גאבור מאטה הגיע לישראל באיחור אופנתי, והוא מרתק
עודכן: 22 באוק׳
גאבור מאטה הוא פסיכולוג קנדי ממוצא הונגרי, ויש לו משהו חשוב לספר לכם על טראומה, התמכרויות ועל פסיכדליה. רבים שייחשפו אליו ירצו לטוס אליו מיד כדי לעבור את החוויה המרפאת שהוא מציע
אני מספרת על גאבור מאטה לכל מי מוכן לשמוע, כמו שמספרים על מסעדה ממש טובה או על כל סוד שמור היטב אחר. לא שהוא באמת סוד. הוא בסך הכל הגיע לישראל באיחור אופנתי. הפסיכולוג הקנדי ממוצא הונגרי, בן 77, נמצא במרכזו של סרט תיעודי שפורסם השנה, שנקרא (בתרגום חופשי) "תבונת הטראומה" (The wisdom of trauma).
הסרט מעביר את משנתו של מאטה לגבי הקשר בין טראומה בילדות לבין הסיכון לפתח תלות והתמכרות בבגרות, ומדבר על מגפת ההתמכרויות שמאפיינת את התקופה בה אנחנו חיים. במקביל, יצא באחרונה לאור בישראל תרגום של ספרו "בממלכת הרוחות הרעבות", העוסק באותו נושא. הספר יצא לאור בהוצאת אסיה וזכה לעריכה מדעית מידיו של ידיד המדור, המומחה להתמכרויות פרופ' שאולי לב רן, ושל שגית מזמר.
באפריל כתבתי כאן על "נרשם בגוף", ספרו המצוין של ד"ר בסל ואן דר קולק, שגם הוא עוסק בטראומה וריפויה, ותורגם בשעה טובה לעברית. מאטה מצטט את ואן דר קולק כבר בפתיחת ספרו, כמי שאומר ש"אנחנו צריכים לדבר על מה שמניע אנשים לקחת סמים", ומרחיב: "אנשים שמרגישים טוב עם עצמם, לא עושים דברים שמסכנים את גופם... אנשים שעברו טראומה מרגישים עצבניים, חסרי מנוחה, לחץ בחזה. אתה שונא את התחושות שלך. אתה לוקח סמים כדי לייצב את הגוף שלך". זהו הייאוש - הצורך לווסת את הגוף והנפש, להימלט ממצוקה או מאי-שקט בלתי נסבלים. כפי שניווכח במהלך הספר, הייאוש מפעיל שלל התמכרויות, חלקן קשורות לסמים וחלקן לא.
מאטה מספר שהוא אומר למטופלים חדשים שהוא לא מתכוון לשאול אותם מה היתה התמכרות שלהם, והוא מוסיף: "גם לא מתי, או במשך כמה זמן. רק את זה: לא חשוב מה היה מושא ההתמכרות שלך, מה הוא הציע לך? מה אהבת בו? מה הוא נתן לך בטווח הקצר, שהשתוקקת אליו או אהבת כל כך?" ובלי יוצא מן הכלל, התשובות הן: "הוא עזר לי לברוח מכאב רגשי; עזר לי להתמודד עם לחץ; נתן לי שלוות נפש, תחושת חיבור עם אחרים, תחושת שליטה".
באחת הרשימות האחרונות כתבתי על אופני התמודדות לא אדפטיביים. הסברתי שעל אף שהם יוצרים לנו בעיות בחיים, ברוב המקרים אל לנו להבין את סגנונות ושיטות ההתמודדות הכושלים שלנו בתור לב הבעיה, שכן אז יקשה עלינו להתמודד איתן. במקום, אנחנו צריכים לחשוב עליהם כעל מענים לא פרודוקטיביים לבעיה אחרת, שורשית יותר, שהיא כמעט תמיד איזשהו כאב רגשי בלתי נסבל. רק אם נמקד את המאמצים שלנו בריפוי הפצע השורשי, נוכל לראות הטבה ארוכת טווח במישור ההתנהגותי, ונוכל לקוות לניוון טבעי של ההתנהגויות הדפנסיביות.
מאטה מבטא השקפת עולם דומה כשהוא כותב כי "התמכרות איננה בחירה ובוודאי לא מחלה. מקורה בניסיונו הנואש של אדם לפתור בעיה: הבעיה של כאב רגשי, של לחץ מציף, של קשר אבוד, של אובדן שליטה, של אי-נוחות עמוקה עם העצמי. בקצרה, זהו ניסיון נואש לפתור את בעיית הכאב האנושי. כל הסמים - וכל ההתנהגויות הכרוכות בהתמכרות, אם לסמים ואם למשהו אחר - נועדו להרגיע כאב בצורה ישירה או להסיח את הדעת ממנו. המנטרה שלי היא אפוא: השאלה הראשונה היא לא 'מה מקור ההתמכרות?' אלא 'מה מקור הכאב?'".

כמו כל כוכב-על - וגאבור מאטה, עם המבטא השרמנטי, עיני הכלב המוכה, והפגיעות שהוא עונד כמו תכשיט, הוא כוכב שכזה - אחרי שקראת את אחד הספרים שלו, צפית בדוקו והאזנת לאחד הפודקאסטים שהוא משתתף בהם, המסרים מתחילים לחזור על עצמם. ועל זה אני אומרת: אז מה? אלה עדיין מסרים מאד חשובים. באופן אישי התחברתי במיוחד לרעיונות הבאים, הנוגעים לשכיחות הגבוהה של טראומה בקרבנו.
באחת הרשימות שפרסמתי כאן בחודשים האחרונים כתבתי ש"מרגע שאנחנו נולדים, שני צרכים פסיכולוגיים קריטיים שלנו נמצאים בקונפליקט: בצד אחד נמצא הצורך להיות אותנטיים, כלומר, הצורך להיות מחוברים לעצמנו. מדובר בצורך להכיר את הצרכים שלנו, להיות קשובים למקצב שלנו, לשמור על הגבולות שלנו, ולבטא את עצמנו. ובצד השני נמצא הצורך להיות מחוברים לזולת, דהיינו, הצורך ב-Attachment. מדובר בצורך להרגיש שייכים, מובנים, לזכות לחום, רוך, הכלה, הגנה והכוונה".
הרעיון הוא שאנחנו צריכים למלא את שני הצרכים האלה, אבל פעמים רבות בילדותנו אנו נאלצים לבחור: או חיבור לעצמנו או חיבור למבוגר המטפל בנו. רעיון זה מקבל מקום מרכזי במשנתו של מאטה. ואחת הנקודות העגומות אך המכמירות לב שהוא מפתח היא שהבחירה הקשה הזו לא מוטלת עלינו מתוך דחף סדיסטי של ההורה או שתלטנות לשמה. כפי שכתבתי באותה רשימה, ברוב המקרים ההורים בכלל לא מודעים לכך שהם מעודדים את הילדים שלהם להקריב את האותנטיות שלהם בשביל לזכות בתחושה של חיבור חזק יותר אל ההורה.
מהרעיון הזה נובעת הנקודה הבאה של מאטה אני מאד מתחברת אליה, ואנסח אותה במילים שלי: החיים בכלל, והמשפחה בפרט, הם תאונת שרשרת פסיכולוגית. כלומר, אנחנו נדרשים לטפל בפצעים שלנו גם מבלי שיש לנו את הפריבילגיה להאשים באופן משמעותי את מי שגרם להם. ההורים שלנו אולי נכנסו בנו, אבל, כמו שחשוב לי פעמים רבות להזכיר גם לעצמי, החיים נכנסו בהם קודם. כשאנחנו יוצאים מהמכונית הנפשית החבוטה שלנו ומביטים מהצד בתאונת השרשרת הזו, אנחנו מבינים שהעובדה שלהתנהגות ההורים יש נסיבות מקלות לא מורידה מהאובייקטיביות של הפגיעה שחווינו ומהצורך שלנו לטפל בפגיעה הזו. אנחנו מבינים גם שעובדה זו, לטוב ולרע, לא מאפשרת לנו "להתנחם" בעזרת שלילה טוטאלית של מי שפגע בנו.
נקודה נוספת של מאטה שאני אוהבת לצטט בקליניקה היא שטראומות אינן אך ורק תוצאה של דברים רעים שקרו לנו, כלומר, אירועים קשים שהתווספו לארכיון החוויות שנחשפנו אליהן בילדות. טראומה יכולה להתפתח גם - וזו נקודה חשובה ביותר - כתוצאה מהיעדרן של חוויות טובות שהיו אמורות לקרות אך לא התרחשו. טראומות אלה, שהוא מכנה לפעמים Trauma by omission, כלומר, טראומה הנגרמת על ידי היעדר, משפיעות על הילד באופן שמקשה עליו במיוחד להתמודד איתו, בדיוק משום שאין להן סמן ברור שניתן להצביע עליו.
טראומות משני הסוגים הללו מתקיימות ביחד פעמים רבות, כמו במקרה של נפגעות תקיפה מינית, שחוות גם את הדבר הרע שמתווסף לחייהן, אבל גם את היעדר התמיכה, הטיפול, והוולידציה מהסביבה לאחר האירוע האלים. ופעמים רבות טראומות-חסר שכאלה מופיעות בסיפור שלהן עוד לפני הטראומה הגלויה, כשהיעדר טיפוח, חום או גיבוי מההורים מציב אותן מלכתחילה בסכנה לפגיעה מינית.
מי שעוקב אחרי המדור הזה יודע כמה חשוב לי לקדם את הרעיון שעתיד הפסיכיאטריה טמון בפסיכדליה. בעשור האחרון מפתח ד"ר מאטה את תחום הטיפול בטראומה בעזרת פסיכדליים, ואני מאמינה שרבים שיקראו את הספר או יצפו בסרט ירצו לעלות על המטוס הראשון לאן שזה לא יהיה בעולם ולעבור חוויה מרפאת שכזו, בכל מקום שבו הוא מציע אותה.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com



