האם הם באמת לא מבינים — או שאנחנו אלה שלא רוצים להבין?
עודכן: 22 באוק׳
אנחנו משוכנעים שאם רק נמצא את הניסוח הנכון, בן הזוג, הילד או ההורה ישנו את התנהגותם. אבל לעיתים הניסיון להסביר שוב ושוב נובע דווקא מהקושי שלנו לקבל את מה שהם כבר אומרים לנו במעשיהם
היום, כשאני כבר כמעט לא זוכרת שום דבר, אני בכל זאת זוכרת את היום ההוא במחלקה הפסיכיאטרית הפתוחה של בית החולים בית יזראל בניו יורק (הוא כבר לא קיים בשם זה, אלא סופח לבית חולים עירוני אחר). אחת המשימות הראשונות שהוטלו עלינו, הדוקטורנטיות, הייתה לערוך שאלון קבלה לאנשים שנכנסו אל המחלקה מהרחוב, ללא הפניה מסודרת.
אני זוכרת את הבחור הסיני בן ה־30 שהתיישב מולי ומול חברתי (עבדנו בזוגות), ובשום אופן לא הצלחנו להבין ממנו דבר על הקשיים שבגללם הגיע למחלקה. ניגשנו אל המדריך שלנו וסיפרנו לו על הבחור הסיני, שהגיע היישר מצ'יינה טאון (את הכתובת הוא כן כתב), והסברנו לו שמחסום שפה מונע מאיתנו להשלים איתו את התהליך המוכר כ"אינטייק". "סכיזופרניה", פסק המדריך שלנו, בלי שאפילו יצא ממשרדו לראות את הבחור.
הבטנו בו בפליאה והוא אמר לי משפט שנשאר איתי מאז: "בכל הנוגע לבריאות הנפש, אין דבר כזה מחסום שפה". הוא ביקש מאיתנו לחשוב על מקרים שבהם ראינו ילדים שלא דוברים את אותה שפה מתקשרים זה עם זה, והסביר: "אנשים ללא הפרעות קוגניטיביות תמיד מצליחים לתקשר אחד עם השני. מאחר שלשתיכן אין בעיות קוגניטיביות, אם אתן לא מצליחות לתקשר עם הבחור הזה כנראה לו יש בעיות כאלה. ואם הן עד כדי כך קשות, והוא רק בן 30, אני מהמר על סכיזופרניה. הבדלי השפה סתם מבלבלים אתכן".
הוא צדק, כמובן, ואני זוכרת את הסיפור הזה בין השאר מכיוון שהוא קשור לאחת האשליות המושרשות ביותר באינטראקציה האנושית, שאני, חבריי והמטופלים שלי חוזרים ודבקים בה שוב ושוב: האמונה שהמחשבה וההתנהגות של כולנו מבוססות על מידע. רעיון שממנו נגזר, לדעתנו, שאם מישהו מתנהג בצורה שמנוגדת לטובתו (כפי שאנחנו מבינים אותה), הרי שאם רק נוסיף לו את האינפורמציה החסרה הוא יראה את האור.
מגויסים להסברה
בקליניקה ובחיים הפרטיים אני רואה אנשים שמבלים שעות בחיפוש אחרי הניסוח המדויק, האנלוגיה המושלמת או הטיעון המנצח וההרמטי ביותר, שיעזור להחזיר מישהו למסלול. ניקח דוגמה לא נדירה מספיק, של בחורה בת 40 המאמינה שאילו רק הייתה מוצאת דרך טובה יותר להסביר לבן זוגה את הדחיפות של השעון הביולוגי שלה הוא סופסוף היה מתחייב לקשר, ולא מתעקש על כך שהקשר חייב להשתפר לפני שהוא יוכל להקים איתה משפחה.
במשך שעות הבחורה מתדיינת על הנושא עם חברותיה, איתו ועם הפסיכולוגית שלה, מתוך הנחה שהברנש פשוט לא תופש את אופיו הליניארי והבלתי מתפשר של הפריון הנשי. או שהוא לא מבין כיצד הלולאה השלילית שבה נמצאת מערכת היחסים שלהם מכלה זמן יקר.
או נחשוב על האב המביט בבנו בן ה־40 ותוהה מדוע הבחור הצעיר אינו מסוגל לתפוש גבול פשוט כמו "להתעסק בענייניו", במקום להתערב ללא הרף בחייהן של אחיותיו הבוגרות. האב מניח שבנו עיוור לחיכוך שהוא מייצר והוא שוב ושוב נואם לו על השגיאה.
במקרים האלה, וברבים אחרים, נקודת המוצא היא שכאשר אדם (שבו אנו תלויים) מקבל החלטה שגויה, הסיבה לכך היא חוסר בהבנת הסיטואציה לאשורה. ואז אנחנו מתגייסים למשימה. אנחנו מסבירים שוב ושוב, ומנהלים שיחות נפש מתישות אל תוך הלילה סביב שולחן המטבח (או בווטסאפ), אבל בפועל אנחנו בדרך כלל לא מצליחים להזיז את המחוג. וגם אם כן, הריבאונד להתנהגות הקודמת הוא רק עניין של זמן.
כי מלבד המקרים הנדירים והתמימים של פעוט המושיט יד לראשונה לעבר תבנית פשטידה לוהטת, בני אדם בוגרים בדרך כלל לא טועים בגלל מחסור במידע. כשאנחנו מגיעים לבגרות, המוח שלנו כבר יכול לחזות את הטעם של רוב המזונות עוד לפני שאנחנו מכניסים אותם לפה. באופן דומה אנחנו גם מבינים את המחירים של ההחלטות שלנו, גם אם אנחנו משחררים לעולם כל מיני הצהרות שגורמות לנו להיראות נאיביים או אנשים שיש להשיב למוטב.
הרי האמת היא שהבחור שלא מתחייב לחברתו בת ה־40 יודע כל מה שיש לדעת על השעון הביולוגי. וכשהבחורה רוצה להביא אותו לפסיכולוגית כדי שזו תרביץ בו תורה, היא בעצם משתמשת ב"לוגיקה" כדי להסוות את הסירוב שלה לקבל את הרצון המנוגד של בן זוגה. כשהיא שומעת אותו אומר "צריך לעבוד קודם על הקשר", היא מתרגמת זאת ככשל קוגניטיבי – הוא פשוט לא תופש את האופי הליניארי והאכזרי של גיל 30 פלוס אצל נשים.
הצד השני כבר בחר
אם נאמר זאת באופן פשטני, היא מעדיפה לחשוב שהאדם השני הוא טיפש, במקום להכיר בכך שהוא אוטונומי. במקרה הזה הבחור מבין את הביולוגיה היטב, זה גם לא כל כך מסובך. הוא פשוט עשה בחירה מודעת ומנוגדת – אבל משתפן להודות בכך.
האמת היא שהוא מעדיף את הביטחון הרגשי המיידי שלו ואת האמביוולנטיות שלו יותר מאשר את לוח הזמנים שלה. היא – ואנחנו במקרים שאנחנו עומדים במקומה – בוחרים להאמין שהאדם השני עיוור להשלכות של מעשיו, כי להודות שהוא רואה 6:6 משמעותו להודות שהוא מביט בנו ישירות ובוחר בעצמו. במקרה שלה, בוחר שלא לזוז.

מדובר בסך הכל במחסום רגשי שמגן בחירוף נפש על הסטטוס־קוו הפסיכולוגי. במקרה של בן הזוג, הסירוב שלו להתקדם להקמת משפחה אינו עדות לכישלון הסברתי. זה מנגנון הגנה פעיל, גם אם פאסיב־אגרסיב ובהחלט מבאס, מפני האמביוולנטיות העמוקה שלו כלפי הקשר.
להתקדם אל החופה או אל חדר הלידה משמעו לצעוד לתוך מציאות שהוא חרד מפניה, אבל לקום ולעזוב תהיה פעולה שתאלץ אותו לקבל את הפיכתו למושא לשנאה מצד האישה שהוא נוטש ושהוא עדיין קשור אליה.
התקיעות, שמתחפשת להתעקשות "לעבוד קודם על מערכת היחסים", כאילו יש להם את כל הזמן שבעולם, משמשת כמגן מושלם. היא מאפשרת לו להימנע מעימות רגשי מטלטל. אפשר לראות את אותה ארכיטקטורה של הכחשה אצל האבא עם הבן המתערב בחיי אחיותיו.
בניגוד לתפישת האב, הבן אינו עיוור. גם אם אנחנו לא יודעים בדיוק מה קורה מתחת למכסה המנוע, אנחנו יודעים שהוא מעורב יתר על המידה מפני שההתערבות הזו משרתת פונקציה פסיכולוגית חיונית כלשהי. אולי היא מעניקה לו תחושה מלאכותית של ערך וסמכות. אולי היא משמשת כהסחת דעת מהכאוס של חייו שלו. החטטנות היא המגן שלו מפני מה שירגיש כשייקח צעד אחורה ויתחיל לעסוק בענייניו.
זה לא "קצר" בתקשורת
ולמה אנחנו ממשיכים לעשות את זה למרות כל ההוכחות שזה לא עוזר? קודם כל, כשאנחנו ממסגרים את הבעיה ככשל הסברתי, אנחנו בעצם לוקחים לעצמנו (ללא צורך בהוכחות) את העמדה האינטלקטואלית והמוסרית הנעלה יותר בקשר. אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו המבוגר האחראי, הרציונלי, שרק מחכה בסבלנות שהצד השני יפנים את התובנות שארזנו לו כל כך יפה.
אבל נראה לי שהרבה יותר מזה, ההתייחסות למשבר בינאישי כאל "קצר בתקשורת" (כמה משברים זוגיים מתחילים עם השם "קשיי תקשורת" ומסתיימים בפרידה?) מעניקה לנו אשליית שליטה. אם הצד השני פשוט לא מבין, הרי שהבעיה היא טכנית, ובעצם ניתנת לפתרון באמצעות ניסוח מוצלח יותר או מטפורה חדה יותר. זו מחשבה מתסכלת, אבל הרבה יותר נעימה מההבנה שאם הם מבינים, ובכל זאת בוחרים שלא להשתנות, אנחנו צריכים להחליט אם להתרחק מהבעיה או לקבל אותה.
לכן כשאנחנו מוצאים את עצמנו פוקחים למישהו את העיניים בפעם האלף, או מנסים לייצר בבהילות דרכים חדשות לגרום לו "להבין" את נקודת המבט שלנו, אנחנו חייבים לשאול את עצמנו: מהי הפעולה שאנחנו מסרבים לעשות? האם אנחנו מסרבים לשים גבול אמיתי ("או שאנחנו מתחילים לנסות להיכנס להיריון או שאנחנו נפרדים?"), או שאנחנו מסרבים להכיר בבעיה ("הבן הבוגר שלי הוא אינפנטילי ושתלטן ומתחמק מלטפל בבעיות שלו").
כי אם נקבל את העובדה שלצד השני יש כבר את כל המידע, ושהוא עדיין בוחר לפעול בדיוק כפי שהוא פועל, ניאלץ להתעמת עם מי שהוא באמת – ולא עם מי שהיינו רוצים שהוא יהיה. ניאלץ להביט במעשים שלהם, ולא בהבטחות שלהם או בהסברים שלנו, כאינדיקציה האמיתי היחיד לכוונותיהם.
בין אנשים בריאים נפשית וקוגניטיבית אין צורך באמת להגיד דברים יותר מפעם אחת. אבל הוויתור על הוויכוח הוא פעולה של התאבלות. התאבלות שמבוססת על קבלה של מה שהאדם השני אומר לנו דרך מעשיו, והחלטה בנוגע לצעד הבא שלנו מתוך המציאות כפי שהיא.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com


