למה טיפול פסיכולוגי עוזר גם כשלא קורה בו "כלום"?
עודכן: 25 באוק׳
רוב הפגישות הטיפוליות לא מסתיימות בפריצת דרך ניכרת לעין. אבל ייתכן שעצם הידיעה שיש מי שמקשיב ומוכן לעזור מאותתת למוח שאפשר להפחית את עוצמת הכאב
בטיפול ממוקד רגש עובדים קשה. מחפשים את הכאב, מושיבים את המטופל מול כיסא ריק, מדריכים אותו לדמיין כל מיני דברים, ולא רק מקשים עליו לדבר ממרחק בטוח על החוויה, אלא משדלים אותו להרגיש אותה בפועל בקליניקה. התיאוריה היא שהדרך היחידה לשנות תגובות רגשיות לא אדפטיביות היא על ידי כך שאדם יגיע לתגובות הרגשיות האדפטיביות בקליניקה עצמה בעזרת המטפל, או במקרה הזה, המטפלת.
התגובות האדפטיביות דוחפות החוצה את התגובות הלא אדפטיביות ומחליפות אותן, כמו ששיניים בוגרות דוחפות את שיני החלב. אבל במפגשים רבים – אל תגלו לאף אחד אבל אפילו ברובם המוחלט – שום עבודה טיפולית דרמטית לא מתרחשת.
אין דיאלוג עם כיסא ריק, אין תרגילים מורכבים בדמיון, אין תובנה משמעותית ואין טרנספורמציה רגשית גלויה. לפעמים המטפלת והמטופלת פשוט נשארות קרובות לחוויה שהגישה אליה היתה חסומה, משום שהיא נדחתה, הוסתרה או נישאה לבד. ובכל זאת, המטופלת עשויה לצאת בתחושת הקלה. למה?
כשהכאב מדבר
התשובה קשורה לכאב ולמה שהוא מנסה להגיד לנו. נדמה לי שאי שם בילדות כל אחד מאיתנו שואל את עצמו למה בכלל כואב לנו. ואז אנחנו מבינים למה. אני מבוגרת מספיק כדי לזכור את אותם ילדים שנולדו עם התסמונת הנדירה שלא מאפשרת לחוש כאב. הם בדרך כלל מתו לפני גיל תשע. ילד שלא מרגיש כאב ממשיך ללכת על רגל שבורה, לא מבחין בכווייה קשה או מתעלם מזיהום עד שנגרם נזק חמור.
כאב קיים, אם כך, כדי להודיע לאדם שיש בעיה שהוא צריך לטפל בה. אבל אחד הפרטים המעניינים הוא שהמסר אינו נשאר כולו בתוך הגוף. כאב משנה את הפנים, הקול, היציבה, תשומת הלב וההתנהגות של האדם שחווה אותו. אנחנו מתכווצים, נאנחים, נסוגים, בוכים, אוחזים באזור הפגוע או צועקים.
אני תמיד חושבת על זה כשאני נכנסת לאמבטיה רותחת מדי ומעווה את הפנים, אף על פי שאני מודעת לכך שאין איש בסביבה שיכול להגיב למסר הזה. אבל העווית היא בלתי נשלטת. גם בעלי נאנח עמוקות בכל פעם שמשהו מציק לו. כשאני שואלת (כלומר מתלוננת) מה קרה עכשיו, הוא אומר שלא לכל אנחה אני צריכה להתייחס.
ואני מתקשה להבין איך הוא לא מבין שהאנחות האלה מכניסות אותי ללחץ. רוצה לומר, שהמעניין הוא שחלק ממה שאנחנו עושים כשכואב לנו נועד להפוך את המצוקה שלנו לגלויה לאנשים סביבנו. כחיות חברתיות, הביטויים האלה מתריעים בפני אחרים שמשהו לא בסדר ושייתכן שיהיה צורך בסיוע.
לפני כמה חודשים סבלתי מכאבים עזים באזור הלסת. הכאב נמשך ימים ספורים, עם הפוגות, ואם היה מתברר שילדתי חייזר מהפה לא הייתי מתפלאת. אבל בכל פעם ששוחחתי עם רופא והתחלתי לתאר מה חשתי, הכאב נרגע מעט. בסופו של דבר הסינדרום נעלם (מוסיפה לרשימה של הדברים שאני מאשימה בהם את המנהיגים שלנו), אבל האירוע ההוא חידד לי את העובדה שהפגיעה או המחלה עשויות להישאר ללא שינוי, בעוד שחוויית הכאב משתנה.
אפקט הפלצבו הוא גם תופעה שמאירה את התהליך הזה. כשאנחנו מצפים שהטיפול יספק לנו הקלה, הציפייה הזו יכולה לא פעם להפחית את הכאב גם כאשר הטיפול עצמו אינו מכיל מרכיב פעיל משכך כאבים.

יכול להיות שהסיבה לכך היא שאף על פי שהבעיה לא נפתרה, מרגע שהמוח רואה שהגבנו למסר ופנינו לעזרה הוא מנמיך מעט את ווליום האזעקה. כך לפחות היה במקרה שלי – הכאב בפנים נעלם באופן ספונטני (ועל כך אמר לי רופא ידוע: "כשאין אבחנה – זה דבר טוב!").
סבל קריא
ומה לגבי כאב רגשי? נדמה לי שדמעות הן גשר טוב המחבר בין שני סוגי הכאב. פצע ניתן לראות, אבל כאב רגשי – לא. דמעות מתרגמות לסביבה מצב רגשי פנימי לאיתות פיזי, והן אומרות לסביבה: אני חווה משהו שגדול עליי להתמודד איתו לבד. העובדה שגם כאב פיזי וגם מצוקה רגשית יכולים לגרום לדמעות אינה מוכיחה ששתי החוויות זהות מבחינה נוירולוגית. אבל היא כן מראה שיש להן שפה משותפת.
הגוף משתמש בשינויים בפנים, בקול, בנשימה, ביציבה ובעיניים כדי להפוך את הסבל שלנו לקריא בעיני הזולת. דמעות שמקורן הוא מצוקה רגשית מראות לנו שבטבע שלנו, סבל אנושי לא אמור להיות אירוע פרטי והוא בא לידי ביטוי ממילא בצורה שיש לה את הפוטנציאל לגייס תשומת לב, קרבה ודאגה.
מובן שאנחנו לא חייבים לחשוף כל רגש, ופרטיות זה דבר חשוב. ברור גם שאנחנו שונים זו מזו באופן שבו אנחנו מעבדים כאב, ושיתוף של אחרים בכאב שלנו מועיל לנו רק כשהתגובה נכונה. אם נשתף בכאב שלנו מישהו שנוטה להתגונן או שעסוק בעצמו, מצבנו עלול להחמיר.
שיתוף בחוויה קשה מהעבר לא משנה את העבר. במקרים מסוימים חזרה שוב ושוב על אותו סיפור עלולה אפילו לעכב את ההחלמה. אבל גם להסתרה יש מחיר: כשכאב רגשי מוסתר בגלל בושה, פחד להיות נטל או התחושה שאף אחד לא יבין אנחנו לא נשארים רק עם הסבל המקורי – אלא גם עם הבדידות שסביבו.
רוב הסיכויים שהאיתות של הכאב שמכוון לבעוט לנו בישבן ולבקש עזרה מאחרים יחמיר כל עוד אנחנו לא עושים זאת. בלי להגזים באנלוגיה לילדים האומללים האלה שמתו צעירים כי לא יכלו להרגיש כאב פיזי, חשוב להדגיש עיקרון משותף: אנחנו לא מתנהגים באופן שתורם להישרדות שלנו אם אנחנו לא מזהים את הכאב הרגשי שלנו, מפרשים אותו או פועלים לפיו ומבקשים עזרה.
נחזור עכשיו לשאלה מדוע טיפול עוזר גם כשלא עובדים בגישה מסוימת. אדרבה, אחת האקסיומות היום היא שהמנבא הכי חזק לאיכות הטיפול הוא הקשר בין המטפל למטופל, ולאו דווקא שיטה זו או אחרת. אפקט הפלצבו הוא חלק מההסבר, אם מבינים אותו נכון. מטפל קשוב מאותת למוח שהאדם מקבל עזרה. שום דבר אולי לא נפתר, אבל ברגע שהבן אדם בידיים טובות יש סיכוי שמשהו ישתנה לטובה, והאזעקה יכולה להתחיל להתמתן.
כל כך הרבה אנשים אומרים "בשביל מה ללכת לטיפול? מה זה יעזור?" אבל כמו כאב פיזי, גם כאב נפשי יכול להתמתן אפילו שהמקור שלו לא נעלם, רק משום שעזרה נראית כעת אפשרית, וזאת אולי הסיבה שלפעמים פגישות שכביכול לא קרה בהן "כלום" מתגלות כקריטיות למצבנו הנפשי, וזאת הסיבה שכדאי לכם לדבר לדבר על זה עם מישהו.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




