח באתר העירייה.

התרגיל נגמר ונינה פוקחת עיניים. היא מרגישה הרבה יותר רגועה ומחייכת. היא השתמשה ב"תגובה המוזרה" כנקודת מוצא של "גשר רגשי". היא הלכה בגשר אל העבר וביקרה את הרגש הראשוני הלא-אדפטיבי שלה. בעזרת הדמיון היא נתנה תוקף לכאב הרגשי שהיא חשה, והרגיעה את עצמה, ואף התחברה במידה מסוימת אל הכעס אותו היתה אמורה להרגיש בעבר, אך לא יכולה הייתה להרשות לעצמה. כשהיא חזרה בגשר אל ההווה, היא הייתה מסוגלת להגיב אל הטריגר באופן רגשי תקין. אותו דו"ח מתעמר שבמקור מילא אותה אשמה ובושה לא אדפטיביים כעת עורר בה כעס מתואם.


שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com

 
 
bottom of page