למה אנחנו כל כך עייפים?
עודכן: 22 באוק׳
זו לא חולשה אישית, אלא תגובה נורמלית לחיים אינטנסיביים ודורשניים מדי – על עבודת יתר, יוקר מחיה ושחיקה בישראל
לפני שנים הנחיתי סדנת כתיבה ב"סלעית", ארגון המסייע לנשים על רצף הזנות. בפגישה הראשונה ביקשתי מהמשתתפות להשלים את המשפט "אני...". כמעט כולן השלימו אותו באותה מילה: "אני עייפה". מאז, במשך שנים, הבחנתי שעבור נשים רבות – גם במצבי חיים טובים והרבה פחות טראומטיים – עייפות היא אחד המאפיינים המרכזיים שדרכם הן מתארות את עצמן. באופן אישי, גם אני מרגישה שעייפות היא גוון שמסוגל להעכיר את כל הגוונים האחרים של הקיום, אולי למעט פחד.
הסיבות לכך רבות. עבור נשים, "עייפה" היא גם פתח למגוון רגשות שלא תמיד נגישים לנו, או שאנחנו מרגישות פחות בנוח לבטא אותם. זו מילה עם לגיטימציה נרחבת, כזו שאפשר לשים על השולחן בתחילת המשא ומתן הרגשי בלי לעורר התנגדות. על רקע ההבחנה הוותיקה הזו, בולטת בעיניי תופעה חדשה: נשים שאני פוגשת – בקליניקה, בחיים הפרטיים, מסביבי – עייפות אפילו יותר מהרגיל. זו לא עייפות רגעית; זו תשישות כרונית ועמוקה שמלווה אותנו (וכמובן, גם לא מעט גברים) מרגע שאנחנו פוקחים עיניים בבוקר ועד שאנחנו קורסים למיטה.
לפעמים התחושה מלווה בכעס או ביקורת עצמית על היעדר משמעת עצמית – על כך שדילגנו על האימון או הזמנו וולט (שוב), על כך שבסוף היום אפילו סדרה מתוסרטת נראית כמו מאמץ קוגניטיבי בלתי אפשרי, ואנחנו מוצאים נחמה רק בשעשועונים קלילים או בסקרולינג חסר מטרה. אבל עם כל הכבוד לכוח הרצון, התמונה הרבה יותר מורכבת ומערכתית.
מחנה עבודה
אנחנו, הישראלים, עובדים יותר מדי. רוב הנשים עובדות, כידוע, בשתי משרות כמעט בהגדרה. הנתונים חושפים תמונה ברורה: אנחנו עובדים בממוצע שעות ארוכות משמעותית מהממוצע במדינות המפותחות. נתון מחריד במיוחד: כמעט אחד מכל חמישה שכירים בישראל עובד 50 שעות שבועיות או יותר – כפול מהממוצע של המדינות המפותחות. התרבות הישראלית של דרישה לזמינות תמידית והיעדר גבולות ברורים יוצרת מצב של "דריכות כרונית" – המוח לא מצליח לבצע את ה"כיבוי" הנפשי ההכרחי להתאוששות. כשאין פנאי אמיתי לטיפול עצמי ולשינה איכותית, אנחנו נכנסים למעגל שבו העייפות היא לא רק תוצאה של עבודה, אלא מצב קיומי שמדלדל את המשאבים הנפשיים והפיזיים ומוביל היישר לשחיקה.
העומס הזה הוא בעיה תרבותית וכלכלית כאחד, והפך בשנים האחרונות לאיום על הבריאות הנפשית והחוסן הלאומי. אחרי שנים של טלטלות פוליטיות ומלחמה מתמשכת, הרזרבות הנפשיות של הציבור התרוקנו כמעט לחלוטין. במצב הזה, כל שעת עבודה נוספת מפעילה לחץ בלתי נסבל ומותירה אותנו מרוקנים מכדי לתפקד בבית. כשאנחנו שחוקים כל כך, הבית – שאמור להיות עוגן של חוסן והתאוששות – הופך למקום נוסף של עבודה רגשית בלתי נגמרת.
האיזון בין עבודה לחיים אישיים הוא לא פריבילגיה או מושג ניהולי ריק. זה צורך פסיכולוגי ובריאותי בסיסי. אחרי הכל, אנחנו בני אדם, לא מכונות. אנחנו חייבים להקדיש זמן ואנרגיה לכל תחומי החיים: קריירה, משפחה, קשרים חברתיים וטיפול עצמי. וגם – סליחה על המילה הגסה – תחביבים. זוכרים "תחביבים"? הדברים האלה שאנחנו פשוט אוהבים לעשות? שלא יצא מהם כלום, שממלאים את הבית בגאדג'טים שבסוף יעלו אבק, אבל כרגע מושכים אותנו לאין שיעור – אלה שהופכים אותנו לבני אדם מלאים יותר, כמו ששטח לא מנוצל בבית הופך אותו לאלגנטי יותר. המציאות של עבודת יתר אינטנסיבית בישראל מפרה את האיזון הזה, ואנחנו משלמים מחיר פסיכולוגי כבד.

לא עניין של עניין
לפני כמה ימים שאלה אותי חברה טובה איך נראה שבוע העבודה שלי. סיפרתי שאני מטפלת ראשון עד רביעי, משמונה בבוקר עד חמש אחר הצהריים ברצף, ללא הפסקות צהריים, וביום נוסף אני מטפלת במנהלות. היא, עורכת דין מצליחה ועסוקה, אמרה שזה נשמע לה נפלא – לעבוד במסגרת זמן תחומה כל כך. אני מבינה אותה. כמו רבים אחרים, גם חברתי חיה ללא גבולות ברורים.
הדרישה להיות זמינה תמיד מותירה את המוח שלה במצב דריכות ומתח כרוני, שלא מאפשר את ה"כיבוי" הפסיכולוגי החיוני להתאוששות. וזה לא משנה אם היא עצמאית שקובעת, כביכול, את שעות העבודה בעצמה. בהקשר הישראלי, שבו הכל נורא דחוף וקריטי, כולם על הקצה, והמחיה רק מתייקרת – התוצאה היא תשישות רגשית עמוקה, לפעמים גם ציניות כלפי העבודה וירידה בתחושת ההישג האישי.
כשאין לנו מספיק "רוחב פס" לפתח תחביבים או להשקיע בקשרים חברתיים כמו שהיינו עושים לפני הילדים, החוסן הנפשי נפגע והסיכון להפרעות מצב רוח כמו דיכאון וחרדה עולה. בניגוד לתמונות בטלפון, הנפש לא נמצאת על ענן. אין הבדל בין דחק פסיכולוגי לדחק פיזיולוגי. ערב שבו אנחנו גמורות רודף ערב שבו אנחנו מחוסלים, והתוצאה היא עלייה כרונית בהורמוני סטרס כמו קורטיזול, שמעלה את הסיכון לבעיות בריאות חמורות כמו יתר לחץ דם ומחלות לב.
עבודה מעניינת לא פותרת את הבעיה. עובדים דלוקים חסרי איזון מתקשים "לכבות" את הראש בלילה, סובלים מנדודי שינה כרוניים ונכנסים למעגל קסמים מתיש של תשישות, ריכוז ירוד ופגיעה קוגניטיבית. וזה לפני שדיברנו על החומרים שאנחנו צורכות כדי להיות ערניות בבוקר – שהחלש בהם הוא קפה חזק – ואלה שאנחנו צורכות כדי להירגע בערב, שהחלש בהם הוא כוס יין.
הנושא הפך קריטי מאי פעם מאז שעברנו לחיות בקומיקס דיסטופי ששאב מאיתנו צ'י עוד לפני המלחמה. המלחמה העלתה הכל בריבוע, ואת המצב עכשיו אין לנו כבר מלים לתאר. אנרגיה שהייתה אמורה להיות מופנית להתאוששות או פנאי מוקדשת להתמודדות עם כעס, חרדה וניסיונות לגשר על קרעים. בתקופה כזו, התרבות הישראלית של וורקוהוליות הופכת מבעיה תרבותית לבעיה בריאותית קריטית.
די לאשמה
כמובן שמייד קופץ קול פנימי: אבל מה את רוצה, גברת? בואי תראי לי איך אני יכול לעבוד פחות. ושני גורמים מבניים מעצימים את חוסר האיזון הישראלי: יוקר המחיה והטלטלה הגיאופוליטית. כשקילו וחצי גלידה באניטה עולה 196 שקל, גם אם לא נעשה את הטעות הזו שוב לעולם, הרי שעד שיעלה כאן ממדאני מקומי, אנחנו חייבים להמשיך לתזז בעבודה כדי לשמור על כוח קנייה בסיסי. העובד הישראלי חייב לעבוד יותר שעות רק כדי לעמוד בנטל הכלכלי, מה שמונע ירידה טבעית בשעות העבודה שהתרחשה במדינות ה-OECD. במקביל, הבידוד הפוליטי מצמצם את הצמיחה ומשמר את הלחץ על המעסיקים להגביר את הדרישות מהעובדים הקיימים, במקום לשפר תנאים.
זה לא אומר שיש הגיון בכך שאנחנו תופשים את השחיקה ככישלון אישי שאפשר לפתור בניהול זמן טוב יותר או "חוסן" רב יותר. התפישה הזו רק יוצרת אשמה נוספת ומעכבת את הטיפול האמיתי, שהוא מערכתי. כשישראלי השחוק רואה במצבו כישלון אישי, הוא מאמץ את הנרטיב הרעיל של תרבות העבודה הדורשת שעות אינסופיות. במקום לזהות את הדרישות הבלתי סבירות של המערכת, כל אחד מאשים את עצמו ב"חוסר יעילות", מה שמחמיר את הסטרס.
חוסר היכולת לזהות את הבעיה כקולקטיבית מוביל אותנו לחפש פתרונות אינדיבידואליים. חלקם טובים (ספורט, מדיטציה), חלקם מסוכנים (התמכרות), וחלקם פתרונות שווא. כך או כך, האמונה שהשחיקה היא בעיה אישית משחררת את המערכת מאחריות ומבטלת את הצורך בשינויים מערכתיים אמיתיים – כמו קיצור שבוע העבודה או שיפור בפריון.
לכן הגיע הזמן שנפסיק להאשים את עצמנו בעייפות. זו לא חולשה אישית, אלא תגובה נורמלית לחיים אינטנסיביים ודורשניים מדי. רק כשנזהה את הבעיה כמערכתית – הנובעת מיוקר מחיה, פריון נמוך ותרבות של עבודת יתר – נוכל לדרוש את השינויים שיאפשרו לנו לא רק לעבוד, אלא גם לחיות.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




