גם כשבן הזוג מסרב ללכת לטיפול, יש דרך לצאת מהמשבר
עודכן: 22 באוק׳
בני זוג נתקעים לעיתים בלופ שלילי ועלולים לחוש שהם כלואים במעין מבוך. אבל גם כאשר טיפול זוגי לא על הפרק, אחד הצדדים עדיין יכול להגיע לבדו לתוצאות. תשובה לקוראת
"עמליה שלום,
אני ובעלי גרים בחצר של הדודים שלו. רבנו השבוע בגלל שהעדיף ללכת לעבוד בזמן שצריך לקלח את הילדים ולהשכיב אותם לישון (אדגיש כי רבנו על זה כבר והוא הבטיח שידאג להיות בזמן המקלחות בבית), ואמר שישלח את אמא שלו שהיתה בדיוק בבית אצל הדודה שלו לעזור לי. כביכול אולי נשמע לך תקין אבל אני לא אוהבת שהיא עוזרת לי כי זה מלווה בדברים שהיא עושה/אומרת שאני לא מסכימה איתם. הוא יודע את זה ובכל זאת קרא לה שתעזור לי עם הילדים.
התעצבנתי עליו אבל לא דיברתי מילה. הוא התעלם ממני לגמרי ובזמן שהלכתי לישון שמעתי שהוא יצא מהבית. לא אמר שום דבר לאן הולך וכו'. יום אחרי זה החלטתי לדבר איתו. שאלתי אם מוכן לדבר. אמר שהוא צריך לקום מוקדם ושאל אם אפשר שנדבר בבוקר. סירבתי ואמרתי לו שחשוב לי שנדבר עכשיו. הוא הסכים ושאל מה אני רוצה להגיד. שאלתי אותו למה הוא לא כיבד את הבקשה שלי וביקש בכל זאת מאמא שלו שתבוא. הוא אמר שזה היה ממקום של רצון לעזור לי. השבתי לו שאני מעריכה את זה מאד אבל מעדיפה שלא.
ואז הוא הטיח בי האשמות ומילים קשות מאד: אמר שאני מביאה אותו לקצה, למה אני תמיד עם פרצוף חמוץ, אמר: יש לך שנאה בלב למשפחה שלי, את יושבת בבית עם הילדים בזמן שכולם מסביבי שולחים את הילדים למסגרות (החלטתי לגדל את התינוקות כרגע בבית בגלל כל מקרי ההתעללות שקורים כיום, עד לגיל שנתיים). אדגיש כי אני יודעת שהמשפחה שלו מטיפה לו בכל עניין ועניין והוא מקשיב להם ואז נוצרים בינינו ריבים. בכל ריב שלנו אני זאת שמנסה לבוא לקראתו ולהציל את הקשר, והוא מבחינתו, אצטט: "חפשי לך גבר אחר, זה מה שאני יכול. אם לא מתאים לך לכי חפשי לך גבר אחר שיבין אותך שיכיל אותך".
בזמן שדיברנו יצא מצב שהתחלתי לבכות ולא יכולתי לעצור את הדמעות (גם בגלל שאמר דברים לא נכונים וגם בגלל שהם ממש פוגעים). נרדמו לי כפות הרגליים והתקשרתי לאחותי שתבוא כי ממש נבהלתי ממה שקרה לי. הוא הזעיק את בן הדוד שלו, ישב איתו, צחקו דיברו. אפילו לא שאל איך אני מרגישה. יצא מהבית והלך לישון אצל הדודים שלו בבית הגדול. מאז אנחנו לא מדברים. שלחתי לו אתמול הודעה שאני מבקשת שיביא לי את המפתחות של הרכב והוא ענה שאבקש מהמשפחה שלי שיבואו לקחת אותי. הוא הוריד את הכיסאות של הילדים מהרכב והניח אותם ליד הדלת של הבית. ביקשתי מאחותי שתבוא לקחת אותי ואני אצלה עם הילדים.
מאז לא דיברנו. אני כל כך פגועה ממנו. אני לא יודעת מה לעשות. האם יש דרך להציל את הנישואים, האם אכפת לו ממני בכלל?! והוא לא מעוניין בשום אופן ללכת לטיפול זוגי, שזה אבסורד .
אשמח לייעוצך,
ג'"
ג' היקרה,
תודה שכתבת לי, ותודה שאת מרשה לי להתייחס למכתב שלך במסגרת המדור. לפני הכל, אומר שזה נשמע נוראאאאאאא ואיום! אף בן אדם עם שני ילדים מתחת לגיל שנתיים לא יכול באמת להיות מאושר (אני לא לגמרי רצינית אבל את יודעת למה אני מתכוונת). ובטח שלא קל לשמור על השפיות כשגרים ביחידת דיור בחצר של המשפחה. אז אמנם אנחנו מודים ליקום על זה שיש לנו ילדים, והאפשרות לגור בחצר המשפחה היא בטח משמעותית מאוד מבחינה כלכלית, אבל זה עדיין סיר לחץ ואפשר ממש להשתגע.
ההתרשמות הראשונית שלי היא שאתם כלואים במעין מרדף, שבו את נדחקת לתפקיד הרודפת, ובעלך מוצא את עצמו בתפקיד הנמלט. אני קוראת לזה "כלואים" משום שאני לא חושבת שאתם מעוניינים בתפקידים האלה. כמו במבוך, אתם מנסים למצוא את היציאה, ולכן הולכים בדרך מסוימת שנראית לכם נכונה, אבל מוצאים את עצמכם שוב ושוב באותה נקודה.
כשבעלך שלח את אמא שלו לעזור לך עם הילדים, הרגשת באופן חריף את הבדידות הזו, משום שנכון שהיית זקוקה לעזרה עם הילדים אבל מה שבאמת רצית זו את תחושת השותפות והקרבה מצד בעלך. כשהוא שלח את אמו, הרגשת בדיוק ההיפך. היה פה מעין "כפל מבצעים" מכאיב. גם לא קיבלת את תמיכתו האישית של בעלך, ומבחינתך הוא גם "הפיל" עליך את חמותך, על אף שהוא יודע שבמפגשים ביניכם את חשופה לביקורת שלה עליך.
אני מתרשמת שבנקודה הזו החריפה מאד תחושת הבדידות שממילא מלווה אותך בתוך הקשר. את מגדלת שני תינוקות לבד, בשעה שבעלך נמצא בעבודה, ומשפחתו המורחבת לא מאמצת אותך ואת הילדים אל חיקם. בהמשך לבדידות התחילו גם המחשבות הקודרות על כך שבעלך מתעלם ממך, והעצבנות שלך התחילה להתעורר (מובן!).
מובן גם שרצית לפעול כדי להרגיש טוב יותר, ולסגור את המרחק ביניכם. נשמע שהיתה לך תחושה שאם רק תסבירי את עצמך טוב יותר, בעלך יראה את הפגיעות שלך ויתקרב אליך. לכן יזמת את השיחה הלילית. אלא, וכאן מתחיל הבלגן, הניסיון שלך להתקרב כנראה נחווה על ידי בעלך כביקורת שיפוטית או כניסיון לא הוגן לשלוט בו.
את שמעת רק את המילים הקשות שהוא הטיח בך, אבל אלה הן כנראה קצה הקרחון. מתחת להן היו רגשות לא נוחים, כמו תחושת מחנק, כישלון וחוסר אונים. קשה אולי להאמין, אבל יש סיכוי טוב שגם בעלך מרגיש שהוא עושה כמיטב יכולתו. מבחינתו, יכול להיות שהוא חושב על כך שאת אמנם עמוסה ומוצפת אבל זו בחירה שלך לגדל את התינוקות בבית בשעה שאפשר לשלוח אותם למסגרות, ושאת לא משאירה מקום לקול שלו ולדעה שלו.
יכול להיות שהוא מושקע מאוד בעבודה, בין השאר, כי למרות הגב שאתם מקבלים מהמשפחה שלו, חשוב לו להעמיד אתכם על הרגליים מבחינה כלכלית ולהוציא אתכם מחצר המשפחה. גם יכול להיות שאת מצפה ממנו להכיל תסכולים רבים שלך כשאתם ביחד בבית, בדיוק כי אין לכם הרבה זמן ביחד, והוא לא יודע איך להגיב אליהם. לכן, מבחינתו, כששלח את אמא שלו לעזור לך, היה מדובר באיזשהו ניסיון ללכת בין הטיפות. כלומר, גם למצוא לך תמיכה מעשית וגם להגן על עצמו מסיטואציה שמעוררת בו תחושות לא נעימות וגם להימנע מעוד ריב.
אבל כמו שאנחנו רואים ההימנעות הזו לא אפקטיבית. עובדה שרצית לקיים שיחה. הוא ניסה להמנע מהשיחה הזו, וייתכן גם שבאמת היה עייף, אבל בכל זאת נעתר. ואכן, כפי שהוא חשש, בשעה שאת הרגשת שאת חושפת את הכאב שלך, הוא הרגיש שהוא נפל במלכודת. יש סיכוי שהמחשבות שעברו בראשו לפני שהוא הגיב אליך בשיחה היו: "שום דבר שאני עושה לא מספיק טוב בשבילה, לעולם אי אפשר לרצות אותה, היא יותר מדי בשבילי". בשלב הזה הוא אמר לך שהוא לא מסוגל להכיל אותך. מבחינתך זו היתה דחייה נוראית אבל יכול להיות שמבחינתו זה היה נסיון לגרום לך לקבל את המגבלות שלו ולהפסיק את המתקפה.
כאן התחיל הסבב השני של הלופ שלכם. כשהוא אמר את זה, את הרגשת דחויה ונעלבת. היית פגועה עד עמקי נשמתך ולא יכולת להכיל את רגשותיך. מרוב לחץ הפסקת לחשוב והגוף שלך הגיב במקומך. נרדמו לך כפות הרגליים. נדמה לי שביטוי המצוקה החריף הזה נחווה אצלו כמניפולציה, כניסיון מלודרמטי לאלץ אותו להתייחס אליך ולצרכים שלך. כלומר, האופן שבו את ניסית להמחיש לו את הסבל שלך גרם לו להרגיש מרומה ואולי אפילו מנוצל. וכדי להחזיק מעמד בסיטואציה הוא זימן את בן הדוד שלו, ואז כדי לקחת לעצמו אוויר ולמצוא דרך לשרוד את הסיטואציה, הלך לישון בבית הגדול.
אני יודעת שקשה להאמין, אבל יש סיכוי טוב שהוא עשה את זה כי הוא חשב שלישון איתך בבית תהיה חלופה יותר גרועה. אולי היא תיגמר באלימות ביניכם או בפרידה, ובכל מקרה תקשה עליו לתפקד בעבודה למחרת. כמובן שזו דרך התמודדות שאולי עוזרת לו בטווח הקצר אבל היא מאוד לא יעילה מבחינת הזוגיות שלכם.
כאן התחילה הפאזה השלישית של הלופ שלכם. כשהוא מתרחק ממך עד כדי כך, באופן טבעי גם את מפסיקה לנסות לקרב אותו, ומתרחקת אל המשפחה שלך. וכך שני אנשים שניסו לשרוד מצב קשה, מוצאים את עצמם כמו שני מתאגרפים, כל אחד בפינה שלו, מלקקים את הפצעים, כש"המאמנים" שלכם לוחשים לכם באוזן טקסטים שאמורים לחזק אתכם אבל בפועל מחמירים את הקונפליקט.
אז מה את יכולה לעשות? את מבקשת ממנו ללכת לטיפול זוגי אבל הוא לא מוכן. קודם כל, את יכולה להראות לו את התשובה שלי. אולי כך הוא יראה שבניגוד לחששות שלו, טיפול זוגי אינו מקום שבו האישה והמטפלת הזוגית עושות לגבר "כיפה אדומה". לצד זה, התמקדתי בתשובה שלי בצד שלך (מקווה שזה לא גרם לך להרגיש נשפטת), פשוט כי יש לנו שליטה אך ורק על עצמנו, ואין מתכון יותר מוצלח לאומללות מאשר לקוות שבן אדם אחר ישנה את ההתנהגות שלו.
זו הסיבה שאני ממליצה לך ללכת בעצמך לטיפול פרטני. את חלק מרכזי בדינמיקה שלכם, ובטיפול פרטני (עדיף אצל מטפלת עם ראייה מערכתית), תוכלי לקבל עזרה בכמה נקודות שיכולות לשפר את מצבכם: 1. תוכלי לעבוד על פצעי הילדות שנפתחים במהלך הלופ שלכם, וכשהפצעים יהיו במצב טוב יותר, יש לקוות שהכאב שתרגישי במהלך הריבים שלכם יהיה פחות קשה ויאפשר לך יותר בחירה לגבי התגובות שלך. 2. תוכלי להרגיש את ההבדל בין להיות פגיעה להיות פגועה. אני מתרשמת שבעוד שאת חושבת שאת מצליחה להיות פגיעה ליד בעלך, למעשה מה שאת מראה לו זה כמה את פגועה. ולהיות פגועה זה הרבה פעמים בדיוק ההיפך מפגיעה. כשאנחנו מראים כמה אנחנו פגועים, הצד השני הרבה פעמים חווה את זה כתוקפנות. רק חשיפה של הפגיעות באמת מקרבת. 3. ובמידה שכל השינויים האלה לא ישפרו את הקשר ביניכם, אפשר לקוות שטיפול פרטני יעזור לך להציב גבולות באופן אסרטיבי לבעלך ולמשפחתו, בתקווה שהם יאפשרו לו למצוא דרך אחרת להתמקם מולך, או (ואני מקווה שזה לא יידרש) ייתן לך את הכוחות לפרק את החבילה.
בהצלחה,
עמליה
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com



