רוצים ליהנות מבריאות ומערכות יחסים טובות? הכירו תודה למזלכם הטוב
התודעה שלנו מקטינה את תפקיד המזל בחיינו. תפילת הודיה היא דרך לתקן את העיוות הזה
בחודש מאי אני תמיד חושבת על החיים ועל המוות. הסיבה היא פרוזאית ומיסטית באותה מידה; אבא שלי, אדם ברוך, נפטר יום אחרי ל"ג בעומר, שחל אז, לפני עשר שנים, ב-24 במאי. אבא שלי בילה את שנות חייו הראשונות אצל סבא שלו, שהיה ראש ישיבת מאה שערים. הוריו של אבי עזבו את העולם החרדי, יצאו מירושלים, וחיו חיים יהודיים בורגניים דתיים לאומיים ברמת גן. אבא שלי עזב את הדת, אבל מעולם לא עזב את אלוהים. בעשור האחרון לחייו הרבה לכתוב על ההלכה, וניסה למצוא דרך להפוך אותה לרלוונטית עבור ישראלים בשנות ה-2000. לכן בחודש מאי אני גם תמיד שואלת את עצמי שאלות על יהדות, ועל אמונה. אני עצמי חווה את היהדות שלי בעיקר כהשתייכות לסוגה אינטלקטואלית, כמו היתה היהדות איזה פילטר, פרנואידי, טראגי-קומי, לראות בעדו את המציאות. בנוסף, אני מרגישה את היהדות שלי גם כשותפות גורל עם יהודים בדורות שונים ובמקומות שונים בעולם. אבל אמונה? אני לא מבינה מה זה. לכן מאוד התפלאתי לגלות שתפילת הודיה היא פעולה רציונלית.
כמטפלת זוגית וגם כמגשרת משפחתית, הפילוסופיה שמנחה אותי היא פילוסופיה אקזיסטנציאליסטית. את הפרספקטיבה הפילוסופית הזו אני מרדדת, לצורך רשימה זו, לחמש עובדות חותכות שאנחנו צריכים להתמודד איתן: 1. לא משנה כמה גדולים ומפורסמים נהיה בחיינו, בסופו של דבר אחרי מותנו ישכחו אותנו. 2. אין דבר חיצוני לנו שיש לו את הכוח לתת משמעות לחיינו. 3. גם כשאנחנו קרובים מאוד לאחרים, תמיד יש פער בלתי ניתן לגישור בינינו לבין הזולת. 4. איש אינו אחראי על חיינו מלבדנו. 5. החיים זה לא אישי.
ואיך אנחנו יכולים להתחמק מהתנאים הבלתי נסבלים האלה? יש אנשים שיש להם אמונה. אני בחרתי באהבה. היחסים בינינו לבין האנשים הקרובים לנו, כאן ועכשיו, הם הפתרון היחיד לשאלות הבלתי-פתירות הללו. לכן אני מנסה בעבודה שלי לקרב זוגות ובני משפחה זה לזה. אבל בשביל לעשות את זה, אני לא צריכה אמונה. במקום אמונה, חשתי, יש לי ניסיון. אני גם לא צריכה תפילה, חשבתי, יש לי ספרים. לכן, התפלאתי לגלות, כשקראתי את ספרו הנהדר של חתן פרס נובל לכלכלה פרופ' דניאל כהנמן "לחשוב מהר, לחשוב לאט", שיש לפחות נקודה אחת שבה הרציונליות והאמונה נפגשות: תפילת ההודיה.
כהנמן בספרו מתאר הטיות קוגניטיביות שונות שמאפיינות את החשיבה שלנו. אחת מהן היא ש"הדעת האנושית מתקשה להתמודד עם אירועים לא-קיימים" (עמ' 224). כהנמן מתאר את האופן שבו אנחנו מבינים את סיפור ההצלחה של גוגל, ומדגים כיצד העובדה שאנחנו יכולים לנתח את הסיפור בדיעבד גורמת לנו לדמיין שההצלחה של החברה היתה בלתי נמנעת. למעשה, הוא מדגיש, היה לחברים מגוגל הרבה מאוד מזל. אם לא היה להם מזל, הסיפור היה יכול להיראות אחרת לגמרי. המזל, טוען כהנמן, תמיד מקבל פחות קרדיט ממה שמגיע לו. לאורך הדרך המזל עושה את כל העבודה השחורה, אבל אחר כך כשנכתבים סיפורי התהילה - התפקיד שלו קטן דרסטית.

איך זה קשור לתפילה? אסביר את זה דרך סיפור משפחתי קטן. בחורף נסעתי עם בתי לטיול הבת מצווה שלה בפריז. כשהטיסה המריאה, אמרתי לעצמי איזה כיף שלא התעכבנו בשדה. כשהגענו לפריז, שמחתי שהמזוודות לא אבדו בדרך. כשהגענו לדירת החברים שניתנה לנו, הודיתי למזלי הטוב על כך שהגעתי לכתובת ושהמפתח אכן פתח את הדלת. כך עברו עלי גם הימים הבאים. החופשה היתה נפלאה. זה היה ממש ירח דבש. ובין קפה לקרואסון ציינתי לעצמי בחדווה שהיא לא חולה, אני לא איבדתי את הארנק, הטלפון הסלולרי לא נשבר, הילד שנשאר בארץ לא חולה, וכו' וכו'. היינו מאושרות, אבל שאלתי את עצמי אם הכרת התודה הזאת למזל אינה סימפטום נוירוטי, לא רציונלי ומיותר.
לשמחתי, לקחתי אתי לטיול את הספר של כהנמן. וכשקראתי את הפרק "אשליית ההבנה", שבו מוזכר היחס כפוי הטובה שלנו למזל, הופתעתי לגלות שלמעשה הכרת התודה הכפייתית שלי במהלך הטיול היתה דווקא הדבר הרציונלי ביותר לעשות. דווקא התעלמות ממזלנו הטוב היא הפעולה הלא-רציונלית. ומכאן הבנתי שתפילת הודיה היא עניין רציונלי לחלוטין. תפילת הודיה היא למעשה תיקון של העיוות הקוגניטיבי שגורם לנו להקטין את משקלו של המזל הטוב שנפל בחיינו. ומה שאנשים מאמינים יודעים מאז ומעולם, מחקרים פסיכולוגיים רבים הדגימו בשנים האחרונות: אנשים שנוטים להכיר תודה, נהנים מבריאות פיזית ונפשית טובה יותר וממערכות יחסים טובות יותר.
בשנים האחרונות לחייו, אבא שלי חידש את בית הכנסת "זכרון ברוך" בשכונת נגה ביפו והלך לבית הכנסת כל יום. אני לא יודעת על מה הקפיד להודות לאלוהיו. ברגע זה, במוצאי שבת, כשאני כותבת את הרשימה הזו בסלון ביתי השקט, אני מודה למזל הטוב על כך שהנהג שחצה הבוקר באדום את שדרות רוטשילד הצליח לבלום עשרה סנטימטרים ממני ומהילד; אני מודה לו על כך שבעלי נחת בשלום במלדיביים, ויש גלים נהדרים, כמו שהוא חלם תמיד לגלוש עליהם; אני מודה לו על זה שהילדים בריאים; על כך שהקטן נרדם לידי על הספה, רגליו הארוכות עלי והוא שואל לפני השינה, "אמא, מה את כותבת?"; על כך שהגדולה בחדרה, שהוצאנו ממנו היום שבע שקיות אשפה בגודל XL עם פלסטיקים מסין ומזכרות שהשתיקה יפה להן; על כך שמסתמן שאפשר להוציא את אורות הכריסמס מהממ"ד (ניסיתי לשוות לו מראה יותר חמים); על כך שיש לי עבודה שאני אוהבת, שמאפשרת לי לראות מקרוב את טוהר לבם של אנשים אחרים; ואני מודה למזל, על זה שנולדתי לאבא כזה, שבשבילו אמונה ורציונליות היו כמו דפנות הבריכה, שאתה בועט בהן כדי לקבל תנופה, אבל גם נשען עליהן אחר כך כדי לנוח.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




