"אני סובל כי אחרים מצליחים": ככה נראה דיכאון נרקיסיסטי
עודכן: 22 באוק׳
תסמינים כמו קנאה עזה בהצלחה של אחרים, הסתגרות חברתית ותחושת כישלון, לצד פנטזיות גרנדיוזיות על תהילה, עשויים להעיד שלא מדובר בדיכאון הקליני המוכר. מה זה "דיכאון נרקיסיסטי", למה הוא דורש התערבות שונה ואיך מנהלים אתו דיאלוג?
נקרא לו עמרי – שם בדוי, כמובן. הוא בן 35, מוזיקאי. האלבום הראשון שהוציא היה הצלחה מהדהדת. פתאום כולם דיברו עליו, השמיעו אותו, הוא השתתף בריאליטי (לא ניצח, אבל הצליח בכל זאת ליהנות), ואפילו קיבל קמפיין קטן. הוא הרגיש שהגיע הרגע שלו. אחרי שנים רבות של עבודה קשה, וחלומות גדולים העולם ראה אותו, הקשיב לו, התרשם ממנו.
אבל אז, כמו בקלישאות הכי שחוקות, הגיעה הנפילה. לא נפילה עצומה - אולי משום שהוא לא הספיק לטפס לשחקים - אבל בכל זאת נפילה כואבת. האלבום השני לא הצליח, ונראה היה כאילו ההמון האוהד פשוט המשיך הלאה, אל הכוכב הבא. מאז הוא תקוע עם האלבום השלישי, ולא מצליח להשלים אותו.
בנוסף, הוא גם לא מוכן לעבור לתחום אחר. "אני מוזיקאי", הוא אומר. "ככה אני מביע את עצמי, ככה אני מבין את עצמי, אני צעיר מדי בשביל להרים ידיים". הוא עושה עבודות אחרות פה ושם, והאמת היא שחלקן מסבות לו נחת. הוא בחור מוכשר ומצליח להביא ערך לאחרים במגוון דרכים, אבל בכל זאת, הוא לא מתמסר לאפיק פרנסה אחר, ועל אף שהוא בן 35, ההורים עוזרים לו לסגור את החודש.
פגישה אחרי פגישה, עמרי מדבר על כך שהוא בדיכאון. ובאמת – הוא בוכה הרבה, מדבר על רצון לא להיות, מספר על תחושת ריקנות, על לילות בלי שינה וימים בלי משמעות. ההורים שלו כבר מודאגים. הוא ממעט לצאת מהבית. הוא כמעט לא הולך להופעות של חברים, הבית שלו מוזנח למדי, לוקח לו שעות להירדם וזמן רב יותר להתעורר. בארוחה המשפחתית האחרונה, אחותו הגדולה לקחה אותו הצידה ואמרה לו שלדעתה כדאי לו להתחיל לחשוב על תרופות נוגדות דיכאון.
הצלחה של אחרים
"מה את אומרת?", הוא שואל אותי. אני מתלבטת. אני יודעת שהוא סובל, אבל תחושת הבטן שלי היא שלא מדובר בדיכאון קליני רגיל. אני לא אומרת שהכאב שלו אינו אמיתי – הוא כן. אני רואה שהוא מיוסר. אבל יש משהו שונה באיכות שלו, בסיבה שגורמת לספינה של עמרי לשקוע. הוא לא מדבר על אובדן או על חוסר תקווה במובנים הרגילים. אחד הרמזים השמנים מבחינתי לכך שהדיכאון של עמרי אינו דיכאון "רגיל" הוא שלפעמים נראה שמה שמסב לו את הסבל הכי עמוק, זו ההצלחה של אחרים.
הסיבה שהוא כבר לא נפגש עם חברים ולא הולך להופעות אינה ירידת האנרגיה הדיכאונית האופיינית, אלא בגלל שלדבריו, בכל פעם שקולגה שלו מוציא שיר חדש או מופיע, זה חותך אותו מבפנים. לפעמים הוא מאבד שעות מחייו באינסטגרם, עוקב אחרי הפיד של אמנים אחרים, ואז נשאב למערבולת של בושה, קנאה, תחושת כישלון ואשמה. רק כשעוברות כמה יממות בלי חשיפה – בלי פגישות עם קולגות, בלי אינסטגרם – הוא קצת נרגע. לא כי טוב לו, אלא כי הוא מצליח להתרחק מהכאב.
רמז שני, וקשור מאוד, הוא אופי ההקלה של עמרי. כשעמרי מספר לי על רגעים נדירים של מצב רוח טוב, לא מדובר על מצבים של חיבור לזולת, או על התחברות למקורות השראה, או ליכולת ליהנות מדברים פשוטים, אלא במצבים שבהם הוא שוקע בפנטזיות גרנדיוזיות: מדמיין את הרגע שבו כולם יכירו מחדש בכישרון שלו, איך יפתיע את כולם בקאמבק מבריק, איזה ביקורות יכתבו עליו, איך יופיע בחו"ל.
הוא רואה את זה בעיני רוחו לפרטים – את הבמה, את התאורה, את הקמפיין שלו בטלוויזיה. אני בודקת אם הפנטזיה מניעה אותו לפעולה. אבל לא, מדובר רק בזריקת שיכוך קצרה. הפנטזיה לא מובילה אותו לכתוב, לחפש שיתופי פעולה. פעולות אלה עדיין מלוות בייסורים קשים, והן נדחקות למועד מאוחר יותר, שנראה שלעולם לא מגיע.
כל אלה גורמים לי לחשוב שהדיכאון שעמרי מתאר אינו (רק) דיכאון קליני, גם אם הוא מתאים לתיאור בחלקים רבים, אלא בעצם דיכאון נרקיסיסטי, וההתלבטות אם ליטול תרופות צריכה להביא את הנקודה הזו בחשבון.
בדיכאון קליני "רגיל" – כמו דיכאון מג'ורי או דיסתימיה – האדם חש עצב, חוסר תקווה, חוסר ערך, לעתים ללא סיבה חיצונית נראית לעין. התחושות הן של אובדן, כישלון וצורך בעזרה. הטיפול עוסק בשיקום תחושת הערך, בחיזוק הקשרים עם העולם, לעתים בשילוב תרופות. אבל במקרה של עמרי, נדמה שהדיכאון נובע מקריסה של דימוי עצמי שהיה בנוי כולו על ייחוד, על הצלחה, על היכולת לעורר השראה ולקבל הערצה.
לא מדובר רק בתחושת חוסר ערך – אלא בתחושת אי-קיום שמגיעה ברגע שבו הוא מפסיק להיות "מיוחד". הוא מתקשה להרגיש שיש לו זכות להיות כאן אם הוא לא מצטיין. ולכן, כשאחרים מצליחים – הוא לא רק מקנא, הוא נעלם. וכשהוא מפנטז על הצלחה – זו לא תקווה, זו הזרקה של משמעות רגעית לעצמי שבור.

דיאלוג עם הקול הביקורתי
בגישת טיפול ממוקד רגש ההבנה הזו - שעמרי מותקף מבפנים על ידי קול שיפוטי מצליף, בוטה, ומשפיל – ושהמתקפה הזו היא שמביאה למופע הדיכאוני, מכתיבה כיוון ברור לעבודה. בשלב הזה של הקשר שלנו, שנינו יודעים מה עומד להתרחש. אני מביאה כיסא נוסף למרכז החדר, ומציבה אותו מול הספה שעליה עמרי יושב. הכיסא הזה הוא המקום שבו ישב בחצי השעה הבאה – באופן סימבולי ודמיוני – הקול הביקורתי שלו.
עכשיו מתחילה העבודה האמיתית. ביומיום, כשהקול הביקורתי תוקף את עמרי על כך שהוא לא מצליח כמו אחרים, או לא מצליח כמו שהוא אמור, הוא בורח לנטפליקס, לשינה, לאלכוהול או לקניות עם אמא, שתמיד מוכנה לאלחש אותו עם הפנטזיה שלה שההצלחה שלו מעבר לפינה. עבודת הכיסאות היא הזדמנות לעצור את המרדף הזה. לתת לקול הביקורתי לתקוף, אבל גם לאחוז את השור בקרניים, לראות שזה מה שהמוח שלו עושה לו, ולהבין איך המתקפה הזו גורמת לו להרגיש. אם יעבור את כל המסלול, יצליח לרכך את הקול הביקורתי.
עמרי נכנס לדיאלוג. אני עוזרת לו לנהל שיחה – מדומיינת אבל חיה מאוד – בין שני החלקים שבתוכו: הקול שתוקף, והחלק שנפגע, זה שחווה את ההשפלה והכאב. במהלך הדיאלוג הזה, נפרש לעינינו - ובעיקר לעיניו - המנגנון שמקפיא אותו ומרחיק אותו מהחיים. הוא שומע בצורה ישירה, מביכה ומבעיתה עד כמה הקול הזה בתוכו – זה שמדמה לו שהוא רק "ריאליסטי", "מודע לעצמו", "שומר עליו" – הוא למעשה מקור העינוי המרכזי בחייו.
אנחנו לא תוקפים מיד את הקול הביקורתי. במקרה של עמרי, חשוב גם להבין אותו. מה הוא מנסה לעשות? לרוב, הקול הזה לא נולד כדי לפגוע. הוא מנסה להגן. לוודא שעומרי לא יתבזה. שלא ייכשל. שלא ייפגע. אבל הוא עושה את זה בדרך מעוותת – דרך השפלות אינסופיות, השוואות הרסניות, אידיאלים בלתי אפשריים.
העימות הזה בין שני החלקים הופך לרגע של אמת. עמרי רואה באופן צלול שהכאב שלו לא נגרם באמת בגלל העולם או בגלל הצלחות של אחרים – אלא בגלל מה שהמוח שלו עושה לעצמו, שוב ושוב. וכשהחלק הביקורתי שומע את זה – כשהוא רואה שבעצם הוא עצמו מחמיר את הסבל, ולא מגן מפניו – משהו בו עשוי להתחיל להתרכך. אולי לראשונה הוא יוכל להבין שיש דרך אחרת; דרך שבה אפשר לשאוף למצוינות בלי להשמיד את העצמי בדרך. דרך שבה אפשר לכאוב מבלי להלקות. במקום הזה, נפתחת דלת אמיתית לשינוי.
ולשאלת התרופות - אני באופן אישי בעד טיפול תרופתי כשצריך אותו – הוא יכול להיות מציל חיים, ולפעמים הוא התנאי שמאפשר בכלל להתחיל תהליך רגשי. אבל במקרה של עמרי, לעת עתה, נראה שהעבודה הפנימית שהוא עושה מניבה תוצאות: יש הטבה משמעותית גם בלי תרופות, והוא אפילו התחיל לכתוב שירים חדשים – אולי לראשונה מזה שנים, מתוך קשר אמיתי עם עצמו ולא מתוך צורך להוכיח או להרשים.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




