ככה לא אומרים תודה: המילה שמרתיעה נרקיסיסטים
עודכן: 22 באוק׳
מאחורי חומת ה"תודה": מבט פסיכולוגי על אנשים המתקשים להכיר בנתינה של אחרים ומעדיפים לשלוח גיף במקום
ערן (שם בדוי), הוא בחור בן 36, עובד הייטק, אדם מבריק עם קסם אישי שהוא יודע להפעיל היטב כשהוא נזקק לו. בשל ריבוי נסיעות במסגרת עבודתו, ערן זקוק פעמים רבות להתחשבות בשינוי שעות הפגישות שלנו. אני נענית לבקשותיו כשאני יכולה, ולאחרונה שמתי לב לדפוס מעניין: תמיד, אחרי שהוא מקבל את מה שביקש, הוא שולח בתגובה גיף. לפעמים זה ילד מגוחך ששולח נשיקה, לפעמים דמות גרוטסקית שמשתחווה. מה שזה לא יהיה, ערן אף פעם לא אומר תודה. לא בכתב, לא בעל פה.
כשהוא פונה אליי בין פגישות להתייעץ על משהו קונקרטי וזוכה למענה, הוא לעולם לא מביע תודה. וככל שהקשר בינינו מעמיק, אני מתחילה להבין שאין זו תופעה מקרית – המילה הזו נמצאת מאחורי חומה גבוהה, שבבטון בקצה העליון שלה נעצו שברי בקבוקים, וערן אינו מסוגל לעבור אותה ולהגיע ל"תודה" מבלי שהדבר יכאב לו.
ואין מדובר באדם חסר סטייל או מודעות חברתית. להיפך, לערן חשוב מאוד להותיר רושם טוב. הוא מקפיד על לבוש טוב, התנסחות מדויקת, מה שמרמז על מניעים עמוקים יותר. ערן בוודאי נכח בגן הילדים ביום שבו לימדו ש"כולנו אומרים תודה, בבקשה, סליחה". הוא מכיר את הכללים החברתיים, אבל נמנע מליישמם. כשמגיע הרגע להודות, הוא חש צורך להקטין את המעמד ולהפכו למשהו מגוחך, קליל, לא מחייב.
מאחר שלערן קווים נרקיסיסטיים ברורים, אני מניחה שבמקרה שלו, עצם האקט של אמירת תודה מעורר חוויה פנימית בלתי נסבלת של נחיתות. כשאדם הסובל מהמבנה הנפשי של ערן אומר תודה, הוא מודה בכך שהזדקק, שקיבל ממישהו אחר ערך שלא היה ברשותו קודם – ואת תחושת הנחיתות הזו הוא אינו יכול לשאת. הוא זקוק תמיד לתחושה שהוא השולט, שהוא המכתיב את התנאים, שהוא הנותן ולא המקבל.
יש מקרים קיצוניים יותר מזה של ערן. כשהתגוררתי בניו יורק לפני שנים פגשתי שחקן איטלקי צעיר וכושל, צאצא למשפחת אצולה כלשהי מני רבות, שלא נותר לה דבר מלבד התואר – אדם שהתהלך בעולם עם תחושת זכאות עמוקה. הכרתי אותו דרך חבר משותף, גם הוא איטלקי, לא שחקן אלא אקדמאי וסוג של מאכער, שטווה רשת קשרים בעולם הקולנוע המקומי – מפיקים, סוכנים, יוצרים. היה ברור לחלוטין שהשחקן מקווה שמשהו יצמח מהקשר הזה: אולי תיווך, אולי המלצה, אולי הזמנה לאודישן.
באחד מימי ההולדת של החבר המקושר, נערכה מסיבה קטנה בביתו באפר ווסט סייד. היה זה בראנץ' מקסים בדירתם הגדולה המוארת המשקיפה על הפארק (שהושגה בקומבינה, בזכות קשריו הרבים, והעדות היחידה לכך היתה שמוקמה בקומה הראשונה). נכחו שם רבים מהאנשים היפים, כאלה שקשה לדעת אם הם באמת חשובים או רק נראים כאילו הם אמורים להיות כאלה. מתנות החליפו ידיים – בקבוקי יין, ספרים נדירים, כרטיסים לתיאטרון.
או אז הגיע תורו של השחקן. הוא שלף מעטפה מהודרת והגיש אותה באלגנטיות. בתוך המעטפה היתה תמונה. לא של שניהם יחד, לא רגע משותף, לא משהו אישי. זו היתה תמונה שלו, של השחקן – פורטרט מהודר, מקצועי, חתום על ידו. על ידי השחקן האנונימי ממשפחת האצולה שלא הגיע לשום הישג בחייו.
לי מגיע, לך לא
כלומר, במקרים קיצוניים יותר משל ערן, אדם שמקבל מאחרים, או מצפה לקבל מהם – עזרה, קשרים, הזמנה, התחשבות, עצה – מתהלך בתחושה פנימית שמלכתחילה לא היה על מה להודות; לא היתה כאן טובה שנעשתה לו, אלא בסך הכול משהו שהאחר היה חייב לעשות.
ההורים אמורים לפרנס, החברים אמורים להתחשב, העולם כולו אמור להתארגן סביבו. במבנה כזה, המילה "תודה" נתפשת כמעט כמוזרה – כאילו היא מבטאת אי-הבנה בסיסית של היררכיות. לא אני קיבלתי ממך משהו – אתה עשית את מה שנדרש ממך. אולי אפילו זכית בכך שיכולת לעזור לי.
הודיה, במהותה, היא הכרה בפער - והביטוי "אסיר תודה" מלמד על כך. יש מי שנתן ויש מי שקיבל. יש פעולה שממנה הופק ערך, ויש מישהו שמרגיש מחויב להכיר בערך הזה – לא רק במילים אלא בעצם ההכרה שקיבל משהו שלא היה ברשותו קודם. אבל מבנה נרקיסיסטי, במיוחד כזה שבנוי על תחושת עליונות שברירית, לא יכול לשאת את הפער הזה. הוא לא מסוגל להרגיש שהוא בעמדת תלות, אפילו לא לרגע. ולכן, במקום לומר תודה, הוא חייב להגיב, אך לא כביטוי של הוקרה, אלא כדי למחוק את חוויית הפער.
במקרה של השחקן, הוא לא באמת הביא מתנה. הוא לא נתן משהו לאחר – הוא נתן את עצמו. כלומר, הוא סימן מחדש את גבולות הקשר: אתה אולי אדם מקושר, אבל אני אדם ראוי, אני יצירת אמנות, אני הדבר עצמו. אני לא מקבל ממך – אתה זוכה לקבל תזכורת לכך שאתה נמצא בנוכחותי. וכך, במקום הודיה פשוטה המכירה בטוב שניתן, מתרחשת פעולה הפוכה לגמרי: מחיקה של החוב, הפיכת הקשר למאוזן באופן מדומה, והימנעות מוחלטת מהמפגש הפנימי עם התחושה של "הייתי זקוק לך".

לא ביקשתי, לא תודה
יש סוג נוסף של אנשים המתקשים להגיד תודה – אלה הנוטים לתוקפנות פאסיבית. כאן, לעתים קרובות, מדובר באנשים המתקשים לבקש עזרה באופן ישיר – לא בשל תחושת זכאות אלא בגלל פחד עמוק: פחד מדחייה, מבוז, משיפוט.
לעתים זו תוצאה של למידה מוקדמת, בדרך כלל כבר מהילדות, לפיה בקשה לעזרה צפויה להביא בעקבותיה זלזול, כעס או התעלמות. האדם לומד שלא מבקשים, שמי שמבקש מסתכן בכאב.
כתוצאה מכך, הילד מפתח דרך עקיפה לקבל מענה לצרכיו. מאחר שאינו יכול פשוט לוותר עליהם, הוא מתחיל לעשות זאת באמצעות רמזים, התמסכנות, יצירת מצבי מצוקה באופן לא מודע, דחיינות – השמיים, או שמא המכתש, הם הגבול.
כיוון שהבקשה היא עקיפה, הרי שכאשר מתקבלת העזרה, היא אינה נחווית כמתנה, אלא כחלק ממשחק לא מדובר – שבו הצד השני הבין משהו מבלי שנאמר דבר. וכשלא נאמר דבר, גם לא חייבים לומר תודה. אם הקבלה לא הייתה רצונית, אם היא התרחשה מתוך מצוקה שקטה, מתוך הצפה או השפלה פנימית, אז אי אפשר להודות עליה – כי לא באמת קיבלת משהו, רק בקושי שרדת.
אמא שלי סיפקה דוגמאות רבות למנגנון הזה. היא תמיד היתה אומללה כל כך, שקועה כה עמוק בתחושת עליבות ודכדוך, שאף פעם אי אפשר היה לתת לה משהו ולהרגיש טוב עם זה. כל נתינה נחוותה כמו השלכה של כסף קטן לעבר ילדה קבצנית המתגוררת בביבים. התחושה היתה שאני בכרכרה והיא באשפתות, ואני זורקת לה מטבע. לא כי היא ביקשה, לא כי יש בינינו קשר הדדי, אלא כי פשוט בלתי נסבל לראות אותה כך.
במצב כזה – מי מצפה לתודה? הרי זה כמו צער בעלי חיים – את עוזרת כי אינך יכולה לשאת את הסבל, לא כי את באמת מרגישה שנוצר כאן רגע אנושי של נתינה והוקרה. והרי מה שנתת לה גם לא באמת עזר – היא נותרה אותה ילדה מסכנה בצד הדרך, חייה הם אותו ים של סבל עמוק שאינו נגמר. אז תודה על מה? על כך שאת עדיין בריאה והיא עדיין שבורה? על כך שנתת משפעך, כשהיא ממילא בקושי שורדת? ומה זה בכלל עלה לך?
מחיר גבוה מדי
במובן הזה, הקושי לומר תודה הוא לא רק מחדל רגשי – הוא תוצאה של יחסים שבהם עצם הרעיון של הדדיות נעדר. ההודיה דורשת הכרה בכך ששני צדדים היו שותפים לרגע – אחד נתן ואחד קיבל – וששניהם שמרו על כבודם האנושי. אבל בתוך דפוסים פאסיב-אגרסיביים עמוקים, הקבלה לא היתה נקייה, והנתינה לא נחוותה כבחירה.
לכן גם התודה, אם תגיע, תרגיש תמיד כמו חיקוי של משהו אמיתי – ולא כמו מילה שבאה ממקום של קשר. יותר מכך – אמירת תודה, בדפוס כזה, הייתה חושפת את העובדה שנעשתה כאן בקשה. שהייתה כאן תלות. שהאדם, בכל זאת, היה זקוק. וזה, גם אם כבר קרה בפועל, קשה מדי לשאת בהודאה מפורשת.
הימנעות מאמירת תודה היא תבנית התנהגותית שכמובן יוצרת בעיה בין-אישית. עבור הצד השני – זה שעזר, שהתחשב, שגילה גמישות או נדיבות – היעדר התודה נתפש כזלזול. כאילו מעשיו לא נחשבו, כאילו הוא מובן מאליו, כאילו הנתינה שלו לא נראתה. אבל שני הדפוסים האלה – הנרקיסיסטי והפאסיב-אגרסיבי – יוצרים, כל אחד בדרכו, מצב רגשי שבו אמירת תודה היא לא פעולה פשוטה, אלא רגע נפשי מורכב, שמערב בתוכו בושה, פחד, תחושת נחיתות, או ניסיון להימנע מעימות פנימי.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




