top of page

"חשבתי שזה מה שגם את רוצה": השיטה המתוקה של הנרקיסיזם

תמונת הסופר/ת: Amalia Rosenblum
Amalia Rosenblum
18 בדצמ׳ 2025
זמן קריאה 6 דקות

עודכן: 22 באוק׳

מה קורה כשמאחורי הכוונות הטובות עומד מנגנון של מחיקת הזולת, למה הוא מתגלה דווקא במחוות של נחמדות – ומה תפקידנו בדינמיקה שבה אנחנו משמשים כניצבים בסרט של מישהו אחר?

שלושה רגעים, מלכוד אחד. המקרה הראשון התרחש בשיא תקופת הקורונה. חבר של חברים היה אמור להגיע איתם אליי לארוחת ערב. היה לי כלל ברזל: אורחים מבצעים בדיקת אנטיגן ביתית ממש לפני ההגעה. ביקשתי ממנו לעשות זאת, והוא הסכים. ארוחת הערב היתה מוצלחת (כמה היינו תמימים אי אז ב-2019) אבל מאוחר יותר באותו הלילה הוא שלח הודעה: הוא יצא חיובי. המומה, התקשרתי אליו. "עשית בדיקה ממש לפני שיצאת?" הוא הודה שלא. הייתי בהלם, אבל לא כמותו. הוא היה ממש בהלם.

מאחר שהיה פסיכיאטר ועבר בבית חולים, הוא דאג להיבדק שם בכל פעם שהגיע. ואכן, הוא נבדק במעבדה של בית החולים יום קודם לכן. לתפישתו, הפרוטוקול המקצועי שלו היה הרבה יותר אמין מאשר הערכות הביתיות שאני הסתמכתי עליהן. הפינג פונג בינינו היה ארוך, משום שלקח לי זמן להבין שמבחינתו הוא לא שיקר. אדרבא, הוא עשה לי טובה בכך שביטל את הכלל שלי לטובת כלל טוב יותר. העובדה שהכלל שלו הכזיב היתה תאונה מצערת. העובדה שהוא אמר לי משהו שלא היה אמת היה פרט שולי שנטפלתי אליו בגלל חוסר יכולת שלי לראות את התמונה הגדולה.

המקרה השני התרחש גם הוא לפני שנים רבות במהלך טיפול. מטופל רב כשרונות סיפר לי במהלך פגישה טיפולית על כך שהשתתף בתוכניות טלוויזיה (בתקופה ההיא עוד היו תוכניות תרבות בטלוויזיה). כמה ימים לאחר הפגישה שלנו הוא שלח לי קישור לתוכנית בת השעה שעסקה בו ובעבודתו. הקישור הגיע ללא מלים נוספות, אלא פשוט נחת בטלפון שלי ככה, כמו שהוא, כמו כותרת של כתבה מעניינת שמגיעה מחברה טובה שיודעת בדיוק מה יצחיק אותך או יעניין אותך.

בפגישה הבאה שלנו דיברנו על כל מיני דברים, וראיתי שהוא חג מסביב לנושא, ובסוף הוא שאל בפליאה אם באמת לא צפיתי בשעה המלאה בזמני הפנוי. השבתי שחיכיתי שנדבר על כך בפגישה, כדי להבין למה הוא שלח לי את הקישור, האם יש רגע מסוים בריאיון שחשוב לו שנחלוק ועוד שאלות שבעזרתן ניסיתי לחבר אותו אל עולמו הפנימי, אבל הוא התקשה מאד לענות עליהן.

מה זאת אומרת למה הוא שלח לי את הקישור, הוא התקשה להבין את השאלה, משום שהוא לא העלה בדעתו שצפייה בוידאו היא מבחינתי פעולה שנופלת תחת הקטגוריה של "עבודה" ולא של "פנאי". "חשבתי שזה יעניין אותך, כעמליה". הוא אמר, ואז תיקן, "לדעתי זה צריך לעניין אותך", והסביר שהוא מדבר בראיון על דברים חשובים ומעניינים מאוד.

הרגע השלישי התרחש לאחר שפגשתי במקרה מכרה בשדרה. ציינתי שהיא נראית זורחת, והיא סיפרה שבתה בדיוק התחתנה. כמה רגעים אחרי שהמשכתי בדרכי קיבלתי ממנה ווטסאפ בזו הלשון: "אם את רוצה לראות את הווידאו של החופה, אני יכולה לשלוח לך". זה היה מלכוד לשוני מוזר. למה היא לא כתבה, "אני כל כך גאה, מתאים שאני אשלח לך את הווידאו?" מדוע היא מסגרה את הצורך שלה באישור כטובה שהיא עושה לי? שלחתי לה לב כתשובה.

חשוב להקדים ולומר: המצבים הללו, כשהם מופיעים במינונים קטנים, מוכרים לכולנו מהיומיום. כולנו חוטאים לעיתים באגוצנטריות, בביטחון עצמי מופרז או בקושי רגעי לראות את האחר מעבר לצרכים שלנו, ואין בכך כדי להעיד על הפרעה נפשית מאובחנת. על כן, המקרים שתיארנו נכונים לאישיות נרקיסיסטית רק כשזו מתיישבת עם אירועים דומים, בשכיחות גבוהה, כשהמקרים המתוארים הם לא סתם "יום רע" או חוסר טקט מקרי, אלא צוהר לארגון אישיות עמוק יותר. הם מעניינים דווקא כי הם מאירים את המנגנון הנרקיסיסטי לא ברגעיו המתפרצים והאלימים, אלא כברירת מחדל קיומית שקטה ונוקשה.

במזל תאומים

מה הקשר בין שלושת הרגעים הללו? במבט ראשון, הם נראים כמו חומרי גלם לפרקים של סיינפלד: אי-הבנות חברתיות, קצרים בתקשורת או סתם התנהגויות של אנשים חסרי טקט. אך מנקודת מבטי הם מעניינים משום שהם מאירים מזווית עקרונית, ואולי אפילו טרגית, את ארגון האישיות הנרקיסיסטי.

אנחנו רגילים לחשוב על מנגנוני ההגנה הנרקיסיסטיים דרך הנזק שהם יודעים לעשות, ומבעד לעדשה הזו הם אכן נראים כדמויות מרושעות, מניפולטיביות או קרות. מכאן שקל לנו לזהות את ההפרעה כשמה שמבשר אותה זו התנהגות מזלזלת, או האדרה עצמית בוטה.

אבל המקרים האלו מראים לנו מה קורה מתחת למכסה המנוע כשהאדם הנושא קווים נרקיסיסטיים נמצא במצב נייטרלי יחסית, כזה שבו הוא לא מאוים על ידי תחרות או השפלה ישירות, אלא מרגיש מספיק בטוח כדי לנסות להתקרב בדרכו המגומגמת: החבר של החבר רצה להגיע אליי לארוחת ערב מבלי לחשוף אותי לנגיף הקורונה (לשיטתו); המטופל רצה לשתף אותי ברגע של גאווה; המכרה רצתה לחלוק שמחה. הם לא ניסו להרע, אלא להיטיב.

אלא שהפרדוקס הוא שבמקרי קיצון כמו שלוש הדמויות האלה, גם ברגעי הנחמדות - הזולת לא קיים כזולת. מתחת לפני השטח של המחוות ה"טובות" הללו פועל מנגנון פסיכולוגי עמוק ונוקשה, המוכר כ"תאומות נרקיסיסטית" (Narcissistic Twinship). במצב זה האדם שמולך אינו תופש אותך כאדם נפרד, בעל תודעה, היסטוריה ורצונות משלך, כמי שיש לו מרכז חוויה עצמאי ושונה של המציאות. מבחינתו, אם הוא חושב משהו, גם את חושבת אותו.

דווקא משום שהוא קטלג אותך, בעיניו, באופן המחמיא ביותר האפשרי, כאדם חכם וטוב, אין סיבה שתאמיני או תרצי משהו "טוב פחות". אם הוא מרגיש בטוח בנסיבות מסוימות, הוא מניח שגם את מרגישה בטוחה. כמו חדרים במלון של שדה תעופה, העולם הפנימי שלך נתפש כהעתק מדויק של עולמו, והוא בטוח שהוא יודע איפה נמצא המיני־בר ומה תמצאי בו. לכן אין כל צורך לשאול לדעתך. דעתך, מבחינתו, היא דעתו.

"חשבתי שזה מה שגם את רוצה": השיטה המתוקה של הנרקיסיזם - אילוסטרציה

התגובה: באג במערכת

במצב תודעתי כזה, כשאדם אחר מתנהג באופן שסותר את ההנחות האלה, לא מדובר בסתם אי-הסכמה לגיטימית בין שני אנשים שונים, אלא באירוע שדומה יותר לבגידה או למחדל. התגובה שלהם בדרך כלל נעה בין: את טיפשה או בורה (כי את לא רואה את האמת הברורה מאליה), את עוינת (כי את נמנעת מלהסכים בכוונה, רק כדי לפגוע בהם), או שאת לא מי שהם חשבו משום שנחשף פרצופך האמיתי כבוגדת וכאויבת (כלומר איום ממשי על תחושת העצמי ועל הלכידות שלהם).

אם חוזרים אל המקרים שתוארו קודם לכן ובוחנים אותם דרך הפריזמה הזו, מתבהרת דינמיקה אחרת. הפסיכיאטר שהגיע מבלי להיבדק לארוחת הערב לא ניסה להדביק אותי. כיוון שהוא הרגיש שהפרוטוקול שלו יותר בטוח משלי, הוא הניח באופן אוטומטי שאבין שקיבל את ההחלטה הנכונה.

כשהתעקשתי על הפרוטוקול שלי, הוא לא ראה בכך גבול לגיטימי, אלא "באג" במערכת. כשהתעלם מהבקשה שלי, הוא לא הפר את ההסכמה שלי, אלא "תיקן" את המציאות שלי בעזרת ההיגיון העליון שלו. כשהבעתי כעס, הוא לא חש אשמה, אלא תימהון על כך שאני "טיפשה" מכדי להבין שהבדיקה שלו בבית החולים טובה יותר.

עבור המטופל ששלח את הווידאו שלו, אין הבדל בין הגאווה שלו לבין הזמן הפנוי שלי. כשלא צפיתי, הוא לא חשב "אולי היא עסוקה", אלא שאני ודאי "עושה דווקא". מבחינתו האוטונומיה שלי נחוותה כסירוב עוין לשחק את התפקיד שלי בקיום המשותף שלנו.

המכרה בשדרה לא הצליחה לשאול "אפשר לשלוח לך את הסרטון?" כי שאלה כזו מכירה בכך שאני אדם נפרד שעלול לומר "לא". כשרמזה לי שעליי לבקש ממנה את הסרטון, היא עשתה לי טובה בדרכה, שכן מבחינתה הדבר ההגיוני יותר שאעשה הוא שאבקש לראות את הסרטון מבלי שהיא תציע.

ההכרה בכך שכולנו נעים לעיתים על הציר שבין אמפתיה לנרקיסיזם היא קריטית, שכן היא מאפשרת לנו להבין מדוע אנחנו נשאבים לדינמיקות הללו מלכתחילה. אנחנו לא קורבנות פסיביים של "מפלצת" מאובחנת, אלא בני אדם שמוצאים לעיתים מענה לחסכים שלהם בתוך אותה מחיקת גבולות.

ההבדל בין התנהגות אנושית שכיחה לבין הפתולוגיה המדוברת טמון בנוקשות המנגנון: בעוד שאדם מן השורה מסוגל בדרך כלל להתעורר, להכיר בנפרדות של הזולת ולהתנצל, עבור הנחת ה"תאומות הנרקיסיסטית" שלו, לא כך מי שעבורו, היציאה מהדמות של האחר נחוותה תמיד כאיום קיומי או כבגידה, ולא כהזמנה לדיאלוג.

מנהרה דו-כיוונית

לפני סיום, אני רוצה להפנות רגע את המראה אלינו ולשאול אם ייתכן שאנחנו מזהים את "התאומות הנרקיסיסטית" כצרימה וכבעיה פתולוגית רק ברגע שאנחנו מפסיקים להיות מעוניינים בסחורה שיש לנרקיסיסט להציע לנו. מן המפורסמות היא שבשלבים המוקדמים של קשר עם אדם בעל הגנות שכאלה, הדינמיקה הזו יכולה להרגיש כמו נס.

פעמים רבות יש התאמה גבוהה בין מה שהנרקיסיסט מציע לבין החסכים הכמוסים שלנו. זוהי מנהרה שנחפרת משני הצדדים בו זמנית. מהצד הנרקיסיסטי, ובמאמץ "לכבוש" אותנו ולהפוך אותנו לחלק מהעצמי שלו, הנרקיסיסט מבצע סריקה אינטואיטיבית מהירה של רצונותינו. אם הוא חושק מאד בתשומת הלב שלנו הוא לא יחסוך במאמצים בנסיון לייצר מצג שווא של התאמה קוסמית.

אבל המנהרה נחפרת גם מהצד השני, והמוכחש יותר, הוא השתתפותנו הפעילה בקנוניה הזו. לעתים קרובות, התכונות של הנרקיסיסט כה "זוהרות" בעינינו – הכריזמה הסוחפת, הביטחון העצמי המופרז, ההצלחה החיצונית או התעוזה – עד שאנחנו משתוקקים להיות חלק מהם. אנחנו רוצים להתמזג עם הדמות הגדולה מהחיים הזו, כדי שקצת מהזוהר שלה ידבק גם בנו, או משום שבחסותה אנחנו מרגישים מוגנים.

ברגעים האלה, אנחנו מתאמצים לשכנע את עצמנו שמה שהוא רוצה זה בדיוק מה שאנחנו רוצים. אנחנו משתיקים את הקול הפנימי הקטן שאומר "זה לא בדיוק אני", כי המחיר של ההשתקה הזו זניח לעומת הרווח העצום של תחושת השייכות והגדלות.

כך, מחיקת הגבולות לא נותנת תחושה של פלישה אלימה. להפך, היא מרגישה כמו רומנטיקה במיטבה, או כמו "חיבור נשמתי" נדיר. אנחנו מתעוררים מהחלום הזה בבהלה כשהראיות מתחילות להיערם לגבי אי היכולת שלו לתת לנו משהו שאנחנו זקוקים לו בעקביות.

או אז, אנחנו מבינים שלא מצאנו נפש תאומה שרואה לעומק נשמתנו. למעשה, האדם כלל לא ראה אותנו. אנחנו התנדבנו לאודישנים ולוהקנו בהצלחה לתפקיד ניצבים בסרט של מישהו אחר. כשהעזנו לצאת מהדמות, הבמאי זעם, אבל אם הדבר מתרחש במסגרת יחסים ארוכי טווח שלא נכפו עלינו כמו יחסי משפחה, הרי שגם לנו יש חלק בכך שמצאנו את עצמנו ברגע הזה.


שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com

 
 
bottom of page