top of page

חזרו אחריי: "הלוואי שיכולתי אבל ממש לא בא לי"

תמונת הסופר/ת: Amalia Rosenblum
Amalia Rosenblum
19 באפר׳ 2022
זמן קריאה 5 דקות

עודכן: 22 באוק׳

פסח הוא הזדמנות טובה להסתכל על ארבעה מנגנוני הגנה שמזיקים לנו, ולהבין שהיציאה האישית שלנו מעבדות לחירות יכולה להתקדם אם נסכים לאכזב אחרים

כנגד ארבע בנות דיברה תורה: אחת קורבן, ואחת שוטרת, ואחת קלולס ואחת שאינה יודעת לאכזב. קורבן מה היא אומרת? "החיים שלי כל כך קשים" ואף את אמרי לה כהלכות הפסח, "החיים הם לא שלך".

שופטת מה היא אומרת? "הוא ממש לא בסדר". הוא - ולא היא. ולפי שהוציאה את עצמה מהכלל, כפרה בעיקר. ואף את הקהי את שיניה ואמרי לה: "בעבור זה אני הולכת לטיפול, אני ולא את". אילו היתה הולכת לטיפול, היא כבר היתה מגלה שגם היא לא בסדר.

קלולס מה היא אומרת? "לא ידעתי". ואמרי לה, "אז עכשיו את יודעת".

ושאינה יודעת לאכזב - את פתחי לה, שנאמר "עד שלא תסכימי לאכזב, לא יהיו לך חיים, אחותי".

פסח הוא הזדמנות להסתכל על ארבעה מנגנוני הגנה שמזיקים לנו, ולהתחיל להתמודד איתם. התקרבנות, שיפוטיות, קלולסיות והצטיינות יתרה נראות כמו תכונות אישיות מולדות, בלתי ניתנות לשינוי. אבל מנקודת מבט טיפולית, אפשר לראות בהן דרכי התמודדות לא מיטביות, שמאפשרות לאדם הנוקט בהן (באופן לא מודע כמובן) למסך רגשות לא נעימים שהוא מתקשה לשאת.

אין חוקיות חד-משמעית שמאפשרת לנו להסתכל על סגנון התמודדות כלשהו ולהסיק מהו הרגש הלא נוח שהאדם מולנו מתחמק ממנו, אבל יש תבניות נפוצות: אדם שמתקשה לשאת את התוקפנות של עצמו, עשוי פעמים רבות "להכיל" את הכעס שהוא מרגיש רק אחרי שהוא הופך אותו לתחושת קורבנות. מישהי שחווה עצב והשפלה ולא יכולה לשאת אותם עשויה פעמים רבות להפוך אותם לזעם צדקני. אבל אחד מהמצבים המסקרנים שאני הכי מזדהה איתם הוא המצב המצטיין, שגם כשהוא לא פוגע בסביבה, הוא מותיר את האדם (בלי שמות) מרושש רגשית ואנרגטית, ומגביר אצלו נטיות מיזנתרופיות.

ועליה (עלי?), על זו שצריכה להסכים לאכזב, אני רוצה לחשוב כאן הפעם. אנשים מפתחים את המגננה הזו משלל סיבות, ואני מניחה שמספר המסלולים שמובילים אדם לפתח את סגנון ההתמודדות הזה רבים כמספר האנשים שסיגלו אותו לעצמם. אבל אחד הרכיבים הבולטים לפחות בחלק מהמסלולים האלה הוא רכיב החרדה. אנשים רבים שמתקשים לאכזב את הזולת גדלו בנסיבות שבהן היתה בסביבה דמות הורית שהגיבה קשה מאוד במקרים שבהם הילד או הילדה לא מילאו את הצרכים הרגשיים שלהם.

אני מנסה לאפיין כאן תת-סוג ספציפי, ולצורך זה אחדד ואומר שהתובענות ההורית יכולה ללבוש פנים שונות. ישנם ההורים הנרקיסיסטיים "הרגילים", אלה שמוכרים לנו מהספרות והסרטים, מהסוג שמצפה שהילד יביא לו פרסים ושבחים מהעולם. הורה כזה רואה בילד חפץ, או איבר בגופו, שתפקידו בעולם לשרת את הדימוי העצמי של ההורה.

חשוב להבין שהורה כזה מטביע את חותמו על הילד לא רק באמצעות ביקורת, אלא גם באמצעות שבחים. כלומר, קל לראות את הנזקים שהורה נרקיסיסט תובעני גורם לילד שנכשל במשימה שההורה מייעד אותו אליה. ילד כזה גדל עם עלבונות והשפלות שקל לדמיין את המחיר שלהם. אבל הורה כזה מייצר דפוסים טראומטיים גם אצל ילדים מצטיינים, שכן עומדים במשימה. באופן שונה אך בעוצמה דומה למקבילות הנכשלות שלהם, הילד המצטיין מפנים את העובדה שיש מחירון לאהבתו של ההורה, ושהיא בהחלט תלויה בדבר. בטל דבר - בטלה האהבה.

אבל יש סוג אחר של סגנון התנהגות הורית שעלול להביא לכך שילד יפחד בצורה חמורה במצב שבו הוא לא מצליח לרצות את הזולת. אם ההורה, שהמבנה הנפשי שלו מאורגן באופן נרקיסיסטי "קלאסי", נראה לכאורה כמי שמי שנישא מעם, והוא מלא ביקורת על סביבתו, הרי שגם הורה שנראה לכאורה מפורק וחסר יכולת התמודדות עם החיים, והוא מלא הערצה לסביבתו, עלול לגדל ילד באופן כזה שבבגרותו יהפוך לאדם שמתקשה לשים גבולות לציפיות של הזולת ממנו.

במסלול הזה הילד חווה באופן חוזר ונשנה את ההורה שלו, נניח לצורך הדוגמה שזו האימא, כעלמה במצוקה שקשורה לפסי הרכבת, ושהילד הוא היחיד שיכול להתיר את החבלים שלה, ולהציל אותה רגע לפני שהרכבת תדרוס אותה. פעמים רבות, אגב, הרכבת הזו היא ההורה השני, האבא בדוגמה הזו. זו יכולה להיות האימא שמפחדת שהאבא יכעס כשיגלה שלקחה את הילדה לקניות (שיכולות להיות חיוניות לחלוטין עבור הילדה) ומבקשת ממנה לשקר לאבא כדי להציל את עורה של האם. זו יכולה להיות האימא שלא יודעת להתעסק עם כסף, ומבקשת מהילד לעשות זאת עבורה.

ההורה הלא מתפקד יכול גם פשוט להיות מדוכא, חרד ומבולבל ולהכניס את הילד או הילדה לפרטי הפרטים של עולמו הפסיכולוגי ומערכות היחסים שלו ולצפות מהילד להיות הפסיכולוג שלו, החברה הכי טובה או ההורה שלו. כל אחת מהווריאציות האלה עושה מה שנקרא בעגה הטיפולית Parentification, כלומר, ממלכדת את הילד בדינמיקה שבה הוא זה שמחזיק באופן כרוני בתפקיד ההורי, בעוד ההורה מרשה לעצמו לתפוס את המשבצת הילדית. אגב, אני מדגישה כאן את המילים "באופן כרוני", כדי להבהיר שהטלת אחריות על הילדים, ואפילו כזו שיש לה ממדים הוריים, עשויה להיות חשובה מאד מבחינה התפתחותית, כל עוד היא אינה קבועה ומתמשכת, וכל עוד היא אינה באה על חשבון צרכים חיוניים של הילד.

אלה רק חלק מהמסלולים, וכפי שאמרתי, יש גם אחרים. אבל במרכזו של כל אחד מהם נמצאת חוויה חוזרת ונשנית של ילד מול הורה שעלול להגיב קשה מאוד לכך שהילד לא ימלא את הצרכים הרגשיים שלו. בין אם ההורה יכעס, ובין אם הוא יבכה, בין אם ההורה יתאכזב, ובין אם ההורה יתפרק - כך או כך הילד עלול להתפתח באופן שמעצים מאוד את הפחד שלו מהזולת, לגדול עם חשש מפני מצבים שבהם צריך לשים לזולת גבול, להיחרד ממצבים שבהם הוא עשוי לא לעמוד בציפיות של הסביבה או של אנשים שחשובים לו.

הקושי שלו לשאת את הרגשות האלה הוא זה שעשוי להביא להצטיינות היתרה שהיא נקודת המוצא של הרשימה הזו. סגנון ההתמודדות הזה מייצר אנשים שהורסים את עצמם בגלל שהם נוטים להרגיש ש"הכל עליהם", גם ביחס לאנשים ומצבים שאינם בכלל בתחום השיפוט שלהם, ובאינטנסיביות שאינה בת-קיימא, כלומר, לא ניתנת לשימור בטווח הרחוק מבלי לגרום לנזקים בבריאות הפיזית או הנפשית (במידה שבכלל יש הבדל ביניהן).

אז מה נאמר לילדים ולילדות האלה, שאינם מסוגלים לאכזב? קודם כל, לכו לטיפול. אבל בינתיים, ברגעים שאתם מופעלים מאוד נוכח הציפיות של הזולת, נסו להזכיר לעצמכם את הדברים הבאים:

1. אתם אמנם מאוד לחוצים כרגע מהציפייה של X מכם, אבל,

2. הלחץ שלכם לא נובע רק מהטריגר הזה אלא גם מההיסטוריה האישית שלכם שגרמה לכך שאתם מאד חוששים לאכזב.

3. אבל שהעובדות מראות שבמשך החיים, היו פעמים רבות שבהם לא הצלחתם לספק את כל הצרכים של הסביבה, והדבר בכל זאת עבר בהצלחה, ואולי אפילו היה עדיף עבור כולם, ולכן,

4. למרות שכרגע אתם חשים דחף עצום להקריב את הצרכים שלכם כדי לרצות את X, אם תעשו זאת יהיו לכך השלכות בטווח הארוך, ובמקום זאת אתם יכולים להתמודד אחרת עם הציפיות של X, למשל,

5. להגיד לו "הלוואי שיכולתי, אבל אני ממש לא רוצה".

אני צוחקת כמובן, אבל תכלס אני רצינית לגמרי.

חזרו אחריי: "הלוואי שיכולתי אבל ממש לא בא לי" - אילוסטרציה

ההמלצות

בריאות: אוכל כבוש

מחקרים רבים ואיכותיים מהשנים האחרונות מראים שאחד הדברים הכי פשוטים וטובים שאתם יכולים לעשות עבור המערכת החיסונית שלכם הוא להוסיף לתזונה שלכם מזונות כבושים. אוכל כבוש כמו כרוב כבוש, קימצ'י, מלפפונים כבושים, סוגים שונים של יוגורט, וכמובן משקאות קמבוצ'ה, תורם מאד לבריאות של המיקרוביום (הרכב חיידקי המעיים) שלנו, ובאופן הזה מיטיב מאד עם המערכת החיסונית שלנו. שימו לב שלא מדובר בחמוצים שמגיעים בקופסאות שימורים, משום שאלו לא מכילים מיקרובים חיים, וכל הנקודה כאן היא להכניס מיקרובים חיים לתוך מערכת העיכול שלנו. באופן דומה, שימו לב שאתם לא בוחרים במזונות כבושים שכוללים גם כמות גבוהה של סוכר, כי אז מה עשינו בזה?

מדיטציה: יצירת מנדלות ב-Procreate

שתי הערות: 1. ההמלצה הזו רלוונטית רק למי שיש לו מחשב או טאבלט שמאפשר עבודה עם עט, (כמו אייפד פרו). 2. מדובר על יצירת מנדלות ולא על צביעתן. לצורך זה צריך להיכנס לאפליקציה העשירה והמהממת הזו, לבחור actions> drawing guide> edit drawing guide>symmetry>options>radial>done ולהתחיל לשרבט. בתוך רגע אחד תבינו את הכיף.

מחקר: 10K מחקר לחיזוי מחלות של מכון וייצמן

אני נרשמתי בתוך עשר דקות מהרגע ששמעתי על המחקר הזה, ובעקבותיי נרשמו עוד כמה אנשים שאני חפצה ביקרם והם חפצים ביקרם. אתן לחוקרים לדבר בעד עצמם: "פרויקט 10K הוא מחקר תצפיתי ארוך טווח לאיסוף מידע על אורחות חיים ומחלות באוכלוסייה ישראלית. אנחנו עוקבים אחר אוכלוסיית הנבדקים לאורך זמן במטרה למצוא יחס או קשר בין חשיפה לגורמים מסוימים לבין הופעת מחלות".

המשתתפים יקבלו את תוצאות הבדיקות שלהם, שאת חלקן לא ניתן לקבל במקום אחר. הבדיקות כוללות ריצוף DNA של הנבדקת, מיפוי המיקרוביום שלהם, רמות הסוכר בתגובה לאכילת מזונות שונים ותוצאות בדיקות נוספות. כל זאת במשך 25 שנה, בהתאם להשתתפותו של הנבדק במחקר.


שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com

 
 
bottom of page