top of page

סיפוק פשוט: למה אנחנו נמשכים לסדרות צפויות דווקא עכשיו?

תמונת הסופר/ת: Amalia Rosenblum
Amalia Rosenblum
30 באפר׳
זמן קריאה 5 דקות

עודכן: 22 באוק׳

בניגוד לסרטונים הקצרצרים ברשתות שמתדלקים דריכות מתמדת, סדרות מיושנות וחסרות תחכום אך עם נרטיב ידוע וסוף צפוי מספקות רגיעה נפשית — וזה בדיוק מה שהופך אותן לרלוונטיות מתמיד בעידן של אי־ודאות

לא מזמן כתבתי כאן על כך שרמת הסטרס שאנחנו נמצאים בה פוגעת באינטליגנציה, ומאז אני רק ממשיכה לראות הוכחות לכך. ונדמה לי שגם כשהאש עוצרת, אחד הדברים שחוזרים אחרונים למצבם השגרתי הוא כושר הריכוז. באופן אישי אני בקושי מצליחה לפתוח ספר, וזה כשהז'אנר האהוב עליי בתקופה האחרונה הוא בכלל קומיקס. אבל אני כן מוצאת את עצמי מצליחה להתרכז בסדרות שלא נעים לי להודות בהן (טוב, בסדר, "המנטליסט").

מביך. האם אני רואה את זה סתם להנאתי? לא, אלא כשאני על אופני הכושר. האם בעצם בתקופה נורמלית הייתי צופה במשהו דומה במצב דומה? ממש לא. בתקופה רגילה, לצפות בסדרה בנאלית כל כך, שבה ברור שהפתרון שמגיע בדקה ה-14 שגוי פשוט מעצם העובדה שהוא הגיע בדקה ה-14, היה הופך את האימון ליותר קשה מבחינתי, ולא לקל יותר.

וזה לא מכיוון שאין מה לראות. לפעמים בהחלט מפציעה איזו סדרת מופת, או כמו-מופת בסגנון "הלוטוס הלבן". כזו שיש בה לפחות כמה רכיבים סופר-איכותיים כמו משחק או עיצוב והיא מצליחה לסחוף אותנו למרות הכל לתוך עולמות של יוקרה ותככים. אבל בהינתן שאת "הטופ שבטופ" כבר ראינו, נדמה לי שבתקופה כזו כל מה שנמצא מתחת לפסגה הזו מתקשה מאוד לרתק אותנו.

אם בימים כתיקונם היינו מוכנים להשקיע את המאמץ המחשבתי בדרמה איכותית אך תובענית, כיום ה"עלות" הקוגניטיבית שלה גבוהה מדי. סדרה שדורשת מאיתנו להיות שותפים ליצירה, מאלצת אותנו לנווט בתוך דמויות אמביוולנטיות, להתמודד עם מורכבות מוסרית ולסבול סופים פתוחים שמותירים מועקה בבטן - חייבת להיות סופר מספקת כדי שנצליח לסגור איתה עסקה. הבו לנו את משפחת קנדי!

מזון רוחני פשוט

אז מה קורה פה? למה המוח המלומד שלנו זקוק פתאום למזון רוחני כל כך פשוט, שנדמה שאמא-ציפור כבר לעסה אותו כדי שיהיה לנו קל לבלוע? התשובה טמונה במנגנון הוויסות הרגשי שלנו בתקופות של אי-ודאות קיצונית.

אנחנו אפילו לא יודעים איפה אנחנו בסיפור - האם אנחנו אחרי המלחמה עם איראן? מה בדיוק קרה? זה טוב מה שקרה? זה איום ונורא? ואם קרה כך וכך, מה זה אומר על מה שקרה במלחמת איראן הקודמת? ואיך זה שפתיחה של מצר שהיה פתוח היא ניצחון דרמטי? וגם אם כן, איך זה שסגירה שלו היא גם ניצחון חסר תקדים?

אנחנו לא יודעים מה האמת, והסיפור הגדול, זה שמהווה את הרקע שכנגדו אנחנו חיים את חיינו, לא באמת מסתדר. כשגם הנרטיב הלאומי ובעקבותיו גם האישי שבורים, המוח חווה עומס קוגניטיבי אדיר בניסיון להבין את הבלתי ניתן להבנה.

במצב כזה למבנים של סיפוק נרטיבי בסיסי יש יתרונות פסיכולוגיים עצומים. אנחנו צריכים שהטלוויזיה שלנו תהיה צפויה, סגורה והחלטית, בדיוק מה שסדרות ה"איכות" מהדרג השני ומטה כבר לא מצליחות לספק לנו.

אריסטו כתב לפני 2,400 שנה שהטרגדיה הכתובה היטב היא כזו שבה הצופה חווה את רגע הגילוי שבריר שנייה לפני שהשחקן על הבמה מבין אותו. המתח שאנחנו חשים כשאנחנו יודעים מה עומד לקרות, והסיפוק שבצדקתנו יוצרים ביחד חוויה אדירה.

אבל כדי שהיא תקרה המחזאים כמובן צריך לדעת הרבה, הרבה לפני הצופה מה עומד לקרות; הם הרי האדריכלים של המבנה הנרטיבי כולו. המופתיות הזו מדגישה את האדריכלות הרעועה של סדרות כמו "המנטליסט". שם, כדי לוודא שהתסריטאי אכן יודע יותר מהצופה צריך לפנות ל-VAR כמו במשחק כדורגל שבו לא בטוחים אם היה נבדל.

סיפוק פשוט: למה אנחנו נמשכים לסדרות צפויות דווקא עכשיו? - אילוסטרציה

כוחו של הצפוי

ובכל זאת, יש משהו מרגיע להפליא בעובדה שהתפרים גסים כל כך. בתקופה שבה המציאות הישראלית מרגישה כמו רצף אירועים ללא מחזאי (במקרה הטוב) וללא פואטיקה (בכל מקרה), הבנאליות שבה בלש שטראומה מחרידה לא פגמה ביופיו המלאכי או בג'נטלמניות שלו היא לא חיסרון – היא העוגן.

ואגב, ההצלחה של הסדרה על משפחת קנדי מדגימה בדיוק את הצורך שלנו בנרטיב שסופו ידוע מראש. כאן כל השאלה של מי יודע מה מראש בכלל לא רלוונטית. בנוסף, בעולם שבו אנחנו מביטים על המציאות הפוליטית והביטחונית כמו על שולחן הרולטה מעבר לגבו של מהמר כפייתי, הצלילה אל עברן של משפחות המלוכה האמריקאיות מציעה שילוב מושלם בין יוקרה ותככים לבין ביטחון פסיכולוגי.

אנחנו יודעים בדיוק מי יירצח ומי ישרוד, והפאר וההדר של פעם מאפשרים לנו לחוות באופן בטוח עצב והערצה בלי לחשוש מאיזה טוויסט עלילתי שחס וחלילה יערער את עולמנו המעורער ממילא.

מה שהופך את הסדרות הלא-באמת-טובות למושלמות כעת זו הפחתת עומס הניבוי. המוח שלנו הוא מכונה לחיזוי העתיד, ומרגע שיוצאים מהטלוויזיה של שנות ה-90 בואכה שנות ה-2000 המוקדמות, המכונה הזו כבר מקרטעת כמו מכונת הכביסה שלי.

אבל ב"המנטליסט" או ב"האישה הטובה" למוח שלי כיף, הוא יכול לנוח. הוא יודע בדיוק מה יקרה. אין "טעויות ניבוי" שדורשות אנרגיה. שנית, הסדרות הללו מציעות סדר מוסרי. בטלוויזיה הנוסחתית הרע - בין שהוא רוצח ובין שהוא מחלה - נתפש והצדק נעשה תוך 42 עד 50 דקות מקסימום. זהו קתרזיס מזוקק שמרגיע את מערכת העצבים הסימפתטית שלנו.

כמובן שזוהי שעתן היפה של הסדרות משום שהדמויות שלהן, דווקא משום שלעולם לא יעברו מול עינינו משהו כל כך מטלטל כמו דמות קולנועית, משמשות לנו בסיס בטוח; החזרה לאליסיה פלורק או לג'ייק פרלטה מ"ברוקלין 99" היא כמו כניסה לחדר עם חברים מוכרים שאינם משתנים לעולם.

עד הדופמין הבא

מובן שבתוך המרחב המנחם הזה קיים מדרג פנימי של עומק. הכתיבה של קומדיה אפקטיבית היא תמיד משימה קשה ומורכבת יותר מכתיבת דרמה באותו מדרג. ובהתאמה, הפענוח המוחי שלנו תמיד מתגמל יותר כשהוא קורה בתגובה לבדיחה חדה, שדורשת מאיתנו גמישות מחשבתית וחיבור מהיר בין הקשרים, מאשר בתגובה לגילוי בלשי נוסחתי.

הריגוש הנוירולוגי שנוצר כשאנחנו צוחקים מבדיחה ב"ברוקלין 99" עולה על הסיפוק מהרגע שבו הבלש מגלה שנער האורווה רפה-השכל הוא בעצם הרוצח המתוחכם, רק משום שהוא מצא בקרוון שלו עותק של "מובי דיק".

בכל זאת עולה השאלה: אם אני מתפייטת על הצפייה ב"טלוויזיה טיפשה", מה ההבדל בעצם בין מה שאני רואה לבין מה שהילדים שלי רואים? למה אני אומרת להם להפסיק עם ה"שורטס" או מגלגלת עיניים כשאנשים צופים בטיקטוק?

אם נשתמש בביטוי הנוראי "בא לי להגיד", אז בא לי להגיד שההבדל הוא תהומי, והוא טמון בהבחנה בין ויסות לבין קיטוע. כשאני צופה בפרק של "המנטליסט", אני מעניקה למוח שלי רצף נרטיבי. יש התחלה, אמצע וסוף. אני שומרת על טווח קשב יציב למשך זמן מוגדר, מה שמאפשר למערכת הפאראסימפתטית שלי להוריד דופק ולהיכנס למצב של רגיעה.

אבל הסרטונים הקצרצרים ברשתות פועלים במנגנון הפוך לגמרי. הם מבוססים על גירויים קטועים, מהירים ומשתנים שמוזרקים למוח כל 15 שניות. במקום להרגיע את המערכת, הם משאירים אותה במצב של דריכות מתמדת לדופמין. כמו של דולפין בדולפינריום שמחכה שיזרקו לו את הדג-מלוח המוח בטיקטוק לא נח, מה שבשורה התחתונה רק מחריף את קשיי הריכוז ואת תחושת הסטרס.

אם הסדרה הנוסחתית היא מרק ירקות עם ירקות מהסופר, קוסקוס משקית וקצת אבקת מרק שמרגיעה את הבטן, הטיקטוק הוא שקית חמצוצים שנותנת כיף לרגע, אבל משאירה אותך רעבה ועצבנית יותר די מהר אחר כך.

אז כן, זה בהחלט מביך אותי להודות שאני צופה בפטריק ג'יין פותר פשעים בצורה צפויה מראש, אבל אני עושה את זה בשביל כולנו, כי זו הדרך של הנפש שלי להזכיר לעצמה שיש עדיין עולמות שבהם הכל בא על מקומו בשלום.


שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com

 
 
bottom of page