top of page

האם תרופות נגד חרדה פשוט קונות למוח זמן?

תמונת הסופר/ת: Amalia Rosenblum
Amalia Rosenblum
28 במאי
זמן קריאה 4 דקות

עודכן: 22 באוק׳

יש מטופלים חרדתיים שחוששים שהכדורים יהפכו אותם לשאננים מול סכנה, ודיכאוניים שפוחדים שהם יגרמו להם לוותר על החיים. אבל אולי לפעמים הטיפול פשוט עוצר לרגע את התסריט האוטומטי ביותר

גלית (שם בדוי), בת 35, חיה בתוך סערה שלא נרגעת לעולם. החרדה שלה קשה, טורדנית, ומדלגת באכזריות מאובייקט לאובייקט. עד שעברנו את הקורונה (יש חברויות בחייה שלא השתקמו מאז, מאחר שלא עמדו בסטנדרט), המחשבות ננעלו על קשיי ההשתלבות של הילדים בבית הספר, וכשהחזית הזו שקטה לרגע, כמובן שהתחיל המרוץ לדיקטטורה ואחריו מלחמת הנצח שלא חסכה ממנה סיבות לדאגה.

אבל גם אם לרגע חולף בה הפחד מטילי שיוט מאיראן, הוא מיד מתחלף בדאגה קיומית לגבי טיב היחסים בין הילדים הקטנים לאחיהם הגדולים. בקיצור, בתוך ראשה של גלית, מהדהד קול מחריד, שהדרך היחידה לרצות אותו היא לנסות לשלוט בכל פרט ופרט בסביבה שלה.

והיא בהחלט שולטת, גם כשהמחיר הוא מלחמות התשה וריבים בלתי פוסקים עם הקרובים אליה - אלה שההחלטות שלהם לגבי בטיחות גופנית, כלכלית ואחרת, תלויה בהם.

לפני כמה שנים, באחת הפגישות, כשהיא ביטאה סבל נוראי והכירה בקיומו של הקול ההרסני הזה, שאלתי אותה אם היא חושבת שכדאי להתייעץ עם פסיכיאטרית. ראיתי מיד כיצד הקול המחריד שבתוכה מזדקף ומסרב בכל תוקף לתת לה רשות.

רק כשעברנו לעבודת כיסאות, והיא ישבה לסירוגין בכיסא ריק שייצג את אותו חלק מעורר חרדה, היא הצליחה לבטא את הפחד שלה מתרופות: "התרופות ירדימו אותך", היא אמרה בבכי לעצמה, "הן יהפכו אותך לשאננה וישאירו אותך חשופה לסכנה, בדיוק כמו כל האידיוטים האחרים שלא מבינים כמה העולם מסוכן!".

על קהות ורגישות

המקרה של רן, מתכנת בן 45, נראה במבט ראשון שונה לחלוטין. רן סובל מבדידות קשה וכרונית, ולא מצליח להבין מדוע אף קשר זוגי או חברתי שהוא מתחיל לא מתפתח. בתוך חדר הטיפולים זה נראה שהוא באמת מנסה "להתמסר" לאנשים.

אני לא יכולה להיות זבוב על הקיר בסיטואציות שהוא מתאר, אבל על פניו נראה שהוא עושה דברים בסך הכל די נכון, וקשה להצביע על טעות קונקרטית. ובכל זאת – נדמה שהוא מוסר כדורים לסביבה, וכולם מפילים את הכדורים, ומותירים אותו לבד.

בקיץ שעבר, כשהבדידות הפכה לייאוש תהומי ורן החל להשמיע מחשבות אובדניות, העליתי את האפשרות של ייעוץ תרופתי. תגובתו הייתה מיידית ומבוצרת. הוא טען שאני מנסה לגרום לו פשוט לקבל את מר גורלו ולחיות עם הבדידות מבלי להיאבק (אולי לי נמאס ממנו? הוא תהה).

זאת בשעה שהקול המייאש והכואב שבתוכו הוא דווקא זה שדוחף אותו, פעם אחר פעם, לאסוף את השברים ולצאת לעוד דייט ועוד דייט. מבחינתו של רן, הדיכאון היה המנוע, והתרופה נתפשה כחומר הרדמה שיכבה את סיכוייו האחרונים לחיים ראויים.

כמטפלת, אני מכירה כל מיני סוגים של התנגדות לטיפול תרופתי. יש אנשים שאוהבים להרגיש שהם מוציאים את עצמם לבד מבעיות, יש כאלה שרגישים לתופעות לוואי, אבל יש גם כאלה שההתנגדות לתרופה נובעת מאותו מקור ממנו נובעת הבעיה שלהם.

כמו גלית, חלק מהמטופלים החרדתיים דואגים שהתרופה תהפוך אותם לשאננים. הם מאמינים שהערנות המתמדת והקול הקטסטרופלי שלהם הם הדברים היחידים שבאמת מגינים עליהם.

ויש את אלה מבין המטופלים הדיכאוניים, שמפחדים שהיא תקהה את חושיהם ותגרום להם להשלים באופן פסיבי עם מציאות קודרת ועגומה. שני הפחדים הללו נשענים על הנחת יסוד משותפת: שהתרופה היא כלי כימי גס שנועד לאלץ אותם להשלים עם מה שכרגע בלתי נסבל בעיניהם.

האם תרופות נגד חרדה פשוט קונות למוח זמן? - אילוסטרציה

לקנות זמן למוח

אך לאורך השנים, מהתבוננות במטופלים שמשתמשים בתרופות שונות נוגדות חרדה ודיכאון, פיתחתי המשגה שונה לגמרי לגבי החוויה של הטיפול התרופתי, במקרים שבהם הוא מצליח. באותם מקרים, הטיפול התרופתי לא מטשטש את התודעה, אלא מגדיל את השוליים שיש למוח להתמודד עם האותות שמגיעים אליו מהסביבה.

מבחינה מטפורית, ובמידה מסוימת באופן נוירולוגי, בכל רגע נתון, המוח שלנו מוצף באינספור גירויים ובאותות עמומים מהסביבה, שלא ניתן לדעת בוודאות אם הם מיטיבים או לא. המוח מעבד אותם באמצעות מערכת סינון גלובלית שפועלת ללא הרף ומחלקת את הגירויים ל"חיובי" ול"שלילי".

ובאופן יותר ספציפי, מבחינה פסיכולוגית, למערכת שמטרתה למנוע סכנה ולמערכת שמטרתה למנוע בושה: הראשונה בוחנת אם האיתות מהסביבה הוא בטוח או מסוכן, והשנייה בוחנת אם האות קשור לחוויה מעניקת תחושת ערך או מעוררת בושה.

כשאנחנו בבריאות רגשית תקינה, המוח לוקח רגע כדי לבחון את הנתונים הללו באובייקטיביות. אך תחת שלטון של קול מעורר חרדה או דיכאון, המערכת עוברת לברירת מחדל נוקשה של "ליתר ביטחון".

במקרים האלה המוח לא מסוגל לחקור ולהסתקרן, אלא קופץ למסקנות מיידיות כדי להגן על עצמו. כך, הודעת טקסט לא ברור מהבנק מתויקת מיד במגירת ה"סכנה", ומבט ניטרלי של איש בתור מתויק מיד במגירת ה"בושה".

כשהטיפול התרופתי מצליח ניתן לתאר את מה שקורה כהשהיה מיקרוסקופית, כימית, שמתווספת לתהליך המיון. היא קונה למוח עוד שבריר שנייה. בזכות העיכוב הקל הזה, מתפנה למוח המרחב לבחון את האיתות העמום עוד רגע קט, רגע לפני שמגירת המסקנות נטרקת.

במקום לתרגם תחושה גופנית באופן מיידי למחלה סופנית, ההשהיה הזו מאפשרת לאדם לשקול שאולי מדובר בסך הכל באלרגיה חולפת. במקום לראות בהבעת הפנים העייפה של העמית לעבודה דחייה אישית, ההפוגה הזו מאפשרת להבין שייתכן ועובר עליו יום קשה.

אפשרות לשהות בעמימות

ברגע שאנחנו מסוגלים לשהות בתוך העמימות במקום לרוץ לפרשנות שלילית, מנגנון המיון משתנה מהיסוד. מעצם טבעו של התהליך, כשהסימנים נבחנים בצורה שקולה, אחוז עצום מהם מתגלים כניטרליים לחלוטין, וחלקם מתברר להיות אפילו חיוביים.

כתוצאה מכך, גם ההתנהגות שלנו משתנה באופן אורגני. הסימנים כבר לא מאותתים על סכנה קיומית או על פגם מהותי באדם, הדחף להימנע או לשקוע בייאוש דועך מעצמו. כאן, בדרך כלל המטופלים עולים על רמפה חיובית של עשייה, שבה הם מעזים לקחת סיכונים קטנים שנושאים פרי ומשפרים את איכות חייהם. בסופו של דבר, התרופה לא משנה אותם, אלא פשוט מעניקה למוח את המרחב לנשום, ולהבין שהעולם אינו עוין כפי שהתשישות שלהם גרמה להם להאמין.

חשוב לי להדגיש: מטרתה של רשימה זו אינה להמליץ לאנשים ליטול תרופות, שכן לטיפול תרופתי ישנן השלכות רבות ומורכבות שיש לשקול בכובד ראש. המטרה היא רק לפוגג את סוג הפחד הספציפי הנידון כאן, על ידי הצעת הצצה לפנומנולוגיה של השפעתן כפי שהיא משתקפת בעיניי ברמה הקלינית.

ההשפעה של אותו שבריר שנייה כימי על חייהם של גלית ורן מדגימה היטב את כוחה של ההשהיה הזו לשנות את פני המציאות ולפתוח את הסוגר של המגירות הנעולות.

במקרה של גלית, חייה השתפרו לאין שיעור. במילים שלה, היא אמנם עדיין רואה את המחשבות המחרידות שעולות בה, אבל כבר לא הולכת לאיבוד בתוכן. היא מתארת את החוויה החדשה הזו כסוג של "מדיטציה בכדור" – עד כדי כך שהיא אינה מבינה מדוע לא כולם נעזרים בכך.

ורן לא יודע עד היום לשים את האצבע על הפעולה של הכדורים. אבל כאמור, מנקודת מבטי זה היה ההסבר לכך שהדייטים שלו התחילו להיות מוצלחים בהרבה. והשנייה הנוספת הזו, שאפשרה לו לא להיבהל ולהחליט שהחוויה (הווטסאפ, המבט, המגע) היא שלילית, תרמה לכך שחודשיים אחרי שהתחיל לקחת את הכדורים, אחרי שנים ארוכות של יובש רגשי, הוא פגש את הבחור של חייו.


שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com

 
 
bottom of page