המטופל ביקש שאקבל את אחותו לטיפול. למה סירבתי?
מה קורה כשמטופלים רוצים להפנות לטיפול אחים, בני זוג או חברים? ההחלטה אינה נוגעת רק לסודיות, אלא גם לאופן שבו ההיכרות ביניהם עלולה להשפיע על מה שקורה בחדר הטיפולים
דורון היה אצלי בטיפול כמה שנים, וסיים לפני שנה. לאחרונה הוא פנה אליי שוב, הפעם בשביל אחותו. הוא סיפר שהיא היססה זמן רב לפני שהסכימה בכלל לפנות לטיפול, ושמה ששכנע אותה בסוף היה מה ששמעה עליי ממנו (כמה זה עזר לו, כמה הוא סומך עליי).
"רק בגללך היא הסכימה ללכת לטיפול", הוא אמר. "אחרת לא היה שום סיכוי שהייתי משכנע אותה". היה לי ברור שהוא מתכוון לזה כמחמאה, ולכן הצטערתי במיוחד לאכזב אותו כשאמרתי שאני לא יכולה לקבל את אחותו. הוא לא הבין את הסירוב. הרי הטיפול שלו כבר נגמר, אז מה בדיוק הבעיה?
אבל כמה שנים קודם לכן מטופלת אחרת סיפרה לי על עמיתה שלה מהעבודה, שמחפשת מטפלת. אחרי כמה שאלות בירור, הסכמתי. העמיתה התחילה אצלי את התהליך שלה, ועד היום נראה שזה עובד טוב לשתיהן. שתי התשובות שלי היו הפוכות זו מזו, אבל נדמה לי ששתיהן היו נכונות. השאלה איך מחליטים אם לטפל באנשים שמכירים זה את זה שבה ונשאלת והיא לא נפתרת פעם אחת ולתמיד.
זו גם שאלה שאין עליה תשובה אחת מוסכמת במקצוע. מטפלים מגישות שונות מחזיקים בקריטריונים שונים לגבי מתי אפשר לקבל לטיפול אדם שמכיר מטופל קיים. מה שאני מתארת כאן הוא סינתזה שגיבשתי לעצמי לאורך שנים, מתוך שילוב של לימודים, ניסיון מצטבר, כמה טעויות שלמדתי מהן ומדריכים שונים שליוו אותי בדרך. יכול להיות שמטפלת אחרת, טובה לא פחות, הייתה מחליטה אחרת באותם שני מקרים בדיוק.
קרב גרסאות
בכל אופן, זה הכלל שמנחה אותי: כל מה שאני יודעת על מטופל צריך להגיע אליי ממנו בלבד. לא מבן משפחה שאינו חלק אינטגרלי מהטיפול ולא מגוגל. חלק ניכר מהעבודה הטיפולית קשור לא רק בתוכן שהמטופלים מביאים, אלא באופן שבו הם בוחרים להביא אותו.
מה הם מדגישים, מה הם משמיטים, איפה הסיפור שהם מספרים על עצמם סותר את עצמו. וגם, מה אני מרגישה בדינמיקה איתם, שלמיטב הבנתי המקצועית מספר לי משהו עליהם יותר מאשר על עצמי. זו הדינמיקה שאני עובדת איתה, וכל פיסת מידע שמגיעה אליי ממקור חיצוני עלולה לפגוע ביכולתי להבין אותה. מאותה סיבה, אגב, אני לא עושה גוגל על מטופלים.
מכאן אולי ברור יותר למה קבלה לטיפול של אדם שעלול לדבר, בטיפול שלו, על מטופל שלי, מפירה את התנאי הזה. אני מדגישה שזו לא רק שאלה של סודיות, שעליה אני חושבת שעם הניסיון נעשה קל יותר ויותר להקפיד.
העניין הוא שמספיק שאחזיק בראש שתי גרסאות של אותה מערכת יחסים, כדי שההקשבה העמוקה שלי לכל אחד מהצדדים תיפגע. אני לא בוררת. אני רוצה לראות את המטופלים במושגים שלהם עצמם.
בתקווה שאני לא נשמעת פטרונית, למצב כזה יש השפעה על המטופלים עצמם, גם אם נדמה להם שאין: מרגע שהם יודעים, אפילו אם זה היה לבקשתם, שהמטפלת שלהם "מכירה" גם את אחיהם או את בן זוגם. הידיעה הזאת לבדה עלולה לגרום להם לצנזר את עצמם, גם אם מעולם לא הועבר שום מידע בפועל.
מלחמת אחים
מעבר לכך, עם השנים גיליתי שמבחינת המטופלים הסירוב שלי לטפל באדם קרוב אליהם לא תמיד נשאר רק בגדר אכזבה. לפעמים כשאני שומרת על גבול כזה, המטופלים לומדים מכך משהו על מה שקורה כשהם עצמם נמצאים בחדר איתי. למשל, שההתנהלות שלי מוכתבת מהמחויבות לתהליך שלהם, ולא רק מהרצון לרצות אותם. זו רק דוגמה אחת, אבל העיקרון הוא שסירוב כזה יכול דווקא לחזק את האמון ההדדי.
השאלה הזו, אגב, מוכרת היטב לפסיכולוגים של ילדים. הורים שמרוצים מאוד מהטיפול של ילד אחד מבקשים לעתים קרובות להביא אל אותו מטפל גם את האח או את האחות. הבקשה מגיעה מהמקום הטוב ביותר כמובן, אבל מי שמטפלים בילדים צריכים להיות זהירים במיוחד.
הם ממילא נדרשים לשמור באופן מתמיד על נאמנות לילד שכבר אצלם בטיפול, ובמקרה שלהם זו נאמנות שדורשת ערנות גדולה יותר מאשר אצל מי שמטפלים במבוגרים, שכן הילד מניח, ובצדק, שהוריו עשויים להיחשף במידה כלשהי לתוכן הפגישות. כשיש שני ילדים מאותה משפחה אצל אותו מטפל, שאלות כמו מי נאמן למי, ומה קורה כשאחד מדבר על השני צפויות רק להעצים את המתח הזה ואולי אפילו לפרק את הטיפול.

כשאין תלות בין המטופלים
אחד ההבדלים הגדולים בין האופן שבו מטופלים חושבים על הסוגיה הזו לבין האופן שבו חושבים עליה מטפלים, נוגע למסגרת הזמן המובאת בחשבון. כמו דורון, מטופלים בדרך כלל חושבים רק על ההווה בהקשר הזה. מבחינת דורון הטיפול אצלי נגמר, אז אין בעיה להפנות אלי את אחותו.
אבל כמטפלים אנחנו יודעים שכל סיום טיפול הוא מהצד שלנו הפסקה, במובן זה שתמיד קיימת האפשרות שבעוד שנה־שנתיים, בעקבות משבר או שינוי בחיים, מטופל עבר ירצה לחזור ואנחנו נשמור לו מקום (לא טכנית אבל עקרונית, נצא מגדרנו למצוא דרך לחזור להיפגש איתו).
במקרה של דורון, נניח שבשנים האלה אחותו הייתה נמצאת אצלי בטיפול, ואז הייתה מתגלעת ביניהם מריבה או היה נוצר קרע. הדבר היה שם אותי במצב בלתי אפשרי. לא הייתי יכולה להיות המטפלת של שניהם בעת ובעונה אחת, וברור שלא יכולתי לעשות undo למה שכבר קרה. הסירוב שלי, אם כך, הוא גם ניסיון לדמיין עתיד שאיני יכולה לצפות.
לעומת זאת, ההסכמה שלי לגבי העמיתה של המטופלת נבעה מכך שאותה בדיקה הניבה תוצאה שונה מהותית. גיליתי שהשתיים מחבבות זו את זו, אבל הן לא חלק מהעולם הפנימי אחת של השנייה. אין ביניהן יחסי מרות בעבודה, אין תלות ואין סיבה שהאחת תהפוך לדמות מרכזית בטיפול של השנייה. הסיכוי שהן תוזכרנה זו בטיפול של זו, באופן שדורש עיבוד ממשי, נמוך. ומהניסיון שלי כשהוא נמוך מספיק, אני יכולה, בעיקרון, להסכים.
מעגל חברתי צפוף
טיפול משפחתי, אגב, הוא מקרה אחר לגמרי, כי שם המבנה גלוי וידוע לכולם מראש. כשמשפחה מגיעה לטיפול המטופל הוא המערכת כולה, ואז המטפלים יכולים וכמעט תמיד צריכים לראות את חבריה בהרכבים משתנים – ההורים, האחים, כולם יחד – בלי שזה מפר דבר, כי כולם יודעים שהם חלק מאותו תהליך.
גם כשמטופל בטיפול פרטני מבקש שנקיים פגישות עם בן זוג, הורה או אח אין בעיה, כי זה עדיין משרת תהליך אחד ומוסכם, ולא פותח מרחב טיפולי נפרד לאותו בן משפחה (גם אם אקיים עם בן המשפחה הזה פגישות פרטניות).
העיקרון הזה לא תמיד היה מובן מאליו. כשהפסיכואנליזה נולדה בווינה, החוג של פרויד היה בעצמו מעגל חברתי־מקצועי סגור וצפוף. אנליטיקאים ניתחו זה את בני המשפחה ואת המכרים או את בני הזוג זה של זה, כי העולם המקצועי שלהם היה קטן מכדי לאפשר הפרדה מלאה, וזה כמעט לא נתפש כבעיה.
מהבחינה הזאת שום עיר בישראל היא לא עד כדי כך שונה מווינה של תחילת המאה שעברה. בעולם מקצועי קטן, בטריטוריה מוגבלת, קשה לשמור על הפרדה מוחלטת בין מעגלים. ובגלל זה גם אחרי כל השיקולים והבדיקות, שום דבר לא הרמטי לגמרי. מה שנראה כמו החלטה נכונה היום עלול, בעוד זמן, להתברר כטעות. וגם זה חלק מהעבודה: להחליט כמיטב יכולתי ברגע נתון, ולדעת שיכול להגיע היום שאתחרט על זה.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




