חמישה ספרי פרוזה שיכולים לעזור לנו להתמודד עם אובדן
עודכן: 22 באוק׳
לספרים יש כוח מרפא, והם יכולים לגרום לנו לבכות, להבין טוב יותר את החיים ולעכל תהליך אבל. "מהיום איננו כלה" ועד "שארית היום", אלה חמש המלצות על ספרים רלוונטיים
למטפלות ומטפלים ממוקדי רגש בישראל יש שתי קבוצות ווטסאפ משמעותיות. האחת היא קבוצת הפניות מרשימה ביותר, והשנייה היא קבוצת שיח שעילת קיומה היא דיונים מקצועיים (איך מתמודדים עם מטופל נרקיסיסט שמסרב לשלם על ביטול בדקה התשעים?), ורגעים של שיתוף אישי (איך נפרדים ממטופלים לקראת יציאה לחופשת לידה?). במובן זה קבוצת הווטסאפ הזו נמצאת לא מעט ברקע המדור הזה כמקור השראה, כעזרה בתחקיר, וכמובן כמקום לחלוק בו את הרשימות הסופיות.
אני מספקת כאן היום הצצה אל מאחורי הקלעים של קבוצת הווטסאפ הזו, משום ששאלה שנשאלה על ידי קולגה שלי בקבוצה הולידה את הטור הנוכחי. היא ביקשה המלצות על ספרי קריאה (לא עיון) שיכולים לסייע למטופל שלה ששרוי בתהליך אבל מורכב סביב אובדן, ומעוניין לבסס חלק מההתמודדות שלו על ספרות יפה. השאלה היתה משמעותית בעיני, כך שגיבשתי רשימת ספרים מומלצת בעיניי:
והיום איננו כלה
והיום איננו כלה הוא רומן מאת צ'ינגיס אייטמטוב, שיצא לאור בברית המועצות בשנת 1980, ופורסם בעברית בהוצאת עם עובד בתרגומם של דינה מרקון ואמציה פורת. הספר מביא את סיפורם של אנשים שהגורל הביא אותם לגור ביחד בערבות קזחסטן ביישוב נידח ביותר, בן שמונה בתים, שכל קיומו סובב סביב צרכי הרכבות העוברות במקום.
כשמת קזנגפ, האיש הכי זקן ביישוב, יוצא ידגיי, חברו הטוב ביותר, למסע בן יום כדי לקבור אותו בבית קברות עתיק, המרוחק מהכפר הנידח. במהלך המסע, כשהוא מלווה בשיירה הכוללת גמל, כלב, בנו של המת וחתנו השיכור, נזכר ידגיי באירועים שונים מחברותם בת עשרות השנים.
נדמה לי שברור כבר מהתקציר הזה מדוע הספר מתאים למי שעסוק בהתמודדות עם אובדן. בעיניי, זהו ספר שממחיש באופן מופלא את המתח המובנה לתוך חוויית הזמן שלנו. כלומר, נראה לנו שהימים שלנו מלאים ורובם מתקדמים במה שנדמה כקצב קבוע, כשכל יום הוא עולם שלם, תקופת חיים, מהרגע שאנחנו פוקחים את העיניים ועד שאנחנו מתמוטטים במיטה. ובמקביל, ברגע שאנחנו עוצרים ומתבוננים לאחור על הימים במקבץ, נדמה לנו שהזמן עף בקצב מפחיד. בנוסף, עובדה שאנחנו ערים לה יותר אולי דווקא בגלל תוכניות ריאליטי, אך היא עוברת בספר באמצעים מעט יותר מעודנים, היא שכל דרמה מתחילה בשלושה אנשים שמוצאים את עצמם במקום מבודד.
חוץ מזה, הספר מתאים למי שצריך לבכות כחלק מתהליך ההחלמה שלו, כפי שאדגים באמצעות ציטוט מתחילת הספר: "אבל קודם ששמע מפיה את הדבר שכבר ניחש, נצבט בו ליבו מרחמים עליה עצמה. נשימתה היתה קצרה וכבדה, ויצאה ניחרת ושורקנית מחזה, וכתפיה הצמוקות עלו וירדו בחזקה.
"באור החשמל החזק בצריף הלבן הקטן של רשות הרכבות הובלטו פתאום הקמטים החרושים על לחייה הכהות המכחילות של אוקובאלה - לפנים היתה לפניה שחימות הדגן, ועיניה זהרו בזוהר שחור תמיד. ועקמומיות זו של פיה - ראיה חיה זו שגם אישה שהולכת וכלה קצבת שנות נשיותה, אסור שתהיה בלי שיניים. מזמן היה צריך לקחת אותה אל התחנה הקרובה שיתקינו לה שיניים תותבות של מתכת - זקנים ונערים הולכים היום בשיניים שכאלה. והשיער הלבן הזה צונח לה מן המטפחת על פניה. 'כמה זקנת, חביבתי שלי' אומר בלבו ונמלא אשמה. ועם זה התחזקה בו אותה הכרת טובה חרישית על כל מה שעברו יחד שנים ארוכות".
הנערה מהדואר
הספר נמצא בעזבונו של שטפן צווייג, שמת ב-1942, ופורסם רק ב-1982. בשנת 2013 תורגם לעברית על ידי טלי קונס ויצא לאור בהוצאת מודן. אני מאלה שאוהבים כל סיפור של שטפן צווייג. מעבר להיותו סופר גדול, אני חושבת שמעטים הסופרים הגברים שהצליחו לכתוב גיבורות נשיות כמוהו.
והגיבורה הנשית בספר זה היא קורעת לב במיוחד. זו כריסטינה הופלהנר, פקידת דואר אוסטרית. אנחנו פוגשים אותה כשהיא חיה חיי עוני מרוד עם אמה באוסטריה של אחרי מלחמת העולם הראשונה. חייה של כריסטינה מתהפכים כשהיא מוזמנת על ידי דודיה העשירים להצטרף אליהם לחופשה באלפים בשווייץ. אני לא רוצה לעשות ספוילרים אבל אומר שההתרחשות שמתחוללת שם מסיטה את חייה של הגיבורה מהמסלול, עד הסוף הקשוח. כמו רבים מספרי הפרוזה של צווייג, זהו ספר שעוסק בסוגים רבים של אובדן, ולא חושש לספר על אלה שלא מצליחים להתאושש ממנו.

עידן התמימות
ספרה המושלם של אידית וורטון מספר על אהבתם הלא ממומשת של הרוזנת אולנסקה וניולנד ארצ'ר, בחוגי החברה הגבוהה של ניו יורק בשלהי המאה ה-19. הוא יצא לאור ב-1920 וזיכה אותה לפרס פוליצר בספרות, ופורסם בעברית ב-2013 על ידי הוצאת כתר, בתרגום עידית שורר. כדי לספר בתמצית את העלילה שתבהיר על איזה סוג אובדן אנחנו מדברים, איעזר כאן בציטוט מביקורת שפרסם ב"הארץ" עמיתי עמרי הרצוג, שכמוני נפל חזק עם אדית וורטון:
"בת דודתה של מיי, הרוזנת אולנסקה, מגיעה מ'אירופה', כלומר מהעולם הישן-חדש, ומערערת את עולמו של ארצ'ר. היא משוחררת במידת מה מהכבלים הנוקשים של המידות הטובות, נמלטת מבעלה האירופי בנסיבות איומות וכמוסות, ומוצאת מפלט בחיק משפחתה האמריקאית. אך היא לעולם תהיה זרה, חשודה בכך שהיא נגועה ב'סגנון' בלתי מוכר, בסבל לא מפוענח, בעוצמה כמוסה של רגשות או בניסיון חיים מסתורי - ולכן גם מפוקפק בהכרח. היא מעירה את ארצ'ר לחיים; חיים סודיים שמאוכלסים בפנטזיה על אהבה בלתי מוסדרת, משוחררת וטבעית, שמציירת מנוסה משותפת ושחרור מהכבלים בגוונים של מרד רומנטי. הם מתאהבים זה בזה, באהבה אסורה ומסוכנת, משום שהיא עדיין נשואה והוא מאורס. ומול אהבתם עומד העולם כולו, שגבולותיו וסדריו כה מבוצרים, עד כי מעבר להם אורבת תהום".
תחושה של סוף
ספרו הנפלא של ג'וליאן בארנס ראה אור ב-2011, ותורגם לעברית שנה לאחר מכן על ידי מיכל אלפון. הספר יצא בהוצאת מודן. זהו אחד הספרים הקצרים ביותר שאי פעם זכו בפרס הבוקר היוקרתי. לכן הוא מומלץ במיוחד למי שמתקשים לקרוא משהו ארוך יותר מווטסאפ ורוצים לחזק אצלם את תחושת המסוגלות ואת הדימוי של עצמם כקוראי ספרים. זהו ספר על אובדן משום שזהו ספר על זיכרון, אבל זהו גם ספר על אובדן הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, משום שהוא מציג את הזיכרון האנושי במערומיו: כסוכן חלקלק שמספר לנו במתק שפתיים רק את מה שמתחשק לנו לשמוע.
שארית היום
שארית היום הוא אולי הרומן הידוע ביותר של הסופר האנגלי קאזואו אישיגורו, שזכה בפרס נובל לספרות ב-2017. הוא פורסם ב-1989, תורגם לעברית על ידי צילה אלעזר וראה אור על ידי מחברות לספרות ב-1992 וב-2006 על ידי הוצאת כנרת.
כמו "תחושה של סוף", גם הוא זכה בפרס בוקר (יש להם טעם לא רע). כמו "עידן התמימות", גם הוא זכה לגרסה קולנועית רבת רושם. כמו "והיום איננו כלה", גם הוא עוסק באהבה לא ממומשת. וכמו "הנערה מהדואר", גם הוא מביא בעוצמה רבה את האופן שבו ההקשר החברתי הספציפי והתקופה אליה אנחנו נולדים עלולים לצמצם באופן טרגי את האופן שבו אנחנו חווים את החיים, את מה שאנחנו מרשים לעצמנו לקחת מהם, את מה שלא, ואת החרטה או האשמה שאנחנו מרגישים אחרי בעקבות כל אחת מהבחירות האלה.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




