top of page

הולכים לפסיכולוג? כך תדעו אם הוא אוהב אתכם

תמונת הסופר/ת: Amalia Rosenblum
Amalia Rosenblum
17 באוק׳ 2017
זמן קריאה 3 דקות

עודכן: 22 באוק׳

על מה אנחנו משלמים בטיפול, ואיך עשויה להתבטא דאגתו של הפסיכולוג כלפינו

"סליחה שאני אומרת את זה, אבל ללכת לפסיכולוגית זה תכל'ס כמו ללכת לזונה", אמרה לי לילך, בת 35, בסופו של אימון קרוס-פיט, כשביקשתי להיות ראשונה במקלחת כדי לא לאחר לפסיכולוגית שלי. בעודי מנסה לא להיעלב, לילך ניסתה לרכך את הרעיון, "הפסקתי ללכת לפסיכולוגית שלי כשבסופו של דבר הבנתי שמבחינתה הקשר בינינו תלוי בכסף. ואם אני לא אשלם לה, לא ימשיך להיות לה אכפת ממני".

נכנסתי למקלחון ומצאתי שם ג'וק ארוך מחושים, שלא איפשר לי להרהר בשאלה החשובה הזו. אבל בדרכי לפסיכולוגית, פתחתי עם עצמי את הדיון. החשש שהתשלום הופך את יחסו של המטפל ללא אותנטי הוא נפוץ למדי. אבל בתור מי שמכירה לא מעט פסיכולוגיות, ומכירה אפילו יותר זונות, אני יכולה להגיד שמעבר לכך שזונות מספקות, על הדרך, גם שירותים פסיכולוגיים ל"לקוחות" שלהן, אין ביניהן הרבה דמיון. יחד עם זאת, המשפט הקשה של לילך נבע מכאב אמיתי, ועלה לה בהפסקת הטיפול שלה. ולכן, למרות הוולגריות שלו, אני חושבת שמגיעה לה תשובה.

אז על מה אנחנו משלמים בטיפול? בפשטות: אנחנו משלמים על הידע שרכש המטפל ועל הזמן שלו. במובן הזה, טיפול נפשי עולה כסף ממש כמו שטיפול שיניים עולה כסף. למרות שאני חושבת שאני אשת שיחה נהדרת, ועם השנים גם משתדלת להשתמש בחוט דנטלי, ומעולם לא עלה בדעתי שאם ד"ר מסוט, רופא השיניים המקסים שלי מאז גיל 17, היה ב-א-מ-ת אוהב אותי, הוא לא היה מבקש תשלום בסוף הטיפולים.

אבל אנחנו לא משלמים עבור האהבה והדאגה שהמטפל שלנו חש כלפינו. אני אוהבת רבים מהלקוחות שלי. באמת. אני חושבת עליהם גם מחוץ לשעות הביקור שלהם. אני קוראת ספר ומוצאת ציטוט שמתאים למטופלת; כשמטופל שלי נקלע לצרות, אני עצובה. כשמטופלת מתאהבת, אני מתרגשת. ואם מישהו שובר לה את הלב, מתחשק לי לפעמים לשבור לו משהו בחזרה.

אבל כל אלה מפספסים את הנקודה האמיתית, והיא שאהבת המטפל מתבטאת בכך שהוא מחזיק תמיד בלבו ובתודעתו את הגרעין הזוהר שקיים בתוך המטופל. זאת אהבה שזוכרת תמיד את פוטנציאל הגדילה של המטופל, שמאמינה שהמטופל הוא המומחה האמיתי לחייו, שרואה את הילד הפצוע שבתוכו, שלא מתבלבלת ויודעת שהקוצים שלו הם הגנה, שמבינה שהוא רק מנסה לשרוד. אפשר לקנות את הזמן שלי ואת הייעוץ שלי, אבל אי אפשר לקנות את האהבה שלי. ואני מאמינה שרבים מהגברים ומהנשים שיש לי את המזל לפגוש בקליניקה יודעים את זה.

יש עוד נקודות רבות שרלוונטיות לדיון הזה. ביניהן גם העובדה שהכסף משחרר את המטופלים מהאחריות לשלומו הנפשי של המטפל ועוד. אבל כמטפלת EFT, שעובדת לאורן של 30 שנות מחקר על התקשרות, מבחינתי, כשהשאלה הזו עולה בטיפול, פחות משהיא מעידה על ספק אמיתי ביחסו של המטפל, היא מעידה על קושי של המטופל ביכולת לקבל אהבה.

הולכים לפסיכולוג? כך תדעו אם הוא אוהב אתכם - אילוסטרציה

היכולת לקלוט אהבה

הפסיכולוגית דיאנה פושה, שפיתחה את גישת הטיפול הפסיכודינמי, קצר המועד ומבוסס-החוויה, Accelerated Experiential Dynamic Psychotherapy או בקיצור AEDP, נותנת מקום מרכזי ליכולת החשובה הזו, הקרויה Receptive Capacity. יכולתה של האמפתיה של המטפל להשפיע לטובה על המטופל נמצאת בלב לבו של מודל השינוי ב- AEDP, כמו בגישות אחרות המבוססות על חקר ההתקשרות. גם הפסיכולוגית לי ואליאנט, שעל ספרה Changing Character כבר חפרתי לא מעט, מדגישה שהיכולת לקלוט את השדר הרגשי החיובי, שמגיע אלינו מהסביבה, היא המצע לרגישות, פתיחות, קשר רגשי, אמפתיה ואינטימיות.

פושה מסבירה שהיכולת הזו היא פועל יוצא של תהליכים תפיסתיים, קוגניטיביים, ורגשיים. כלומר, בבסיס העניין מדובר ביכולת שלנו להעריך נכונה את הסביבה הרגשית שלנו. הערכה נכונה שכזו היא התשתית של בריאות נפשית. אצל מטופלים מסוימים, כמו לילך, היכולת הזו נפגעה, והם מרגישים מאוימים כשהם צריכים להכיר בהשפעה של אחרים עליהם. הנחת העבודה שלנו כמטפלים המתמקדים בהתקשרות, היא שחוויות רגשיות קשות בילדות הביאו לכך שלילך עמעמה את יכולתה לזהות אמפתיה כלפיה. היא דיכאה את היכולת שלה להרגיש ולהתרגש מגילויי אהבה כלפיה, כדי להגן על עצמה מרגשות קשים ומכאב, שכנראה חברו להתרגשות שלה פעמים רבות מדי.

במלים אחרות, אני כמובן לא יודעת מה בדיוק קרה בטיפול של לילך. יכול להיות שהיא באמת נפלה על מטפלת צינית, ואולי המטפלת שלה פשוט לא אהבה אותה. אבל במציאות יש, להערכתי, הרבה יותר מטופלים שמתקשים לקבל אמפתיה, מאשר מטפלים שמתקשים לתת אותה.

קניתי קפה, ושתיתי אותו מול דלת הפסיכולוגית שלי, מחכה שהשעה תהיה שמונה ו-13 דקות. בשתי הדקות שנותרו לי חשבתי על לילך. כבר לא נעלבתי. הבנתי שכשאמרה לי שהרגישה שהיא הולכת לזונה, היא העידה על הקושי שלה לחוש אהובה. החיבה של המטפלת שלה כלפיה נתקלה בשומר-סף, שלא הסכים לתת לה להיכנס פנימה אל ליבה של לילך. שומר הסף הזה הוצב שם בילדות כדי להגן על לילך מכאב. אבל בבגרותה, השומר הזה ממשיך להגיד ללילך, "את לא באמת ראויה לאהבה, וגם לפסיכולוגית שלך לא אכפת ממך אלא רק מהכסף שלך". הדבר הכואב ביותר באמירה של לילך אינה העובדה שהיא השוותה את הפסיכולוגית שלה לזונה. העוקץ האמיתי טמון בכך שהיא השוותה את עצמה למי שהולך לזונה, שהיא מדמה את עצמה לאותו עלוב נפש, שתובע בכוח הכסף ובאלימות חיקוי זול של אהבה.

בשמונה ורבע נקשתי על הדלת, והפסיכולוגית שלי פתחה לי בחיוך. "בדיוק חשבתי על זה שאת אוהבת אותי" אמרתי לה. היא חייכה אלי, וגם עיניה צחקו, "אני שמחה שאת יודעת את זה".


שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com

 
 
bottom of page