top of page

הפסיכיאטריה מאפשרת לנו להמשיך לתפקד. הפסיכדליה מציעה פתרון אחר לגמרי

תמונת הסופר/ת: Amalia Rosenblum
Amalia Rosenblum
18 באוג׳ 2021
זמן קריאה 5 דקות

עודכן: 22 באוק׳

מה ההבדל בין ציפרלקס ו-LSD? מהם ההבדלים העיקריים בין פסיכיאטריה ופסיכדליה? ומדוע ההשפעה של פסיכדליה היא הרבה יותר יסודית?

פסיכיאטרית, שתיין ושאמאן נכנסים לבר. "מה שלומך?" פונה הברמן אל השתיין. "הבנתי שאני חי לבד ואמות לבד ושום דבר שאעשה לא ישנה את זה", עונה השתיין, "אז תן לי משהו שיעזור לי לא לחשוב על זה", והברמן מוזג לו וויסקי כפול.

הברמן פונה אל הפסיכיאטרית ושואל: "איך את?". היא משיבה: "היה לי יום קשה, הבנתי שאני חיה לבד ואמות לבד ושום דבר שאעשה לא ישנה את זה. אז רק תביא לי כוס מים". כשהוא מגיש לה את המים, היא בולעת גם כדור נגד דיכאון וחרדה.

"מה לגביך?" פונה לבסוף הברמן אל השאמאן. "היה לי יום נהדר", עונה השאמאן, "הבנתי שאין הבדל ביני ובינך, ובינם". הוא מצביע על הפסיכיאטרית שכבר מתחילה להירגע בעזרת הכדורים, ועל השתיין שכבר התחיל לשכוח מהצרות שלו ומזמין עוד וויסקי כפול. "כולנו מחוברים", הוא מוסיף, "כך שהדבר היחיד שאתה יכול לעשות בשבילי זה לספר לי מה שלומך".

חיברתי את המשל הזה כדי להסביר בקצרה מהו ההבדל בין המענה שנותנת הפסיכיאטריה למצוקת הקיום האנושית לבין המענה שנותנות הפסיכדליה והמדיטציה, לבין הפתרון האסקפיסטי המצוי. המצוקה עצמה, בהמשגה שאני משתמשת בה כאן, נטועה בתחושה שכל אחד מאיתנו הוא יחידה שנעה לבדה בעולם, ושכל האמיתות הקיומיות חלות עליה: תמיד יהיה פער בלתי ניתן לגישור בינה לבין יחידות אחרות בעולם, שום דבר לא יעניק משמעות לקיומה, היא תמות לבד, ואחרי מותה היא תישכח ובסופו של דבר חייה יהיו חסרי משמעות עבור אלו שיבואו אחריה.

במסגרת תמונת העולם המודרנית קשה להתמודד עם התובנות האלה, והן מכניסות אותנו לדיכאון ולחרדה. אנחנו מתמודדים עם הדיכאון והחרדה הללו בשלל דרכים, כשהמרכזיות שבהן הן הדחקה אסקפיסטית, וטיפול תרופתי. ההדחקה האסקפיסטית יכולה לעטות מסכות שונות, החל מצריכת סמים ועד בניית הפירמידות. פתרונות כאלה עוזרים לנו להתמודד עם אימת הגורל הפרטי שסופו המר ידוע מראש על ידי הדחקת האימה הזו בעזרת חומרים שמאפשרים לנו לשים בצד את מה שמפחיד אותנו או להשלות את עצמנו שלנו זה לא יקרה.

הטיפול התרופתי המסורתי הקיים כיום בפסיכיאטריה מציע לנו להרגיע את מערכת העצבים שלנו באופן שמאפשר לנו להמשיך לתפקד. כלומר, אנחנו עדיין תופסים את עצמנו פחות או יותר ככוס קריסטל שעומדת על קצה השולחן, ושתיפול ותתנפץ למאות רסיסים כשמשהו יפר את שיווי המשקל העדין שלה, אבל זה כבר לא גורם לנו לרצות להישאר במיטה ולהתחבא מתחת לשמיכה עד שהחלק המפחיד הזה שנקרא החיים יעבור. בזכות התרופות אנחנו מצליחים ללכת לעבודה, להקים משפחה, לקנות, ולהיות אזרחים יצרניים מן השורה.

הדרך השלישית, לעומת זאת, מציעה פתרון אחר לגמרי. דרך זו, שניתן ללכת בה באמצעות מדיטציה וגם באמצעות פסיכדליה, עוזרת לנו לראות את התמונה באופן שונה לגמרי. בתמונה הזו, ההבדלים ביני ובין אדם אחר קיימים באופן שבו בצילום באייפון שלי, הפיקסלים שיוצרים את הדימוי שלי שונים מהפיקסלים שיוצרים את הדימוי של האבטיח שאני אוכלת. כלומר, הם לא באמת שונים. הצבע שלהם והמיקום שלהם ביחס לפיקסלים אחרים, הוא שגורם לכך שמנקודת מבט אנושית, בתנאים מסוימים ביותר, נוצרים על המסך דימויים מובחנים של אישה ושל אבטיח.

מנקודת מבט זו אין היגיון בכך שדימוי האישה בצילום יהיה מודאג מגורלו הפרטני יותר משהאבטיח יהיה מוטרד מכך שהוא יתנפץ על הרצפה ונמלים יאכלו אותו. אין באמת הפרש בין הפיקסלים בתוך התמונה, ואין משמעות לזיהוי דימוי האישה ודימוי האבטיח כנפרדים מבחינת הפיקסלים.

כמובן שמענה זה פותר את המצוקה מזווית אחרת לגמרי. הוא למעשה מאיין אותה במידה רבה, משום שהוא שולל את הנחת הבסיס שעליו היא צומחת, שלפיה כולנו מנותקים וצריכים להתמודד לבד עם השמדתנו הבלתי נמנעת.

כיוון שכל הדרכים הללו נסללות (לפחות) במוחנו, מעניין להשוות בין התהליכים המוחיים המתרחשים בכל אחד מהם. לשם כך אני רוצה לשרטט את ההבדלים ביניהם, אמנם בצורה גסה ופשטנית אבל בכל זאת באופן שיכול לשמש חומר למחשבה או לדיון נוסף למי שהנושא קרוב לליבו.

הפסיכיאטריה מאפשרת לנו להמשיך לתפקד. הפסיכדליה מציעה פתרון אחר לגמרי - אילוסטרציה

כיצד עובדות תרופות נוגדות חרדה ודיכאון ומדוע הן משפיעות על מצב הרוח שלנו?

אסביר בקצרה כיצד עובדות תרופות השייכות למשפחת ה-SSRI ומוכרות בתור נוגדות דכאון. תרופות אלה פועלות על המוליך העצבי סרוטונין. אם נחשוב על המוח כעל אירוע, אפשר לדמיין שהסרוטונין הוא כמו האורחים המגניבים האלה שמרימים אותו. לכל אורח כזה יש שלב שבו הוא הולך הביתה, כי הפרטנר שלו מחכה לו, כי יש לו מחר יום חשוב בעבודה, או סתם כי הוא התעייף. התרופות נוגדות הדיכאון פועלות על ידי כך שהן מונעות מהסרוטונין להתפנות במהירות הרגילה שלו. כלומר, הן מנגנון שמשאיר את האורחים ה"מרימים" יותר זמן באירוע שלכם, והמסיבה מצליחה להתרומם יותר בקלות. כמובן שהתמונה המדעית מורכבת יותר ולא כל התרופות הפסיכו-אקטיביות פועלות באותו אופן, אבל זהו אחד האפיקים המרכזיים שלהן.

כיצד עובד אלכוהול ומדוע הוא עוזר לנו לשכוח את הצרות?

לאלכוהול יש הרבה השפעות שליליות בטווח הארוך, אבל כדי להסביר איך הוא פועל בטווח הקצר נדמיין כעת שהמוח שלנו הוא עצמאי ממעמד הביניים שיש לו, לצורך העניין, חנות. כעת נכניס לתמונה מוליך עצבי אחר בשם דופמין. אפשר להגיד שהדופמין הוא הכסף של המוח. בהיעדר נסיבות אחרות ממש ממש (אבל ממש) טובות, העצמאי שלנו יטה לחזור על כל פעולה שתניב לו כסף. אלכוהול הוא כמו תייר עשיר (לא חשוב מאיזו עדה) שנכנס לחנות, ושופך כסף בלי חשבון. קל לנו להבין למה לקוח כזה, בסוף יום קשה, משנה לעצמאי שלנו את כל מצב הרוח.

כיצד פועלות מדיטציה ופסיכדלים?

האמת הקיומית המהווה את הבסיס למצוקה הרגשית הנפוצה שתיארתי בתחילת הרשימה - קיומנו בעולם כיחידה שלמה, ייחודית ונפרדת - לא מבוססת על עובדה מבחינת המוח אלא על השערה. ברשימה שבה כתבתי על המודל הבייסיאני להבנת המוח הצגתי את התזה לפיה המוח הוא מכונה שייעודה ייצור תחזיות. קיומו של ה"אני" הנפרד והייחודי הוא סוג של השערה שכזו. אפשר לכנות אותה השערה אבל אפשר גם לקרוא לה הזיה. אנסה להדגים זאת באמצעות התמונה הבאה:

מה אנחנו רואים בתמונה הזו? האם אתם רואים בה פנים? בוודאי. המוח שלנו מכוון לזהות פנים על בסיס כמות המידע המינימלית ביותר. האם אתם במקביל יכולים לראות שאלה בסך הכל עיגול גדול שמכיל שני עיגולים, משולש וקו מעוקל? בטוח. האם אחד התיאורים האלה הוא הנכון? לא. במובן זה, הפנים שאנחנו רואים כשאנחנו מסתכלים על מצבור הפריטים המונחים בקרבה ובמיקומים ספציפיים בתמונה הזו הם דוגמה להשערה היעילה של מכונת התחזיות שלנו. זו גם הסיבה שניתן לומר שאנחנו הוזים את הפנים האלה יותר מאשר רואים אותם בוודאות מתוך מפגש בלתי אמצעי עם המידע החושי המגיע אל מוחנו מהחוץ. חווית ה"אני" שלנו דומה במידה רבה לאופן שבו אנחנו רואים את הפנים בתמונה הזו.

מבחינה מוחית, גם מדיטציה וגם פסיכדליים קלאסיים (כמו פסילוסיבין, החומר הפעיל בפטריות הזיה וגם LSD) תוקעות מסטיק במנוע התחזיות, ומפחיתות את פעילות מקרן ההזיות שמקרין את הניבוי הבלתי פוסק של המוח על הסביבה.

אפשר לתאר את זה קצת כמו ההבדל בין האופן שבו פעוט חווה את הסביבה הביתית שלו לבין האופן שבו מבוגר חווה את אותה סביבה. הפעוט יהיה מוקסם מדברים שמבחינת המבוגר הם בנאליים לחלוטין, משום שמוחו עדיין לא חוזה אותם מראש, ("תראו איזה קטע, כשמרימים אפונה ומשחררים את האחיזה היא נופלת על הרצפה, שיוווואוווו"). ובהקשר שעליו אנחנו מדברים, תחת השפעת תרגול מדיטציה (בעיקר מדיטציה לא-דואלית, המדגישה את חוסר ההבחנה בין האדם לבין הסביבה), ותחת השפעת פסיכדליים, נחלשת הזיית העצמי של המוח.

את ההשפעה של ההיחלשות הזו על הרווחה הנפשית שלנו אפשר להמחיש כך. במצב רגיל אנחנו כמו אנשים שמקבלים קופסה קטנה שבתוכה מונח קישוט עדין מתחרת סוכר, מהסוג שמניחים ליד הגלידה במסעדה יוקרתית. נאמר לנו שהקישוט העדין הזה הוא אנחנו, ושגורלנו כגורלו. כעת עלינו לשמור על הקופסה הזו מכל משמר.

אנחנו מתחילים להשקיע את כל מרצונו בשמירה על הקופסה הזו, מחפשים דרכים לרפד אותה, מדפים גבוהים להניח אותה בהם, עומלים על דרכים לזהות אנשים שעלולים לטלטל את הקופסה ומתרחקים מהם, וכדומה. הפסיכדליה והמדיטציה הן כמו אדם שמשכנע אותנו להעז לפתוח את הקופסא, ואז אנחנו מגלים לתדהמתנו שהיא ריקה. אין בה שום קישוט מסוכר. מעולם לא היה. הקדשנו את כל האנרגיה הזו כדי לשמור על קופסה ריקה. ההבנה הזו היא בסיס השחרור המגיע מסוג ההתערבות השלישי הזה.

אגב, הסבר זה קשור גם לעובדה שתובנות שנרכשות תחת השפעת פסיכדליים מתויגות פעמים רבות כאמת בלתי נשכחת. הן נחוו כשמכונת ההזיות היתה משובשת, ולכן ניתן לומר שהן אכן היו מבוססות על מפגש יותר ישיר עם המציאות. כלומר, במידה רבה, הן היו קרובות יותר לאמת או למציאות, כשם שילד קרוב יותר למציאות מאשר מבוגר. זה אירוני אם כך שדווקא החומרים האלה נקראים סמי הזיה.


שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com

 
 

פוסטים קשורים

bottom of page