top of page

כשאנחנו לא מסוגלים לגעת בהורה שלנו

תמונת הסופר/ת: Amalia Rosenblum
Amalia Rosenblum
31 במרץ 2022
זמן קריאה 6 דקות

עודכן: 22 באוק׳

לעיתים אנחנו מרגישים גועל כלפי אנשים מסוימים ומשתדלים להתרחק מהם. הסיבה לכך היא שהגועל מסמן לנו שאותם אנשים מסוכנים עבורנו מבחינה רגשית

"אני פשוט לא מסוגל לחבק אותה", אומר לי אורן (כל השמות בדויים) על אימא שלו, שהפקירה אותו להתעללות הנפשית והשיטתית של אביו הנרקיסיסט, "לא נעים לי להגיד את זה, אבל היא מגעילה אותי". זהר לא מסוגלת לעזור לאביה הנרקיסיסט במריחת משחה על עקיצה בגב, כי הוא מגעיל אותה. גם ליהי לא מסוגלת לחבק את אימא שלה, למרות שיחסיה עם אמה הבורדרליינית התייצבו בשנה האחרונה, "היא מגעילה אותי", אומרת ליהי. כשאני מבקשת ממנה להסביר באיזה סוג של גועל מדובר, היא משיבה: "כמו לגלות מלפפון עם עובש במגירת הירקות".

מהי היגעלות פסיכולוגית? בתשובה של ליהי נמצא הרמז הראשון לשאלה. באופן פורמלי, מקובל לחשוב בטיפול ממוקד רגש על רגשות כעל מערך של תגובות קוגניטיביות וגופניות, שמניעות לפעולה מסוימת, שיש לה הגיון הישרדותי. למשל, פחד מאופיין בתחושות גופניות ספציפיות (הלב דופק מהר יותר, הפה מתייבש, הבטן מתהפכת, דם זורם לרגליים ולידיים) ובמחשבות מסוימות, ומביא את האדם החווה אותו להתעמת עם הטריגר שגרם לפחד או לברוח ממנו. במקרים מסוימים, שבהם לא ניתן להיפטר מהגורם המאיים בשום צורה, פחד יביא לתגובת קיפאון. בכל אחד מהמקרים האלה, הפחד ייעלם רק כשהגורם המאיים ייעלם. באופן הזה פחד תורם לסיכויי ההישרדות שלנו.

עצב מתאפיין במערך של מחשבות ותגובות פיזיות אופייניות (כמו בכי). כשאנחנו חווים עצב אמיתי בעקבות אובדן, נטיית הפעולה שלנו תהיה לפנות לעזרה או להתאבל באופן שיאפשר לנו לעשות let go. כעס מוביל אותנו לסדר מחדש את הגבולות שלנו, ולהוציא מהם משהו שהוכנס אליהם ללא הסכמתנו או להילחם להחזיר אלינו דבר-מה שנלקח מאיתנו ללא רשות, וכן הלאה.

במאמר מוסגר אסביר שכתבתי כאן "עצב אמיתי", משום שבעבר הקדשתי כמה רשימות למופעים של רגשות "לא-אמיתיים", דהיינו הגנתיים. אזכיר בקצרה שלכל רגש יש שני מופעים: הראשון הוא מופע מחובר, שמניע אותנו לפעולה שמשפרת את יכולת ההישרדות שלנו. המופע השני הוא הגנתי, שמשפר באופן רגעי את היכולת שלנו לשאת את הטריגר בכך שהוא מגן עלינו מפני התחושות הגופניות והמחשבות המעיקות שמהוות את סימן ההיכר של הרגש המחובר. הוא עושה זאת באמצעות סט חלופי של אותם רגשות ומחשבות המאפיינים את הרגש בצורתו ההגנתית.

דוגמה נפוצה לכך בטיפול זוגי היא, למשל, מצב שבו האישה מביעה זעם אך היא למעשה עצובה. הזעם, בהיותו הגנתי, לא מצליח להניע את האישה לפעולה אדפטיבית, שתואמת את הנסיבות ומשפרת את המצב. זעם זה הוא תגובת סטרס שרק מפעילה ביתר שאת את האזעקות של הצד השני. עבודה בשיטת טיפול ממוקד רגש תעזור למטופלת הזו להרגיש שמתחת לזעם שלה על בן זוגה טמון עצב. כעת, משהיא מתחברת לרגש הראשוני שלה, עולים הסיכויים שהמטופלת תשלים את נטיית הפעולה של העצב, ותפנה אל הצד השני בבקשת עזרה.

כעת נשתמש בהסבר הזה על רגשות אמיתיים ותרומתם הקריטית להישרדות שלנו כדי לחזור לשאלה המקורית: מהו גועל? לאור המדדים שהצגתי עד כה, הגיוני לענות על השאלה הזו על ידי אפיון מערך המחשבות והתגובות הפיזיות המאפיינות גועל, ואת נטיית הפעולה הנובעת מהן. להבנתי, גועל מתבטא פיזית בעווית מסוימת בפנים, במיוחד באזור הפה והסנטר. ובניגוד לכעס ופחד, הוא מלווה דווקא בירידה מסוימת בדופק.

אבל לצורך הדיון הפסיכולוגי שלנו כאן אתמקד דווקא בנטיית הפעולה, משום שהיא החלק המשמעותי ביותר בעיניי באופן שבו גועל מתבטא ביחסים בין אנשים. כמו שראינו בדוגמאות שפתחתי איתן, נטיית הפעולה של גועל היא שמירה על מרחק פיזי. לא מדובר במרחק פיזי לשם תפיסת מחסה מהסוג שמאפיין פחד, אלא על "מרחק נגיעה" אם תרצו. שמירה על מרחק בטוח, מהסוג שמעלה את הסיכויים שהאדם שמגעיל אותי לא ייגע בי ויתקשה לגרום לי לגעת בו. ריחוק חברתי, כמו שלמדנו לקרוא לזה.

אגב, מניסיוני, כמו רגשות אחרים, גם גועל מתקיים על ספקטרום. בקצה הגבוה שלו הוא נראה כמו תיעוב, אבל בקצה הנמוך שלו, אני חושבת שגועל נראה כמו שעמום. אנשים יכולים לשעמם אותנו משלל סיבות, ואנחנו לא נגעלים מכל מי שמשעמם אותנו, אבל ייתכן ששעמום הוא הסימן הראשון לכך שאנחנו מרגישים שקרבה לאדם מסוים היא מסוכנת רגשית עבורנו. במובן מסוים, במקרים אלה, השעמום הוא עדות לכך שאנחנו אוטמים את עצמנו לדבריו של האדם הזה, סוגרים את עצמנו כך שהוא ועולמו הפנימי לא יתערבבו בשלנו.

קל להבין מהו היתרון האבולוציוני של פחד שמביא לבריחה מנמר, אבל מהי התועלת ההישרדותית בשמירה על דיסטנס מאדם שמגעיל אותנו? התשובה קשורה בעיניי להבנה של חשיבות תחושת הגועל בהיבטים הפיזיים של החיים.

כמו שאמרה ליהי, הגועל שהיא מרגישה מאימא שלה מזכיר לה את הרתיעה שלה מלגעת במזון רקוב במקרר. אחרים משווים את הרתיעה הזו מלגעת באדם כלשהו (לרוב הורה, ותיכף ננסה להבין למה) להסתייגות הגופנית שהם חווים מלגעת בדג מת, או שמדמיינים שיחושו אם יתבקשו לגעת בגופה. בחור אחד, שאבא שלו הוא דוגמה לא נפוצה לגבר שסובל מארגון נפשי בורדרלייני, אמר לי שכשאבא שלו מפגין התנהגויות רגשיות לא מווסתות באופן קיצוני, הוא מרגיש כאילו האב מגיש לו חיתול מלא בקקי.

מה משותף לאוכל רקוב, דג מת, גופה וחיתול מלוכלך? הם כולם דברים שעלולים לגרום לנו להרעלה אם ניגע בהם באופן לא זהיר. מבחינה ביולוגית קיימת סברה שתחושת גועל התפתחה במקור אצל בני אדם כתגובה למזון שעלול להזיק לנו. ואכן, גועל מתעורר בנו בדרך כלל ביחס לאובייקטים ולאנשים במצבים שעלולים לגרום לנו לחלות, כמו הפרשות, אוכל מקולקל, חיות מסוג מסוים (כינים, תולעים), לכלוך מסוג מסוים, וסימנים ספציפיים של דלקת ומחלה. גופנו מנסה להימנע מחשיפה מיותרת לרעלנים והוא עושה זאת על ידי תחושת גועל שמביאה אותנו לשמור על עצמנו.

כשאנחנו לא מסוגלים לגעת בהורה שלנו - אילוסטרציה

על אף שחשוב להרחיב על המשמעות המורכבת של גועל בשדה הסוציולוגי, הפוליטי והכלכלי, (האופן שבו גורמים לקבוצה אחת לחוש גועל כלפי קבוצה אחרת, וכיצד תחושת הגועל הזו מהווה את הבסיס לגזענות ולאפליה), נישאר בגבולות הדיון הזה בשאלת משמעות הגועל ביחסים בין-אישיים. ונדמה לי שהתמונה מתחילה להתבהר: גועל הוא תת-סוג של פחד. אבל זהו אינו פחד מגורם מאיים שעלול לפגוע בנו גופנית, אלא רתיעה מפני אנשים שקרבה יתרה אליהם צפויה לפגוע בנו רגשית, ולגרום לנו להרגיש חולים מבחינה פסיכולוגית, או מורעלים ליתר דיוק.

אומר זאת בפשטות: בכל הדוגמאות שהבאתי למעלה, והן אופייניות, מדובר היה בילדים בוגרים שחשים גועל כלפי ההורים הרעילים שלהם. תחושת הגועל הזו מכוונת אותם לשמור על מרחק מההורה הרעיל. בכל המקרים הללו לא היה מדובר בהורה שפגע פיזית בילד. הורים כאלה מעוררים בדרך כלל פחד מהסוג שגורם לתקיפה, מנוסה או קיפאון. הורים רעילים נפשית גורמים יותר פעמים לתחושת גועל. נדמה לי שהמרחק הפיזי של הילד הבוגר מההורה שמגעיל אותו מאפשר גם לבלום את ההתקרבות הרגשית הלא רצויה של ההורה המסוכן וחסר הגבולות. אולי משום שאנשים כאלה מזיקים נפשית יותר בקלות בסיטואציות אינטימיות.

דיון בתחושת היגעלות רגשית קשור גם לדיון בקריפיות. ניסיתי לשרטט במדור זה בעבר קווים לדמותו של הקריפ, ולדעתי "הקריפ" הוא תת-סיווג בתוך קטגוריית "המגעיל". ההבדל ביניהם טמון לדעתי בתחושת הסוד שהקריפ נושא איתו. הדמויות המרתיעות מהדוגמאות שהזכרתי קודם אינן מעלות בדעתן שהן מעוררות רתיעה אצל האנשים הנ"ל, הן לא מתנהגות כמסתירות סוד אפל ולכן גם לא מנסות להעמיד פנים שהן סבבה. התחושה שמישהו מקריפ אותנו מתחדדת, אם כך, ומתחוורת להיות מה שמתעורר בנו מול אדם שמנסה להסתיר, ללא הצלחה, את העובדה שהוא רעיל עבורנו.

ההבנה של מהו גועל מתחדדת כשאנחנו שואלים את עצמנו איזה רגש הוא הרגש ההופכי לגועל. אני חושבת שהתשובה לכך לדעתי היא אמון. האפשרות שאמון, ולא משיכה, הוא ההיפך מגועל ודחייה, קשורה לדעתי לכך שגועל מתעורר אצלנו בתגובה לתחושה שאנחנו נמצאים בסכנת הרעלה, ואמון מתעורר אצלנו בתגובה לתחושה שקרבה לאדם כלשהו היא בטוחה. האדם האמין הוא היפוכו של האדם המגעיל, כשם שמסעדה איכותית ונקייה היא היפוכה של מסעדה דוחה. אנחנו נותנים לאדם זה להתקרב אלינו ומוכנים לערבב את התכנים המנטליים שלו בשלנו כשם שאנחנו מוכנים לאכול במסעדה שההיגיינה שלה עומדת בסטנדרטים שלנו.

ההמלצות

ספר: שלושה בסירה אחת

הקלאסיקה של ג'רום ק. ג'רום נכתבה לפני יותר מ-130 שנה אבל היא גורמת לי לצחוק בקול רם באופן שמפדח את הילדים שלי. הקטע שבו ג'רום מגלה שהוא חולה בכל מחלה שקיימת בספרות הרפואית למעט סינדרום המכונה "ברכי עוזרת", ומתקשה להשלים עם העלבון שהתופעה הזו פסחה עליו, העלה לי דמעות של צחוק בעיניים, וגם כמובן הקטע הקלאסי על שקרים והגזמות בקרב דייגים לגבי גודל הדג שהם תפסו.

ההוויה של שלושת החברים חסרי כישרון השיט, שמנסים לנפוש בשיט תעלות באנגליה, משרה עליי שלווה עמוקה. היא גם לוקחת אותי בדמיון למקום בטוח, שבו כל יום נראה כמו הקודם, וכל הימים מלווים בצחוק, חברות, ושקט. הספר תורגם פעמים רבות לעברית.

תזונה: מים עם מלח ולימון

מלח הוא מרכיב בעל חשיבות עליונה עבור מערכת העצבים שלנו ויש לו תפקיד קריטי ביכולתנו לתפקד היטב מבחינה גופנית "נטו". כמובן שיש אנשים שצריכים להיזהר מצריכת יתר, וברור שמלח בתוך מזון מעובד אינו מומלץ. אבל אחרי שנחשפתי לפלאי המלח באחת התוכניות של אנדרו הוברמן (ודאי ודאי), גיליתי שפעמים רבות כשנדמה לי שאני רעבה, גופי בסך הכל זקוק למלח, ושתייה של כוס מים עם חצי כפית מלח וכמה טיפות לימון כדי לשפר את הטעם מחזירה לי את כל החיוניות, בהרבה פחות קלוריות או התעסקות.

טיפוס: קווין קלי

קווין קלי הוא אחד הטיפוסים המרתקים ביותר שפעילים היום. קלי האמריקאי, שיהיה השנה בן 70, הוא המייסד של המגזין Wired, והוא גם כותב, צלם, משמר תרבות, וחוקר פורה של תרבות אסיה ושל התרבות הדיגיטלית. קלי פרסם ספרים רבים, ואני שמעתי ראיונות רבים שלו בפודקאסטים שונים. שתי נקודות טובות להתחיל בהן הן הראיון שלו אצל טים פאריס והאתר שלו, שיכול להעסיק אתכם במשך שנים (בלי הגזמה).


שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com

 
 
bottom of page