top of page

כמהים לדבר האמיתי: איך הפך הממואר לז'אנר היחיד שלא משקר לנו?

תמונת הסופר/ת: Amalia Rosenblum
Amalia Rosenblum
25 בדצמ׳ 2025
זמן קריאה 5 דקות

עודכן: 22 באוק׳

כשהפיד מלא במשפיענים מאושרים שמטיילים באיטליה, עושים מלא סקס ואוכלים טוסט אבוקדו, אבל החיים האמיתיים הם מאבק – הסיפור האישי הוא המקום היחיד שבו האמת עדיין נאמרת

כשאני מסכמת את השנה, נראה לי שיותר מאי פעם קודם לכן, העולם מתחלק לחסרי לב ולבעליו. אחת מהמגמות שמעידה על כך היא הפריחה של הז'אנר הספרותי המוכר בשם המעט קשה לתרגום: הממואר (Memoir). אם בעבר זה היה מדף ספרים קטן, בשנים האחרונות זה כבר ממש לא כך. ממוארים זוכים בפרסים ספרותיים חשובים, זוכים לעיבודים טלוויזיונים ונוגעים ללבם של מליונים ברחבי העולם.

באופן אישי, קראתי השנה את Bread of Angels של פטי סמית', Life Among the Savages של שירלי ג'קסון, Mother Mary Comes to Me של ארונדאטי רוי, ten Steps to Nanette של האנה גדסבי, Knife של סלמן רושדי, Notes to John של ג'ון דידיון, עוד כמה ספרים שכרגע אני לא זוכרת, כמו גם כמה ממוארים שאני מבוגרת מספיק בשביל לזכור רק שאהבתי אותם ולא שום דבר מעבר, ולכן קראתי אותם שוב.

אני כמובן לא הקוראת היחידה שגומעת ממוארים, אחרת לא היו מפרסמים אותם. כדי להבין את הפריחה הזו, חשוב לעמוד על ההבדל בין אוטוביוגרפיה לבין ממואר. אוטוביוגרפיה היא בדרך כלל ניסיון לשרטט את המפה המלאה של החיים מלידה ועד בגרות, בסדר כרונולוגי ובשאיפה לדיוק היסטורי. אבל הממואר לא מתיימר לספר את "כל האמת" או את "כל הסיפור".

אם אוטוביוגרפיה מנסה להיות מפה לחיי האדם שבמרכזה, הממואר הוא טיול בשביל אחד ספציפי בתוכה. הוא מתמקד בפרק זמן מסוים, במערכת יחסים אחת, או בתמה ספציפית (כמו התמודדות עם אבל, מסע רוחני, או יחסי הורים-ילדים).

זו גם הסיבה שסופרים יכולים לכתוב מספר ממוארים במהלך חייהם, דניאל מנדלסון, למשל, יכול לכתוב ממואר אחד על החיפוש אחר קרוביו בשואה ("האבודים"), וממואר אחר לגמרי על יחסיו עם אביו דרך הקריאה באודיסאה ("אודיסאה") – שניהם מומלצים. וגם הממואר האחרון של פטי סמית' הוא לא היחיד שלה.

בעקבות "הדבר האמיתי"

מה מניע את הרעב הזה לסיפורים אישיים? סיבה אחת טובה היא שסוף סוף אם כי באיטיות רבה השתנתה התפישה שלנו את המושג "היסטוריה" ואתה השאלה למי יש זכות דיבור. אם בעבר המיקרופון היה שמור למצביאים, למדינאים ולמנצחים, הרי שהיום לא רק שאנחנו מבינים שלכל אחד יש סיפור שראוי להישמע. הממואר הוא גם כלי של "תיקון" תרבותי: הוא מאפשר לקבוצות שנדחקו בעבר לשוליים כמו נשים, מיעוטים, וקהילות שקולן הושתק או סולף לתפוס את קדמת הבמה ולספר את ההיסטוריה דרך החוויה הסובייקטיבית.

כבר נמאס להגיד את זה, אבל אנחנו חיים בתקופה של תנודות קיצוניות, של "פייק ניוז", ובתוך דימויים. טבעי שהנפש האנושית מחפשת עוגן. אנחנו כמהים ל"דבר האמיתי". אנחנו רוצים הוכחות. הוכחות לכך שאפשר לשרוד, שהרוח האנושית היא עמידה וגמישה (Resilient), ושגם מתוך שבר אפשר לבנות משמעות.

בשיעור שלימדתי לאחרונה על סוגת הממואר, ביקשתי להתעכב על ה"חוזה" הזה שנחתם בין הכותבים לקוראים. ממואר הוא לא סתם רכילות או מציצנות; הוא מדריך הישרדות. כשאנחנו קוראים ממואר, אנחנו בעצם שואלים את הכותב: "איך עברת את זה? מה למדת מזה?" כמי שכותבת בימים אלו ממואר בעצמה, השאלות הללו מעסיקות אותי לא רק כפסיכולוגית וכקוראת, אלא גם כיוצרת. איפה עובר הגבול בין יומן אישי לבין יצירה שיש לה ערך לקורא? התשובה טמונה לדעתי באותו עיקרון של הישרדות ועיבוד.

כמהים לדבר האמיתי: איך הפך הממואר לז'אנר היחיד שלא משקר לנו? - אילוסטרציה

כלי הנשק של השפיות

במפגש שערכתי, בחנו שלוש דוגמאות מופת לעניין: קראנו קטע מתוך האמת החשופה והמדממת (והטראגי-קומית) של ג'נט וינטרסון בספרה "למה להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית?". הכותרת עצמה, אם אני זוכרת נכון, היא ציטוט ישיר של אמה המאמצת, אישה דתייה פונדמנטליסטית, ברגע שבו וינטרסון יצאה מהארון. וינטרסון כותבת מתוך הפצע של זהות מינית מודחקת וילדות בצל אם קשה, כמעט מפלצתית.

אבל הספר אינו רק כתב אישום; הוא עדות לכוחה של הספרות לרפא. עבורה, כמו הרבה סופרים בתחילת דרכם, ספרים היו ההצלה. הכתיבה שלה חדה ובלתי מתפשרת, ומלמדת אותנו שהיכולת לספר את הסיפור שלך מחדש היא אקט ההישרדות האולטימטיבי של היחיד מול הדורסנות.

קראנו גם את נטליה גינצבורג, שמציגה ב"לקסיקון משפחתי" מודל הפוך לחלוטין, המלמד אותנו שיעור מאלף באיפוק. גינצבורג כותבת על רקע של דרמה היסטורית ואישית מטלטלת על רקע עליית הפשיזם באיטליה, ואם לא קראתם, אני ממש ממליצה לשים את הטלפון בצד וללכת לחפש את הספר הזה. ה"אני" שלה בסיפור נותר כמעט שקוף, נטול אגו. היא לא שמה את הכאב שלה במרכז הבמה, אלא הופכת למעין מתעדת, המצלמת את בני משפחתה דרך המילים שלהם.

ויש את דניאל מנדלסון הכביר, שבספרו "האבודים" לוקח את הממואר למחוזות של בילוש ספרותי והיסטורי. בספר הפנומנלי הזה מנדלסון, חוקר לימודים קלאסיים, לא מסתפק בזיכרון הכללי והמעורפל של השואה. הוא יוצא למסע חובק עולם, אובססיבי (אחרת מה זה שווה), בניסיון להתחקות אחר הגורל המדויק – עד הפרט האחרון – של שישה קרובי משפחה שנרצחו ושהמידע עליהם היה עד אז לוט בערפל.

אצלו, הממואר הוא ניסיון להילחם בשכחה ובאובדן לא רק באמצעות הרגש, אלא באמצעות האינטלקט והמחקר. מנדלסון מראה לנו שגם כשאי אפשר לדעת את הכל, וגם כשסוף הסיפור ידוע מראש וכואב, עצם החיפוש הוא אקט של יצירת משמעות. הכתיבה שלו מוכיחה שתפקידו של הסיפור הוא לגשר על הפער הבלתי נסבל שבין ההיסטוריה הגדולה לבין הטרגדיה האישית.

המשותף לכותבים שבחנו בשיעור – וינטרסון, גינצבורג ומנדלסון – כמו גם לגל החדש של הממוארים שרואים אור ממש כעת, הוא ההבנה שהסיפור האישי הוא כלי נשק במאבק על השפיות. כל אחד מהם מציע לנו נתיב אחר של תקווה. עבורנו, הקוראים הישראלים שמנסים לפלס דרך במציאות השברירית של 2025, הספרים הללו הם הרבה יותר מאשר בידור ספרותי; הם משאבים של חוסן.

סיפורים של אחרים

כאמור, המחשבות האלו מעסיקות אותי לאחרונה ביתר שאת, לא רק כפסיכולוגית או כמרצה, אלא גם כיוצרת שנמצאת כעת בעיצומו של תהליך כתיבת ממואר בעצמה. למעשה, כשאני מתבוננת בטור הזה שאתם קוראים עכשיו, אני מבינה שזה בדיוק מה שאני לפחות מצדי מנסה לעשות כאן "יחד" מדי שבוע: להרהר בקשרים העדינים שבין החוויה האישית, החד-פעמית (Lived Experience), לבין הידע הפסיכולוגי המוכלל (Generalizable Knowledge). אני שואלת את עצמי כל הזמן – איך הופכים את הפרטי לאוניברסלי? ואיך הדברים שקורים בחיים של אדם אחד, שלי, של מטופל, יכול להדהד את הסיפור של אחרים?

אני חושבת שכדי לענות על זה צריך לחזור לפער הבלתי נסבל שבין הדימוי למציאות. כן, כן, אנחנו יודעים אבל אגיד את זה שוב: אנחנו חיים בעידן ויזואלי שבו אנחנו מוקפים ברשתות החברתיות, בפרסומות, ובטלוויזיה בדימויים של יופי, אושר, הצלחה ושלמות. הגלילה האינסופית בפיד מספרת לנו שכולם עומדים לעשות סקס, כולם מטיילים באיטליה, וכולם אוכלים טוסט אבוקדו עם ביצת עין - איכשהו כל היופי הזה מתרחש בו זמנית.

אולי רק המטפלים, אנשי בריאות הנפש והעובדים הסוציאליים יודעים באמת באמת עד כמה המציאות שונה. הם יודעים שעבור הרוב המוחלט של בני האדם, החיים הם מאבק מתמיד. כל אדם סוחב איתו משהו: אובדן, חרדה, בדידות או תחושת החמצה. הממואר הוא המקום שבו האמת הזו סוף סוף נאמרת בקול.

נוסיף למשוואה את העובדה שאיבדנו משהו בסיסי במבנה החברתי שלנו. אנחנו כבר לא חיים בשבטים. אנחנו כבר לא יושבים בערב סביב המדורה ולומדים מניסיונם של זקני השבט או אפילו מניסיונם של השכנים שלנו (אלא אם כן מדובר בללמוד ממשפיענית רשת איך להכין סלט של מרכיב אחד). הרבה מחוכמת החיים שהועברה פעם מאדם לאדם הלכה לאיבוד.

הממואר ממקם אותנו מחדש כחברים בשבט האנושות. הוא חוצה גבולות של זמן ומקום ומאפשר לנו ללמוד מניסיונם של אחרים על אהבה, על אבל ועל הישרדות. בביבליותרפיה ידוע כבר שנים שהספרות היא לא רק מפלט, אלא תרופה; הקריאה בסיפורו של אחר מאפשרת לנפש לעבד את מכאוביה שלה דרך הרחקה אסתטית, ולמצוא נחמה בידיעה שהסבל הוא אוניברסלי.

העיסוק בסוגה הזו פתח אצלי שאלה נוספת: איך מעריכים ממואר מבחינה אסתטית וביקורתית? הנקודה המכריעה טמונה בשינוי של שאלת המוצא. בקריאת יצירה בדיונית השאלה המרכזית אינה אם להאמין אלא אם הבנו, אבל בממואר השאלה המיידית, החותכת היא האם אנחנו מאמינים לכותבת. האמון הזה הוא הקרקע היציבה של הז'אנר, והמבחן הראשון שכל ממואר חייב לעבור.


שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com

 
 
bottom of page