למה אנשים אוהבים לומר "לא" ואיך ננצל את זה לטובתנו
עודכן: 22 באוק׳
ניסוח קפדני של שאלה עשוי לקדם אותנו לעבר המטרות שלנו, כל עוד נזכור את הנטייה האנושית להשיב בשלילה. השימוש בשיטה אמנם דורש הכנה מוקדמת ואימון, אבל הוא עשוי להשתלם
לפני כמה שנים (B.C. Before Corona) כתבתי כמה רשימות בהשראת Never Split the Difference, המדריך המופתי לניהול המשא ומתן שכתב כריסטופר ווס, שהתמחה בניהול משא ומתן עם טרוריסטים. באחת מהן הרחבתי על המצבים שבהם אנחנו מנסים לשכנע את הצד השני להסכים למשהו שהוא עדיין לא מזהה את יתרונותיו עבורו, ועל כך שאחת הטכניקות שיכולות לקרב אותנו למטרה היא הכרה בעובדה שאנשים אוהבים להגיד "לא". סירוב הוא פעולה שמעניקה לנו ביטחון. Better safe than sorry אומר המוח שלנו, ומוותר על ההזדמנות המוצעת לו. ברשימה ההיא הדגשתי שהבנה של המנגנון הזה יכולה לסייע לנו כשאנחנו מנסים לעזור לאנשים להסכים איתנו.
מפאת קוצר המקום, לא נתתי ברשימה ההיא מספיק דוגמאות, והמחאה העממית בטוקבקים נראתה לי מוצדקת לחלוטין. היום אני רוצה לסגור את החוב ההוא ולהדגים את הרעיון באופנים שונים. אפתח בדוגמה מתוך ספרו של ווס. כשאיש מכירות מתקשר אליך ורוצה לספר לך על הצעה חדשה ומצוינת, הוא יכול לשאול אותך "נוח לך לדבר עכשיו?" והוא יכול גם לשאול "אני מפריע לך?"
שתי השאלות הללו לכאורה מקבילות. באינטרקציות רגילות אנחנו עשויים להשתמש בנוסח אחד או בשני בלי להשקיע בכך יותר מדי מחשבה. אבל כשמה שמונח על הכף הוא בעל חשיבות עבורנו, ובהינתן החיבה שלנו למילה "לא", שווה לשים לב שכל אחת משתי השאלות הללו מעלה את הסיכוי לקבל תשובה הפוכה. אם אני שואלת אדם "נוח לך לדבר עכשיו?" והוא עונה לי "לא", הרי שלא השגתי את מבוקשי. אבל אם אני שואלת אותו "אני מפריעה לך?" והתשובה שלו היא "לא", הרי שהשגתי את מבוקשי.
עכשיו ניכנס לדוגמאות יותר יומיומיות. נניח שקבעתי עם חברה פגישה ליום שני בשעה שבע בערב ואני צריכה להזיז את הפגישה בשבוע. אני יכולה לשאול אותה: "זה בסדר מצדך שנדחה את הפגישה ליום שני הבא?" אבל אני יכולה גם לכתוב לה: "אני צריכה להזיז את הפגישה שלנו בשבוע, זו בעיה?" בדוגמה הראשונה אני לא מעוניינת לקבל תשובה שלילית, ובדוגמא השנייה אני כן מעוניינת לקבל תשובה שלילית. משום שהתשובה השלילית הזו היא שלילית רק לכאורה, רק באופן טכני. באופן מהותי, התשובה השלילית הזו היא למעשה מענה חיובי לבקשה שלי - להזיז את הפגישה בשבוע.
נניח שהילד שלי צריך לקרוא כמה פרקים בספר פרוזה במהלך החופשה. אני יכולה לשאול אותו בכל יום אם בא לו לקרוא עכשיו פרק, אבל אני יכולה גם לשאול אותו כבר ביום הראשון אם בא לו לקרוא היום את כל הפרקים ברצף. בהנחה שהוא ילד רגיל, שאוהב להגיד "לא", הניסוח הראשון של השאלה ישמש פלטפורמה לדחיינות שלו, משום שהוא יענה לי שלא בא לו לקרוא עכשיו פרק. אבל הניסוח השני של השאלה הוא בחזקת win-win. אם הוא משיב בחיוב, והוא מתיישב לקרוא את כל הפרקים ברצף, יופי. ואם הוא יעדיף להשיב בשלילה לשאלה, כפי שחוזה התיאוריה המוצגת כאן, אז מה טוב - מתוך התשובה שלא מתאים לו לקרוא היום את כל הפרקים ברצף יותר קל לי להוביל אותו למסקנה שהוא בעצם בוחר לקרוא היום (רק) חלק מהפרקים.
לא כל הדוגמאות הן שטחיות וטכניות. השיטה הזו שבה אנחנו מזמנים את ה"לא" של הצד השני יכולה גם לעזור לנו להמחיש לפרטנר שאיתו אנחנו מנהלים את המשא ומתן ששווה לו לשקול מחדש את העמדה שלו, משום שיש לה מחירים משמעותיים. נניח שאני מנסה לשכנע מישהי לשתף איתי פעולה בפרויקט גדול, אבל בכל פעם שאנחנו אמורות להתקדם, היא גוררת רגליים. הפגישות מתבטלות או נדחות, היא לא עושה את חלקה, ואני מרגישה יותר ויותר ממורמרת ומתוסכלת. יש לי שתי אפשרויות, אני יכולה להתעמת איתה ולשאול: "את בכלל מעוניינת להמשיך לעבוד איתי על הפרויקט הזה?" אבל אני יכולה גם לשאול אותה: "האם את מעדיפה לעצור כאן, לוותר על השותפות בפרויקט הזה, ולשחרר אותי לחפש שותפה חדשה?"
שוב, בהינתן המשיכה האנושית לתשובה "לא", שאלות שהן לכאורה דומות הן בפועל בעלות פוטנציאל הפוך. אם היא תשיב "לא" לניסוח הראשון, אני אאבד את השותפות איתה. אבל אם היא תשיב "לא" לנוסח השני, אני ארוויח את המחויבות המחודשת שלה לתהליך. בחרתי בדוגמה הזו כדי להמחיש שלאותה טכניקה יש שימוש שטוח ושימוש עמוק. השימוש השטוח הוא השימוש של איש המכירות שכל מה שהוא מבקש הוא שש דקות מזמנך. אחרי שאמרת לו שהוא לא מפריע לך, אתה כבר די ממולכד וצריך עכשיו לשמוע את כל הפרטים של ההצעה שהוא מעוניין לשווק לך.
אבל במקרה של הדיון עם השותפה האמביוולנטית, מדובר בשימוש עמוק. כשאני שואלת אותה אם היא מעוניינת לוותר על הפרויקט, אני לא מנסה לתפוס אותה בלשון. זה לא באמת יעזור לי. אם היא לא רוצה להשתתף בפרויקט הזה, עדיף לי לדעת זאת במוקדם מאשר במאוחר. הצגת השאלה באופן הזה מאלץ את השותפה לשקול את החסרונות הטמונים בוויתור על שיתוף הפעולה איתי, ובמובן זה רותם לטובתי גם את הרתיעה האנושית מהפסד, במקום לעודד אותה לדמיין את היתרונות הטמונים בכך שאצא לה מהווריד.

במילים אחרות, בגרסה העמוקה של הטכניקה הזו, החתירה ל"לא" יכולה לשמש גם כפלטפורמה מתוחכמת להציף בעזרתה את נקודת המבט שלנו: האם אתם רוצים שהחברה שלנו תיזכר כחברה שהפלתה לרעה נכים? האם אתה רוצה שכל דמי הכיס שלך לשנה הזו יתבזבזו לפני החופש הגדול? האם את רוצה להבריז גם הערב אבל לקחת את הסיכון שיפסיקו להזמין אותך? לא לא ולא.
שימוש בשיטה הזו אינו אינטואיטיבי, והוא דורש קצת הכנה מראש. אבל עם קצת אימון, אפשר לפצח את זה. ברוב המקרים שבהם אנחנו מנסים לשכנע מישהו במשהו, רוב התמונה ידועה לנו מראש, מה שמאפשר לנו להתכונן למשא ומתן, ולנסח את השאלות שלנו מראש כך שהתשובה "לא" תהיה התשובה הרצויה לנו. יתרון נוסף שמתגלה תוך כדי השימוש בשיטה הזו, הוא היתרון האנרגטי. בדיוק משום שרובנו מרגישים בנוח יותר להגיד "לא", ומתחילים להיות נינוחים יותר בתוך דיאלוג מרגע שמתברר לנו שהצד השני מכבד את ה"לא" שלנו, קל יותר גם להיכנס לשיחה כשאנחנו מנסים להגיע ל"לא" במקום ל"כן".
ההמלצות של עמליה רוזנבלום:
דוקומנטרי: איש על חבל (2008)
בקיץ 1974, בחור צרפתי לא קונבנציונלי עם סף אדרנלין גבוה למדי בשם פיליפ פטי, נעזר בקבוצת חברים נועזת ביותר כדי למתוח כבל פלדה בין מגדלי התאומים וללכת עליו. החבורה, שהיתה בעלת תודעה היסטורית מפותחת, תיעדה את הפעולה החשאית, שדרשה התגברות על מכשולי האבטחה בבניינים שהיו אז לקראת סיום בנייתם. התוצאה היא סרטו המרתק של ג'יימס מארש על אומץ ודמיון שמתחתיו מבצבץ סרט אחר שנושאו בכלל הוא חברות והתפרקותה.
ספר: "יסתובב לו העולם הגדול" (עם עובד, 2013)
על רקע אותו יום ב-1974 שבו הלך פיליפ פטי על חבל, מציב קולום מק'קאן את אחת מפסגות הספרות של 20 השנים האחרונות. ביום ההיסטורי הזה מצטלבים ומשתנים חייהם של הגיבורים, קוריגן הנזיר הפרום, טילי הזונה ואחרים, ושנות ה-70 של ניו יורק מתעוררות לחיים באופן בלתי נשכח. הספר תורגם ליותר מ-30 שפות וזכה בים של פרסים, אבל אני יכולה להגיד לכם מה הקריטריון שלי להצלחה: זה אחד הספרים שאני לעולם לא אשאיל לאף אחד. שיקנו להם עותק משל עצמם.
פעילות משפחתית: הכנת משחק לוח
נולדתי בניו יורק בשנת 1974, ממש אז כשפטי הלך על חבל, וגדלתי ביפו בשנות ה-80. בילדותי לא היה הרבה מה לעשות בימי חורף גשומים. כך התחלנו אחי ואני לייצר לעצמנו משחקי לוח מהדמיון. היינו קובעים ביחד את המסלול, את התחנות, המטרות, החוקים וקלפי הפעולה השונים, ואז היינו מקדישים שעות רבות בהכנת המשחק. במובנים רבים, הכנת המשחק היתה החלק המלהיב באמת, אפילו יותר מהמשחק עצמו.
נזכרתי בעניין הזה באחת השבתות האחרונות, והתוצאה היתה שמחה גדולה ביותר. הבן הקטן הגה משחק שמבוסס על מסלול מירוץ מכוניות, וכך יכולנו לתת ביטוי לידע הענף שלו במכוניות, ולדחף של שנינו להיחלץ לכמה שעות מהמסכים. המצרכים היחידים הנדרשים הם קרטון חלק, טושים, מספריים, וקוביה שאפשר לקחת ממשחק אחר ולהשתדל לזכור אחר כך להחזיר. ההכנה היתה מהנה ביותר, אבל גם הגאווה שלו כשאחר כך שיחקנו במשחק עם בני משפחה אחרים, היתה מכמירת לב ומשמחת.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com



