הגיע הזמן שנדבר על האפשרות שנידבק בקורונה
עודכן: 22 באוק׳
ככל שהתחלואה עולה כך גובר הצורך בהיערכות לקראת מה יקרה אם וכאשר הקורונה תיכנס לביתנו. שיחה משפחתית היא התחלה בניסיון לאפשר לנו להגיע אל הסתיו המאיים יותר מגובשים
כשלמדתי בבית ספר א.ד. גורדון בתל אביב, שרנו יחד. בעוד רגע מתחילה שנת הלימודים, ושוב היא תוקדש פחות לחצב, ליורה ולאיכר אלא למסכות, לאלכוג'ל ולחיסונים. אבל יש עוד הבדל משמעותי: אם בשנה וחצי האחרונות רוב המאמצים שלנו היו להימנע מהדבקה ומבידוד, נדמה לי שעכשיו אנחנו מתחילים גם להיערך לאפשרות של הדבקה.
והדבקה בקורונה היא משהו שעדיף לדבר עליו לפני שהוא קורה. אין סיבה שהפעם הראשונה שננהל את השיחה הזו באופן משפחתי תהיה אם וכאשר אחד מבני המשפחה יידבק. כשזה יקרה, אפשר לשער שנהיה מתוחים ועסוקים מדי מכדי לשמוע את הפחדים והמשאלות של כל אחד מבני המשפחה. דווקא עכשיו, כשאנחנו עוד מצליחים ללכת בין הטיפות, אולי שווה להתגבר על הנטייה (המאוד אנושית) לשים את הנושא המטריד הזה רגע בצד, וכן לשמוע ולהשמיע.
כמו נושאים רבים רגישים ומשמעותיים, שווה להתחיל את השיחה הזו כשיחה זוגית בין ההורים. אנחנו יכולים להיות שונים מבני הזוג שלנו בגיל, במין ובמצב הבריאותי הכללי, ובנוסף אנחנו עשויים להיבדל מהם גם ביחס שלנו למחלות, לכאב ולרפואה. יש אנשים שמרגישים בטוחים יותר בבית חולים, ויש כאלה שיעשו הכל כדי להישאר בבית. יש כאלה שמאמינים בגוף שלהם וביכולתו להילחם, יש כאלה שמתמודדים עם חרדות בריאותיות, ואחרים עשויים לפחד מהסטיגמה החברתית, מהטיפול בילדים במצב של מחלה, או מהפחד של הילדים. לכן כדאי שהשיחה הראשונית בין ההורים תעסוק בשאלה מה הכי מפחיד כל אחד במצב שבו אחד מבני המשפחה נדבק.
כדי ששיחה כזו תהיה אפקטיבית, רצוי לאפשר לשני הצדדים לדבר בחופשיות, בלי לקפוץ מיד לפתרונות ובלי להרגיע מיד זה את זו. הקשבה אמפתית היא אמנות חשובה, ואם אתם מתרגלים אותה, זה הרגע להשתמש בכלים שרכשתם. אם אתם לא בטוחים איך לעשות את זה, אז בשורה התחתונה הרעיון הוא לשקף לבן שיחתכם את העובדה ששמעתם את מה שהוא אמר, באופן שיעזור לו להרגיש מובן, ולא נשפט, ויעזור לו לשמוע את עצמו ולהתבונן אל תוך עצמו.
שיחה כזו כשלעצמה יכולה להיות מציפה רגשית לא רק בגלל החשיפה לפחדים שלנו ושל בני הזוג, אלא בגלל שלא תמיד הפחדים נוגעים רק לקורונה. אדם יכול לחשוש, למשל ממצב שבו בן הזוג שלו ייסחף באשמה או בהאשמה על מי שהביא להדבקה, ויגרור את המשפחה לכאוס רגשי, או ממצב שבו החרדות הבריאותיות של בן הזוג (או של הורה שלו, למשל) יכולים להביא להצפה של תכנים מפחידים בבית, שרק יגבירו את המתח הנפשי של הילדים. זה לא פשוט להקשיב באופן אמפתי לחששות כאלה, ולכן, על אף שהשיחה הזו על הקורונה צפויה להיות גם מחזקת, יכול להיות שהשאלה "מה הכי מפחיד אותך במקרה של הדבקה" מספיקה בתור פתיחה. כלומר, ייתכן שהשיחה המשמעותית על קורונה תתקיים בחלקים.
לדבר על התרחישים
בחלק השני של שיחת ההורים יש מקום להתקדם לנושאים פרקטיים. גם כאן, מאחר שהמעשי והנפשי מעורבבים זה בזה, לא מופרך לחלק את השיחה לכמה נקודות. דרך אחת לחלק את השיחה היא לחשוב בקול על התרחישים המרכזיים: מה קורה אם הסבא או הסבתא נדבקים? מה קורה אם אחד ההורים נדבק ושאר בני המשפחה לא? מה קורה אם אחד הילדים נדבק ושאר המשפחה לא? מה קורה אם הורה וילד נדבקים והשאר לא? וכך הלאה, כל משפחה בהתאם למבנה שלה.
בכל אחד מהתרחישים האלה יש מקום גם לשיחה על הנרטיב וגם על הפתרונות המעשיים. לרבים מאיתנו ברור שבמקרה שילד נדבק, חשוב לשמור על אווירה מאוזנת מבחינה רגשית. אפשר מראש לחשוב בקול רם על האופן שבו מצב כזה ידוברר אל הילד. זוג הורים יצירתיים שאני מכירה הסבירו לבנם שיש לו "קורונת ילדים", ובכך הפחיתו את הפחד שלו מהמצב. הם גם הסבירו לילד שכשיחלים יהיה לו קל יותר לנסוע לחו"ל, וליהנות מפעילויות חברתיות שונות, מה שמהל את החששות שלו במחשבות חיוביות. זו רק דוגמה אחת, אבל העיקרון הוא שאין סיבה שלא לנסח מראש את ההתייחסות שלנו כהורים, ולשחרר את עצמנו במצב של הדבקה להתמקד בעיקר ולא להוציא אנרגיה מיותרת על אלתורים במחלקת הפרופגנדה.
לצד זה, כמובן, כדאי להתחיל לשאול את עצמנו מה נעשה בפועל אם אחד מאיתנו יהיה חולה, אם ילד מאובחן אך לא חולה, האם שנינו נשארים איתו בבית? אחד מאיתנו? מי? מה קורה לגבי הילדים האחרים במשפחה? האם מי שלא נשאר בבית מתכנן להתארח אצל בני משפחה אחרים? האם אפשר לדבר על זה איתם מראש? מי יוציא את הכלב?
ברור שאי אפשר בשיחה כזו לכסות את כל הקומבינציות האפשריות, וזו גם לא המטרה. המטרה היא לגרום לגלגלים להתחיל להסתובב, ולהתחיל את סיעור המוחות, באופן כזה שנהיה פחות בהלם כשנידרש לכך באמת. לדוגמה, בעין הסערה, הורה מבוגר, לא בריא או מלא בחששות, עשוי, לצורך העניין, לפחד להידבק גם מהילד שלו עצמו, גם אם הילד לא מאומת, ורק ילד אחר במשפחה כן מאומת. תגובה חרדתית כזו עלולה לעורר תסכול או ביקורת אצל ההורה השני ואף אצל הילדים. אבל אם אנחנו מדברים על זה בגילוי לב, "על יבש", אפשר לתת לחששות האלה מקום, ולהתאמץ להבין זה את זו בשקט, מה שיכול לאפשר להורים להציג חזית יותר אחידה מול הילדים בזמן אמת.

להקשיב לילדים
מה שמקרב אותנו לשיחה עם הילדים. הורים רבים נמצאים במבוכה כשהם צריכים להתחיל עם הילדים שלהם שיחה בנושאים רגישים, אבל האמת היא שזה קל. כל מה שצריך זו ארוחת ערב, טלפונים ומסכים בצד, כמה מילות פתיחה, כמות נדיבה של סימני שאלה והרבה נכונות להקשיב. ספרו להם שאף שלא נעים לחשוב על זה, אנחנו רואים שהרבה מאד אנשים נדבקים, ולא ברור שניתן יהיה להימנע מזה, ושהייתם רוצים לשמוע מה הם חושבים ומרגישים ביחס לכך: מה הכי מטריד אותם באפשרות של הדבקה של אחד מבני המשפחה? האם יש דברים שמאד חשובים להם? הסבירו להם שאתם לא יכולים להבטיח שום דבר, מאחר שמחלה היא מחלה, ויכולים להתרחש במהלכה דברים לא צפויים, אבל אתם תיקחו בחשבון את הצרכים שלהם.
כדי שהשיחה תהיה מועילה, כדאי מאד להקשיב בלב פתוח. הילדים שלכם עשויים למשל להיות יותר עסוקים בסטיגמה ממה שאתם מעלים על הדעת. ולכל אחד יש חששות אחרים. אחד מפחד להחמיץ אימוני כדורגל, אחת חוששת להחמיץ את הטיול של הצופים, ואחד מפחד להדביק את הכלבה או את סבא או אתכם. אל תזלזלו בחששות שלהם ואל תקטינו אותם גם אם המטרה שלכם היא להרגיע אותם. הם עלולים לפחד מלהחמיץ בית ספר. זה קשה אבל השתדלו שלא לגלגל עיניים ולהגיד משהו לגבי כך שממילא עוד רגע הם טוחנים פרינגלז בזום. זה לא ירגיע אותם, זה עלול רק לדכא אותם יותר.
הראו לילדים שלכם שאתם מקשיבים להם ברצינות, ושתפו אותם גם בדוגמאות סבירות מתוך השיחה המקדימה שלכם. מותר לכם להגיד משהו על הפחדים שלכם, ובוודאי לתת דוגמא גם לפתרונות יצירתיים שחשבתם עליהם, אבל השתדלו לעשות זאת אחרי שעיבדתם את הדברים עם עצמכם לזה עם זו.
השיחה הזו לא חייבת להיות "חפירתית". היו ערים לסימני חוסר שקט אצל הילדים, ואחרי שדובבתם אותם, זה בסדר גם לתת להם לחזור לאייפד. העיקר שהם ידעו שהם יכולים לדבר אתכם, ושתגיעו אל הסתיו המאיים הזה יותר מגובשים כמשפחה.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




