הם כבר הצליחו. הפודקאסטים משכנעים אותם שזה לא מספיק
יזמים, מנהלים ואנשי הייטק מאזינים למיליארדרים כדי ללמוד איך להצליח יותר. אבל כשהם משווים את עצמם שוב ושוב למיעוט זעיר וחריג, גם קריירה משגשגת עלולה להיראות כמו כישלון
בשנים האחרונות אני רואה יותר ויותר סוג חדש של ייאוש. זה לא הייאוש של אנשים צעירים שלא מבינים איך הם אי פעם יצליחו לקנות דירה, או של הורים שלא יודעים איך לכוון את הילדים שלהם בעולם משתנה. זה הייאוש של היזם שהסטארט־אפ שלו מצליח יחסית, שגייס כסף שוב ושוב, שמשיג לקוחות גדולים יותר ויותר, או של עובד ההייטק שמשתכר יפה מאוד ומתקדם לא רע בתוך חברת הטכנולוגיה הענקית שבה הוא עובד.
לנו הם אולי נראים אנשים מצליחים. אבל בינם לבין עצמם הם מתוסכלים. הם מרגישים תקועים, ולא מודעים לכך שאחד הדברים שהם עושים כדי לצאת מהתקיעות הוא בדיוק מה שעלול להחליש אותם או אפילו לשתק אותם.
הפעולה התמימה לכאורה שאני מדברת עליה היא האזנה לפודקאסטים של טכנולוגיה, שבהם מתראיינים יזמים, משקיעים או אנשי עסקים אחרים שהצליחו בצורה אגדית, וחולקים את משנתם עם המראיין (שיכול להיות אחד מהם) ועם המאזינים. רשימת הפודקאסטים ארוכה, והיא כוללת את The All-In Podcast, Lenny's Podcast, Acquired, The Tim Ferriss Show, ועוד ועוד.
לכמה מהפרקים של הפודקאסטים הללו יש יותר ממיליון האזנות, ורבים אחרים זוכים למאות אלפי האזנות. אין לי נתונים, אבל כן השערה, שככל שגברים צעירים מאזינים יותר לפודקאסטים האלה, כך גדל הסיכוי שהם יתחילו לחשוב שההישגים האמיתיים שלהם הם רק טיוטה ראשונית ומוצלחת ליצירה שהם חייבים לכתוב, ושחלון ההזדמנויות לכתוב אותה הולך ונסגר – מה שכמובן מכניס אותם לפאניקה.
דיסמורפיה של קריירה
אנחנו חיות חברתיות, ואנחנו קובעים את הערך העצמי שלנו באמצעות השוואה לאנשים שסביבנו. אלא שהמנגנון הזה התפתח בעולם הפרה־היסטורי, שבו האנשים שסביבנו היו בני השבט שלנו, או לכל היותר בני שבט שכן, שחיו בתנאים דומים לשלנו. בעולם של היום, לעומת זאת, אנחנו עלולים לאכלס את קבוצת הייחוס שלנו באנשים שמייצגים 0.01 אחוזים מאוכלוסיית העולם.
אם במקום להשוות את עצמנו לאנשים שגדלו איתנו בשכונה או הלכו איתנו לבית הספר, אנחנו מתחילים להשוות את עצמנו לאנשים שמאחורי האקזיטים הגדולים ביותר, ליזמים סדרתיים או למשקיעים בעלי חושים עסקיים יוצאי דופן, אנחנו עלולים להתחיל לזלזל בהישגים שלנו, גם אם אנחנו מרוויחים משכורת של 350 אלף דולר או שהבאנו את העסק שדמיינו בסלון הבית למחזור של 15 מיליון דולר בשנה.
פתאום הנתונים האלה כבר לא ייראו לנו כמו הצלחה. להפך, נרגיש תקועים. אפשר אולי לחשוב על זה כעל "דיסמורפיה של קנה מידה". כלומר, אי־שביעות רצון מהצורה שלנו – במקרה הזה, מהקריירה שלנו – שנובעת מקנה מידה מעוות.
התופעה הזאת מזכירה את הייאוש שאני רואה יותר ויותר בקרב נשים בריאות, שמודעות לעקרונות הוולנס, ובכל זאת חוות את שגרת הבריאות שלהן כלוקה בחסר משום שהן משוות את עצמן למשפיעני וולנס או לכוכבי קולנוע. כלומר, לאנשים שלא רק שוולנס הוא העיסוק המרכזי שלהם, בניגוד אליהן, אלא שגם אין לדעת אם המידע שהם חולקים בכלל אמין.
בשני המקרים הדג, כלומר הקהל, נלכד בחכה של יצרן התוכן באמצעות אותו פיתיון: האשליה של קרבה למידע הקריטי. בשני המקרים מדובר בתוכן פטישיסטי, במובן שהוא מסתיר או מטשטש את העובדה שההישג שמנופפים בו – פיזי או כלכלי – מבוסס גם על מידה רבה של מזל או על פריבילגיות מוכחשות, למשל סוציו־אקונומיות או גנטיות.
במקום זאת, ההצלחה מוצגת כתוצאה של פיצוח פאזל אינטלקטואלי או פיזי מורכב, מתוך הבטחה מרומזת שהמאזין עצמו נמצא רק צעד אחד מהפתרון. מעבר לכך שזה פשוט לא נכון, לצריכת התכנים האלה יש מחירים נוספים. כמו אישה שמתחילה לחשוב שהיא לא שותה מספיק מים, כך גם יזם עלול להתחיל להאמין שאינטראקציות אנושיות ונורמליות בחברה שלו מעידות על כשל במנהיגות שלו.

ענקים מדברים לגמדים
קשה להבחין בבעיה הזו, כיוון שהפודקאסטים העוסקים בטכנולוגיה ומככבים ברשימות ההאזנה הם לא בהכרח ברמה נמוכה. הם מופקים היטב, ערוכים היטב, ובכל זאת הם רעילים. כמו גביע יוגורט במתיקות עדינה שמתגלה כמכיל תשע כפיות סוכר, כך גם הרעילות של הפודקאסטים האלה סמויה ונמצאת בגישה המוסרנית שלהם לאופטימיזציה. הם תופחים ומצליחים ככל שהם משכנעים את המאזינים שגם אם יש להם הישגים מרשימים, תחושה של נחת מהם היא לכל הפחות עצלנות.
אינסטגרם וטיקטוק מוכרים לנשים אשליה של שלמות אסתטית, ופודקאסטים של טכנולוגיה מוכרים לגברים אשליה של אופטימיזציה מקצועית. שתי המערכות האקולוגיות לוקחות אנשים מוכשרים, ממושמעים ובעלי יכולות גבוהות, ולוכדות אותם בלולאה אינסופית של צריכה.
קיים הבדל ניכר בין האופן שבו גברים צורכים מדיה של היפר־אופטימיזציה לבין האופן שבו נשים צורכות אותה. ההבדל הזה קשור למידת המודעות של כל קבוצה למשחק שמתנהל. הרוב הגדול של הנשים שמודעות לבריאות שלהן כבר יודע שתעשיות היופי, הבריאות והאנטי־אייג'ינג מנסות לנצל את כוח הקנייה שלה, ושהאלגוריתם משגשג בזכות היכולת שלו לגרום להן להרגיש חסרות ביטחון. המאזין הגברי שצורך תכנים מעולמות העסקים והטכנולוגיה עדיין נאיבי למדי לגבי האופן שבו משחקים בו.
כשיזם בעל הצלחה בינונית בקנה מידה עולמי מאזין לפודקאסט שבו יושבים מיליארדרים ו"מדברים", הוא עדיין לא מבין שהוא המוצר. הוא מרגיש מוזמן. הוא מאמין שניתנת לו גישה נדירה ואותנטית להצטרף לשיחה פרטית בין ענקים, שמתקיימת בחדר שהוא עדיין לא הגיע אליו פיזית, אבל הוא מרגיש שהוא כבר ממש קרוב אליו.
בניגוד לצרכנית האינסטגרם, הוא נאיבי יותר ביחס להנדסת התוכן שהוא צורך. אם כי, להגנת יצרני התוכן, ייתכן שגם הם לא פועלים מתוך ציניות מוחלטת, אלא ממלאים את תפקידם במערכת הזאת, בלי להבין שבעוד הם מושכים את המאזין פנימה באמצעות ההבטחה לידע פנימי, הם גם משמרים את המרחק העצום והמסתורי בין ה"ענק" שמדבר ל"גמד" שמקשיב.
מתכון בלי מזל
העצות שניתנות בתוכניות האלה מוצגות כמדע מעשי, כמו מתכון שכל אחד יכול ליישם בבית ולקבל פחות או יותר את אותה עוגת תפוחים. ברוב המקרים הן לא יודעות, לא מעוניינות או לא יכולות לדבר על המשתנה המכריע ביותר בכל מיזם ענק: מזל. זה כמובן טבעי, ולא צריך להיות רשע כדי ללקות בנקודה העיוורת הזאת.
הערכה מדויקת של התפקיד שממלאת האקראיות בהצלחות שלנו מנוגדת לטבע האנושי, ואולי מנוגדת במיוחד לטבעם של אנשים שאפתניים ואינטליגנטים מאוד שהצליחו ברמות הגבוהות ביותר. ובכל זאת, כאשר יזם כוכב מייחס את האקזיט העצום שלו לפרמטר כזה או אחר, שאותו הוא מנסה להמשיג או אפילו למתג, חלק גדול מההסבר הזה הוא רציונליזציה קלאסית שלאחר מעשה.
חוכמת הבדיעבד נוטה להמעיט בחשיבות הרוח הגבית של תהליכים מקרו־כלכליים שסייעו לו לשבור שיא, של פרצות רגולטוריות שנשארו פתוחות בדיוק בזמן ובדיוק עבור החברה שלו, של ההון החברתי שלו, או של העובדה שהסטארט־אפ שלו נמכר רגע לפני מהפכת ה־AI, בעוד שאילו היה נמכר רגע אחר כך, ייתכן שהיה מקבל עשירית מהסכום.
ברור שברמה הלשונית גם המארח וגם האורח בפודקאסטים האלה יודעים להכיר באופן פורמלי בחשיבותו של המזל. אבל לעיתים רחוקות הם יכירו בכך שללא עמודי התווך של המזל, המבנה כולו היה קורס. זוכה פרס נובל דניאל כהנמן כתב על כך כבר מזמן, וכאמור, זה אנושי. הם מחווטים פסיכולוגית להתנגד להכרה במזל מסיבות רבות שקל לדמיין, ולפחות אחת מהן היא שהכרה במזל עלולה להפחית מהגאונות שמייחסים להם.
המלכודת עבור קהל המאזינים, המורכב מיזמים חכמים, שאפתניים ומצליחים במידה בינונית, היא ההתייחסות הליטרלית לתוכן. במכון הכושר, בדרך לעבודה או בטיסות, גברים מצליחים צורכים כמויות גדולות מהתוכן הזה בחיפוש אחר המרכיב הסודי שהם מפספסים, מבלי להבין שהמשתתפים עצמם מודים לא פעם שסביר להניח שהעצה לא ניתנת לשחזור, משום שהתנאים שבהם היא פעלה כבר לא קיימים. התוכן מצליח להשאיר אותם מרותקים, בתחושה מתמדת שהם נמצאים במרחק של עוד פרק אחד בלבד מהמפתח שיפתח את הדלת לפריצה הגדולה.
לפני יותר מ-20 שנה אמרה לי סוחרת אמנות מצליחה ש"כל העשירים עשו את הכסף שלהם במקרה, אבל הם שכחו את זה". אולי משום שנשים זיהו הרבה לפני גברים האופי הפרפורמטיבי של תעשיות היופי ואימפריות ה"בריאות", קל להן יותר לראות שבכל הנוגע להצלחה כלכלית ועסקית, לא מעט גברים עובדים על אחרים וגם על עצמם.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




