תובנה או התקף חרדה? כשחוסר האונים מתחפש להארה
עודכן: 22 באוק׳
בתקופות משבר המוח שלנו מייצר "תובנות" בקצב מסחרר — אבל לא כולן אמיתיות. יש דרך לדעת מאיפה הן באות
בקומדיה המיתולוגית "ספיינל טאפ", עומדים חברי להקת הרוק הכבד סביב קברו של אלביס פרסלי, והסולן האוויל מהרהר בקול, "יותר מדי פאקינג פרספקטיבה". קל להסכים איתו. התקופה הנוכחית בהחלט נותנת לנו יותר מדי פרספקטיבה. מצד שני, כשיש הרבה פרספקטיבה, לעתים קרובות נולדות תובנות משנות חיים.
המפגש עם הארעיות והשרירותיות של הכל יכול לגרום לסדרי העדיפויות שלנו להשתנות. אחרי אירועים מסוג זה אנשים יכולים להחליט שהם צריכים לעשות שינוי בזוגיות שלהם, בחייהם המקצועיים, ביחס שלהם לגופם, ולמעשה בכל תחום שחשוב להם.
אלא שאותם תנאים שהם קרקע פורייה להארה מאופיינים בחוסר שליטה קיצוני על חיינו. ותנאים כאלה יכולים גם לעורר את הקול הביקורתי או המחריד שלנו, שמנסה לעזור לנו להתמודד עם התחושות הלא נוחות, ואם נקשיב לו, עלול להוביל אותנו לפעולה שגויה.
לכן, כשבתקופה קשה זו, עולה בכם פתאום ההבנה שאתם נמצאים בקריירה הלא נכונה, או לא מטפלים נכון בנושא בריאותי או פיננסי, זה או אחר, וכדומה – חיוני לברר אם אתם שומעים את האינטואיציה שלכם או את הקול הביקורתי או המחריד.
קואוצ'רים של פרודוקטיביות
המפתח להבחנה בין השניים אינו נמצא בהיגיון של המחשבה, אלא בתחושת הבטן. לאינטואיציה יש סימן היכר פיזי ייחודי: כשהיא מדברת, אנחנו חשים הקלה. אפילו כשהמסר קשה ונוקב - כשהקול הפנימי אומר לנו שאנחנו שותים יותר מדי, שאנחנו חייבים להעביר את הילד לבית ספר אחר, או שעלינו להתנצל - הקשבה לו מלווה בתחושה פיזית הדומה לסיפוק שאנחנו מרגישים כשאנחנו מצליחים סוף סוף להשלים פאזל. בין אם חצינו גבול ובין אם עלינו לשנות כיוון, האינטואיציה תמיד מביאה איתה את אותה תחושת התייצבות.
בעיקרון, הקשבה לקול הפנימי שלנו גורמת לנו להרגיש טוב יותר. גם אם אנחנו נאלצים להסתכל על משהו שהזנחנו, זוהי הסתכלות שבצידה תחושה טובה הנובעת מכך שאנחנו סוף סוף חייבים לטפל בחלק של עצמנו שהיינו צריכים מזמן להסתכל עליו. זוהי תחושה של התרחבות, מעין תנועה נפשית לעבר יושרה או בריאות, במובן פשוט או מטאפורי.
המבקר הפנימי שלנו והקול המחריד לעומת זאת, הם אמני תחפושות. הם יודעים להתחפש לקואצ'רים של פרודוקטיביות, ליועצים בענייני בריאות, פיננסים ויחסים — ולמעשה בכל נושא שבעולם. לאשליה האומניפוטנטית שלהם אין גבול. והם בוודאי יודעים להישמע מציאותיים.
בתקופות משבר כמו במלחמה, חוסר האונים שלנו הוא דלק עבורם. הם נדלקים כשאנחנו חסרי אונים, ומנסים להרגיע אותנו באמצעות האשליה שאם רק נעשה מספיק ממשהו, נצליח להינצל מהאסון הקרב, בין שהאסון הוא קיומי כמו טיל על הראש ובין שהוא אסון בין-אישי הנוגע להשפלה.

צמיחה או בריחה
סימן ההיכר של הקול הזה הוא תחושת ההתכווצות שבאה איתו. המסרים, גם אם הם זהים לאלו שיכולים להגיע מעמקי האינטואיציה שלנו, מלווים באי-נוחות פיזית (כמו אי-נעימות בבטן, מחנק בגרון או נשימה רדודה), במועקה רגשית (כמו אשמה, בושה או לחץ), ולרוב גם בתחושת דחיפות - צורך נואש להוציא לפועל באופן מיידי את מה שהבנתם, רק כדי להשתיק את הקול המייסר בראשכם. אם התנועה של האינטואיציה היא צמיחה, התנועה כאן היא תקיפה או בריחה.
שיטת ההבחנה הזו מבוססת על כך שגופנו מעבד לעתים קרובות מידע הרבה לפני שהמוח המודע שלנו יכול לבטא אותם. המוח (קרי דפוסי המחשבה של הקול המחריד והקול הביקורתי) הוא אשף הרציונליזציה, ואם אנחנו מרגישים חסרי אונים נוכח האירועים הגלובליים, הקולות התוקפניים יכולים בקלות "לחטוף" אותנו ולהעמיס עלינו רשימת מטלות אינסופית שתכליתה להחזיר לנו תחושת שליטה.
אבל מערכת העצבים האוטונומית שלנו פועלת בצורה ישירה ופשוטה יותר, ויש לה בעצם שני מצבים: On - כשאנחנו נכנסים ללחץ ונדרשים לפעולה, ו-Off - כשאנחנו נחים, מעכלים ומעבדים. כשאנחנו מעבירים את תשומת הלב שלנו מתוכן המחשבות שלנו לתחושות הגופניות, אנחנו עוקפים את יכולת התודעה שלנו לשקר לעצמה.
בפסיכולוגיה אומרים לעתים קרובות ש"אם זה היסטרי, זה היסטורי", כלומר אם יש עודפות באופן שבו אנחנו מתמודדים אם סיטואציה או מדברים עליה, כנראה שאנחנו לא לגמרי מחוברים לעצמנו, אלא שאיזושהי הגנה נכנסה לפעולה.
תובנת "פנס" או "שוט"
בין אם מדובר בקול מעורר חרדה שאומר לכם שלאור המצב צריך להדק את החגורה ולעבור לתזונה של טחינה ושימורים, ובין אם מדובר בקול מבייש שאומר לכם שאתם צריכים להישאר ערים כל הלילה כדי לפתח את האפליקציה שתביא את האקזיט.
הקולות האלה בדרך כלל דוחפים אותנו לפעולה מיידית, משום שהם מכוונים להקל על כאב הבושה או הפחד. לעומתם, אינטואיציה אמיתית היא סבלנית, ומלווה בשלווה טבעית המאפשרת לתכנן את הפעולה ולכוון אותה בצורה מדויקת ולא אימפולסיבית. גם אם קול הקולות האלה יכולים למסור לנו את אותן הודעות, חשוב להבחין בין הקולות שמניעים אותנו לפעולה, משום שלהתמודדות לא אדפטיבית יש מחירים לא רצויים.
קל לראות אותם אם נחשוב על כך שבעצם המוח משתמש בביקורת עצמית כדי להחזיר תחושת שליטה ולהסיח את הדעת מחוסר האונים החיצוני. למשל, "אני לא יכולה לעצור את המלחמה אז אני אהיה אובססיבית לגבי הכשלונות המדומיינים או האמיתיים שלי כאם או כאשת מקצוע".
הנזקים של הדיבור העצמי הזה לא מופיעים כשאנחנו משתמשים באינטואיציה כדי לגלות איפה בחיים אנחנו יכולים להביע את עצמנו טוב יותר, ואומרים לעצמנו דברים כמו: "כדאי שאני אתחיל להתנדב כי זה עולה בקנה אחד עם הערכים שלי, וזה יעזור לי לפוגג את הבדידות שלי".
אז בפעם הבאה שתפציע בכם הבנה משמעותית המבקשת מכם לשנות כיוון, עצרו לרגע וסקרו את גופכם לפני שאתם מתפטרים כדי לכתוב את הרומן, מתעמתים עם אחותכם על פערים של שנים, מתחילים דיאטה קטוגנית או עוברים למושב. ייתכן שאלה הפעולות הנכונות ביותר עבורכם, אבל לפני שאתם מאמצים את הנרטיב שהמחשבה שלכם שזרה, תשאלו את עצמכם איזה השפעה גופנית יש לה עליכם.
כשאתם מהרהרים בה - האם אתם מרגישים התייצבות מרגיעה של מערכת העצבים או לחץ באזורים שבין הפה לבטן התחתונה? אם אתם מרגישים שאתם חייבים לפעול מיד רק כדי להפסיק להרגיש רע ולחוות בושה או אשמה, סביר להניח שאתם מקשיבים לקול קטסטרופלי או לקול ביקורתי שמנסה להפעיל שליטה מדומה על עולם שמרגיש כרגע בלתי נשלט.
תובנות אמיתיות לא מגיעות עם שוט אלא עם פנס, ואם ה"תובנה" שלכם מרגישה כמו צליפה כואבת, אז כנראה שמדובר בתסמין של הלחץ הכבד שאתם נושאים בתקופה הזו, ולא בפקודה שאתם חייבים לציית לה.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




