top of page

למה סכיזואידים נמשכים להפרעת אישיות היסטריונית?

תמונת הסופר/ת: Amalia Rosenblum
Amalia Rosenblum
11 בדצמ׳ 2025
זמן קריאה 5 דקות

עודכן: 22 באוק׳

על ההפרעה הסמויה שאנחנו מבלבלים עם נרקיסיזם והדינמיקה הזוגית הבעייתית בין קרמיט ומיס פיגי

בשנים האחרונות נדמה לנו שאנחנו מוקפים נרקיסיסטים. מילת השנה לפני כמה שנים הייתה "גזלייטינג", ומנקודת מבט של ביקורת תרבות, השאלה מדוע יש עלייה בהפרעה הזו מסקרנת - ויש לה כמה תשובות.

לצד זאת, נדמה שלא מעט פעמים אנחנו מבלבלים בין הפרעת האישיות הנרקיסיסטית להפרעת אישיות אחרת, הרבה יותר נחבאת אל הכלים, תרתי משמע, והיא ההפרעה הסכיזואידית (אין מה להיבהל מהשם, אין לזה כל קשר לסכיזופרניה).

אם אתם שואלים את עצמכם לעתים קרובות אם בן הזוג שלכם הוא על הספקטרום, אבל אז מתרגזים ובטוחים שהוא נרקיסיסט, יש סיכוי שמה שאתם מנסים להבין זו תופעה אחרת: סכיזואידיות.

אחד הדברים המעניינים מנקודת מבטי כמטפלת זוגית, הוא שכמו שנרקיסיסטים נוטים להצטוות לבורדרליינים, כך סכיזואידים מוצאים עצמם הרבה פעמים בזוגיות עם אנשים הסובלים מהפרעת אישיות היסטריונית (באנגלית: Histrionic Personality Disorder, או בקצרה HPD, וכמובן שהמינים עשויים להיות הפוכים). לצורך הבהרת הדינמיקה, ועל אף שאולי הדבר לא תקין פוליטית, אדגים זאת באמצעות זוג תיאורטי שבו הגבר הוא סכיזואידי והאישה היא היסטריונית.

טיפול זוגי

דוגמה חביבה לשניים האלו, שגם לא מעוררים רתיעה כמו הזוג הידוע, הם מיס פיגי וקרמיט. מיס פיגי היא היסטריונית במלוא תפארתה – יש לה צורך נואש בבמה, היא מביאה אתה רוח של דרמה בלתי פוסקת, קריאות ה"מואה!" שלה, והלבוש הפתייני המוגזם והנטייה להפוך כל אינטראקציה לאירוע מכונן - הופכים אותה לדיווה של ההיסטריוניות.

קרמיט, הצפרדע שמנסה לשמור על שפיות, נמנע מעימות רגשי ישיר ומחפש את השקט בביצה שלו הוא הסכיזואיד שלנו. וקצת יותר ברצינות, ההיסטריונית היא לא "משוגעת" או אימפולסיבית. הסכיזואיד לא מחפש הערצה, אלא אוטונומיה. עולמו הפנימי עשיר ומוגן, והעולם החיצוני נתפש לעיתים כפולשני; הוא לא מנסה לתמרן את המציאות כדי לשלוט באחר, אלא מנסה להתנתק ממנה כדי לשמור על עצמו.

הביטחון המדומה ביניהם נוצר משום שהסכיזואיד נמשך להיסטריונית שמציעה לו עולם רגשי מוכן ועושה את "העבודה הרגשית" בשביל שניהם. מהצד שלה, בן זוג שנסוג רגשית מהעולם החיצוני הוא נכס ולא חיסרון. היא אישה "גדולה מהחיים", צבעונית ודרמטית. אפשר לחשוב עליה כעל אדם עם המון בגדים שזקוק לחדר ארונות שלם. בן זוג "נוכח מדי" או אפילו סתם נוכח, היה זקוק, מן הסתם, גם לכמה מדפים.

אבל הסכיזואיד, שהוא מינימליסט רגשי, מסתפק במגירת גרביים, מדף אחד לבגדי הספורט שלו, וקולב אחד למעיל הגשם. הוא לא דורש ממנה לצמצם את עצמה. להפך, גם אם היא מתלוננת על זה שהיא זו שמביאה את כל החיים לתוך הקשר שלהם, היא מרגישה בנוח כשיש לה במה ללא מתחרים.

למה סכיזואידים נמשכים להפרעת אישיות היסטריונית? - אילוסטרציה

תוכנית ההתנתקות

נציץ לתוך מריבה טיפוסית שלהם, שתשמש אותנו כאן כמו בדיקת דם, כדי להבין את ההבדל ביניהם לבין הנרקיסיסט והבורדרליינית. במהלך מריבה, הנרקיסיסט מתנתק או עושה שימוש ב"טיפול בשתיקה" (silent treatment) הידוע לשמצה - כדי להעניש, לשלוט ולערער את הביטחון העצמי של בת הזוג שלו, כשהמטרה המובהקת היא להביא אותה למצב שהיא מתחננת בפניו.

אבל הסכיזואיד מתנתק מכיוון שהוא מוצף. ההתרחקות שלו אינה אקט של כוח אלא של הישרדות. הוא לא רוצה שבת הזוג תרד על ברכיה, אלא רק שהיא והעולם כולו יניחו לו לנפשו לרגע. הסכיזואיד לא ניזון מכאב.

במקביל, קיים הבדל בין החרדה הבורדרליינית לזו ההיסטריונית: בת הזוג הגבולית מגיבה בזעם ובאימפולסיביות נוסח "אני שונאת אותך, אל תעזוב אותי", ואלה מלוות בתנודות קיצוניות בין פסגת האידיאליזציה לעמק הזלזול.

ההיסטריונית, לעומתה, מגיבה במלנכוליה ובניתוח יתר. היא לא שוברת צלחות אלא כותבת מכתבים (ווטסאפים, הרהורים) ארוכים שלא תמיד נשלחים. היא לא עוברת בקיצוניות מ"אתה האליל שלי" ל"אתה אפס", אלא נגררת לתהייה הכואבת מדוע היא ובן זוגה לא מצליחים לממש את הפוטנציאל שלהם. לכאב שלה יש גוון יותר אינטלקטואלי-רגשי מאשר כאוטי.

הבורדרליינית סובלת מ"דיפוזיה של זהות" ורוצה להיטמע בנרקיסיסט שלה. פעמים רבות בורדרלייניות מסתובבות בעולם עם תחושת פגימות, כאילו "ההזמנה" המטאפורית לנשף החיים אינה על שמן, והן זקוקות לנסיך חלומות, שההזמנה על שמו, כדי להיות ה"פלוס אחד" שלו.

אבל להיסטריונית יש אישיות מוצקה מאוד. היא אמנם נמשכת לעיתים קרובות לנרקיסיסטים, בגלל הכריזמה שלהם ופוטנציאל הדרמה, אך היסטריונית נבונה מתנסה בקשרים כאלה ומתרחקת מהם, משום שהיא רוצה שיקשיבו לה, ולא להיות סטטיסטית בהצגה של הנרקיסיסט לאורך זמן, ובוודאי לא הקהל שלו.

הבעיה היא שהיא חווה את העולם דרך החצנה וזקוקה למישהו שיזדעזע או יצחק איתה כדי להרגיש שהרגש שלה אמיתי, אבל בן הזוג שמתאים לה כצפרדע לחזרזירה בהיבטים אחרים, מגיב בדרך כלל ללחץ רגשי בשכלתנות או בניתוק.

לדוגמה, אם הייתה נשואה לנרקיסיסט, הרי שכשהייתה באה עם סיפור דרמטי, הוא היה הופך את זה לסיפור עליו, אדם נוירוטי רגיל היה מהדהד את הרגש, או שם לה גבול, אבל הסכיזואיד מציע בחינה לוגית של הסיפור או שותק.

היא מפרשת את חוסר התגובה הרגשית כעלבון צורב, התנשאות או אדישות, וכועסת עליו כי הוא מסרב להיות הקהל החי שהיא זקוקה לו. כך נוצר "הלופ השלילי". הטריגר הוא הצורך שלה שהוא יהיה איתה נגד העולם, (נגד המשפחה שלה, נגד חברה כזו או אחרת, נגד רופאים) כ"עד" לאמת הרגשית שלה.

כשהוא מסרב לשתף פעולה עם הנרטיב שלה, בין אם בגלל שהוא מותש או בגלל שהוא (השם ישמור) לא מסכים עם בוחן המציאות שלה - היא מפרשת זאת כבגידה ולא כאובייקטיביות (או חס וחלילה סובייקטיביות), משום שעבורה אינטימיות היא נאמנות מוחלטת לרגש.

נסיגה דרמטית

הסכיזואיד מוצא את עצמו מול גל הדף ומפרש את דרישתה כבקשה לשקר. עבורו, האמת האובייקטיבית היא עוגן לשפיות. אם הוא יסכים איתה כשלדעתו היא טועה, הוא ירגיש שהוא מוותר על ה"אני" האותנטי שלו.

אפשר לראות כאן את אחד ההבדלים המהותייים ביניהם לבין הזוג הבורדרליין-נרקיסיסט. הנרקיסיסט לא מסכים כדי להקטין ולשלוט, אבל קרמיט שלנו לא מסכים כי הוא מכבד את העובדות יותר מאת היחסים באותו רגע, מתוך נוקשות קוגניטיבית ולא מסדיזם.

הבורדרליין חווה אי הסכמה כנטישה, אבל מיס פיגי המקסימה חווה זאת כעלבון לאינטליגנציה הרגשית שלה. כשהיא מבינה שהיא לא תשיג את ההדהוד שהיא זקוקה לו, היא מבצעת "נסיגה דרמטית" – התעלפות מנטלית, כניסה למיטה או שתיקה רווית סבל, שם נמצא אותה אחרי לופ מתיש, שקועה בפנטזיות ורחמים עצמיים שנותנים לה כל מיני דברים ובדרך כלל תחושת עליונות מוסרית.

בשלב זה נחשף קרמיט בחולשתו. כל עוד ההיסטוריונית החזיקה את כדור האנרגיה באוויר, הוא סיפר לעצמו ולה שהוא "משקיף בוגר". אבל ברגע שהיא מתפטרת זמנית, נחשף הוואקום שחושף את חוסר האונים שלו ואת חוסר היכולת שלו גם לאסרטיביות וגם לאינטימית.

בשלב הזה, החרדה שלו צפויה להתבטא כנדנוד ביקורתי וילדותי עליה, ועל תת התפקוד שלה. זה הרגע שבו ההיסטריונית צפויה להשוות אותו בלב או השוואה קטלנית לנרקיסיסט: היא נזכרת (או מדמיינת) שהנרקיסיסט לפחות ידע לקחת פיקוד ולייצר פעולה, בעוד בן זוגה נתפש בעיניה כ"מסורס" ופסיבי. היא רצתה את השקט שלו, אבל היא בזה לו על כך שהוא הופך לתינוק ברגע שהיא נחלשת.

מנקודת מבט של יחסי-אובייקט, שניהם חולקים קושי דומה: במקום להיות מסוגלים להיות ביחסים או בקשר עם הזולת, הם משתמשים באחר. היא צריכה אותו כמראה. כשהוא שותק המראה מכוסת אדים; היא לא רואה את הסובייקטיביות והצורך שלו בשקט.

הוא רואה בה מנוע של מזגן שעושה לו רעש מול חלון חדר העבודה, ולא אדם בודד שזקוק לחום. לא בכדי, לז גרינברג, מפתח הטיפול הזוגי ממוקד הרגש, אומר שהגישה הזו לא כל כך מתאימה לטיפול באנשים הסובלים מהפרעות אישיות.

אז מה עושים? הפתרון (הנייר סופג הכל) הוא לעזור לכל אחד מהם לשאת את המורכבות המבאסת של הקיום. ההיסטריונית צריכה להתאבל על כך שבן הזוג שטוב בשבילה רוב הזמן לא יכול להדהד אותה, ולשמש לה מראה שמשקפת את רגשותיה ועוזרת לה לעבד אותם כפי שהייתה רוצה. בתרחיש שבו היא לא תפתח את היכולת לקשור קשר אינטר-סובייקטיבי עם אדם אחר, חייה בכל זאת יהיו טובים יותר אם היא תצליח להשלים עם הבדידות הקיומית מתוך הבנה שהשקט שלו אינו עונש.

הסכיזואיד מתאבל על כך שהוא לא יצליח לשמר את תדמית הילד הטוב לנצח, ולהסכים לקבל את היותו "רע" בעיניה, בלי להתפרק. התהליך הטיפולי יכוון לעזור להם להחליף את הזעם בעצב; במקום לדרוש שינוי, היא תבטא עצב על חוסר היכולת שלו להבין אותה ועל הבדידות שהיא חשבה לידו.

ברגע שהיא תוותר ותתחיל להתאבל, יש סיכוי שהלחץ ממנו ירד והוא יהיה מסוגל להיות נוכח יותר, מה שיביא לכך שהיא תפסיק לראות בו זדוני וכן הלאה, כי בסופו של דבר, הלופ תמיד קיים, וגם הלופ שלהם יכול להפסיק להידרדר ולהפוך לספירלה עולה.


שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com

 
 
bottom of page