top of page

שתיקה מדברת: איך משפיע העבר הפרטי הלא מדובר על נפש הילדים שלנו?

תמונת הסופר/ת: Amalia Rosenblum
Amalia Rosenblum
19 בספט׳ 2024
זמן קריאה 5 דקות

עודכן: 22 באוק׳

מהתכווצות במעלית ועד ביקורת תכופה, אנחנו מעבירים לילדינו הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. כך מעצבות הטראומות והחוויות הלא מעובדות שלנו את הדור הבא. כמו תמיד, מודעות היא הצעד הראשון

לירון (כל בכתבה השמות בדויים), בן 40, היה מעורב בתאונת דרכים קשה כשרכב ללא רישיון על אופנוע בנעוריו. הוא לא סיפר על התאונה הזו לאיש ממקורביו. היום, כשבנו הבכור בן עשר, הוא מתפלא לגלות שהבן מצהיר שהוא עצמו לעולם לא יעלה על אופנוע. "אני לא מבין איך הוא גם הגיע למסקנה הזו", אומר לי לירון, "בחיים לא דיברתי איתו על זה".

שונית, בת 50, תמיד ידעה שלאבא שלה היו רומנים מחוץ לנישואים. אבל כשהיא צריכה להסביר איך ידעה את זה בילדותה, היא לא יודעת להצביע על כך. זאת למרות שהיא יודעת לזהות בשמן את חלק מבנות הזוג של האבא, ואפילו ביקרה אצל חלקן בבית. אבל היא לא שמעה על מערכות היחסים האלה מאף אדם אחר, והיא לא תפסה אף אחד "על חם", כמו שאומרים.

הסיפורים האלה לא יוצאי דופן. הם מאירים תופעה מרתקת ומטרידה כאחד: העברה בין-דורית של מידע ללא מילים. בעוד שאנו נוטים לחשוב שרק מה שנאמר במפורש משפיע על ילדינו, המציאות מורכבת הרבה יותר. רק חלק קטן מהסיפורים המשפחתיים עובר כנרטיב מפורש. אירועים רבים, ובעיקר טראומות וסודות, מוצאים דרכים סמויות ועקיפות להשפיע על הדור הבא.

לא מדובר בתהליכים מיסטיים או על-טבעיים. ההורים מעבירים באופן בלתי מודע את הטראומות וההטיות שלהם לילדיהם דרך מגוון רחב של התנהגויות עדינות, דפוסים רגשיים, ואפילו שפת גוף. אלה משרטטים לילד מפה מנטלית של תחומים מותרים ואסורים, ומלמדים אותו, ללא מילים, מה בטוח רגשית ומה מסוכן.

כדאי להתבונן מקרוב בכמה מהדרכים שבהן מתרחשת העברה זו.

תגובתיות-יתר רגשית

נניח שגדלתי בבית סוער, עם בני משפחה לא יציבים רגשית, שבו כל עניין פעוט הפך למוקד של מריבה סוערת. גם אם בבגרותי החלטתי במודע שלא לספר לילדיי על ילדותי הקשה, בניסיון לגונן עליהם, הטראומה עדיין מוצאת דרכים להשפיע.

ייתכן שאגיב בחרדה קיצונית או בכעס לקונפליקטים קטנים בין ילדיי, תגובה שאינה פרופורציונלית למצב. כך, מבלי לומר מילה על עברי, אני מעבירה לדור הבא את הרתיעה העזה שלי מעימותים.

הורה אחר, עם רקע דומה, עשוי לנקוט בגישה הפוכה – הימנעות מוחלטת מעימותים. ילדיו עלולים ללמוד מכך שהבעת כעס או מחלוקת היא דבר רע במהותו, ולפתח דפוס של דיכוי רגשות. כך, הטראומה הלא מעובדת של ההורה מעצבת את עולמם הרגשי של הילדים, מבלי שאף אחד מהצדדים מודע לתהליך.

הגנת יתר

נחזור ללירון, שפתח את המאמר. מעבר לתאונת האופנוע, הוא גדל בתנאים של הזנחה והפקרות. חוויות אלה רודפות אותו, גם אם הוא לא מדבר עליהן. כתוצאה מכך, הוא מנסה בכל כוחו להבטיח שילדיו לעולם לא יימצאו במצבים המסוכנים והמפחידים שבהם הוא מצא את עצמו.

אך מה שנראה בעיניו כדאגה והגנה, עלול להיתפס על ידי ילדיו כחונק ומגביל. גם מבלי לשמוע על הלילות שבהם הסתובב ברחובות כילד, או על הפגיעות שעבר, ילדיו של לירון קוראים את שפת הגוף שלו, את הדאגה המוגזמת, את ההגבלות על עצמאותם.

הם לומדים, ללא מילים, שהעולם הוא מקום מסוכן ומאיים. כוונתו של לירון היא ליצור עבורם סביבה בטוחה, אך התוצאה עלולה להיות הפוכה – ילדים שגדלים עם חרדה ופחד מהעולם החיצון, מבלי שהם או אביהם מבינים את מקור התחושות האלה.

השקפות שליליות, פרנויה, ביקורתיות יתר

ירון גדל אצל זוג הורים נרקיסיסטים שחוו את העולם כמעליב. כשהוריו התגרשו, אמו הקדישה את עצמה לקריירה שלה, והזניחה את היחס הרגשי לבנה. אביו נישא בשנית והקדיש את כל מרצו למשפחתו החדשה. מכל זווית אפשרית ירון הרגיש דחוי ונחות, ובמקביל הוא היה חשוף לדיבור השלילי והעוין שאפיין את ראיית העולם של הוריו, שתמיד חשו שלא חולקים להם מספיק כבוד ושהם חיים במחיצת אנשים לא ראויים.

כתוצאה מכך, פיתח ירון חוסר אמון עמוק בעולם ובאנשים סביבו. הוא אמנם לא מדבר על כך בגלוי, ואפילו רואה את עצמו כאדם חיובי, אך בטיפול משפחתי התגלה עד כמה העברת המסרים השליליים הללו לילדיו הייתה עקבית ומשמעותית.

דרך שפת גוף, טון דיבור, או הימנעות מסיטואציות מסוימות, ירון לימד את ילדיו לחשוד, לפקפק, ולראות סכנות בכל פינה. זוהי דוגמה מצוינת לאופן שבו תפישת עולם שלילית יכולה לעבור מדור לדור, גם כשההורה עצמו אינו מודע לכך.

הורה אחר שגדל בסיטואציה של ביקורתיות יתר עלול להיות דרוך כל הזמן, ועסוק בסריקה מתמדת של איומים פוטנציאליים. הערנות המוגברת הזו יכולה ליצור סביבת בית מתוחה, וכך להעביר את הטראומה לדור הבא.

שתיקה סביב רגשות

לעתים, דווקא השתיקה היא שמדברת בקול הרם ביותר. הורה שגדל בסביבה רגשית מנוכרת או מדכאת עלול להימנע מלחלוטין משיחות על רגשות. התנהגות כזו מעבירה מסר חזק לילדים – שהבעת רגשות היא דבר לא ראוי או לא בטוח.

במשפחתה של הילי, למשל, תמיד שינו נושא כשמישהו הזכיר את הסבא מצד האב. רק שנים מאוחר יותר, בטיפול, הילי החלה לחקור את השתיקה הזו וגילתה סיפור משפחתי מטלטל – הסבא היה פוגע מינית.

שתיקות כאלה אינן נדירות במשפחות. הן יכולות להצביע על רומנים, ילדים שנולדו מחוץ לנישואים, התמכרויות, מחלות ועוד. הילדים, גם אם אינם יודעים את הפרטים, חשים את המתח ולומדים שיש נושאים שאסור לגעת בהם. זוהי צורה נוספת של העברת טראומה בין-דורית, שיכולה להשפיע עמוקות על התפתחותם הרגשית.

היסטוריה ממחזרת

לעתים, דווקא ההתנהגויות שנראות לנו חיוביות ביותר הן אלו שמעבירות את הטראומות הלא מעובדות שלנו. למשל, הורה שחווה עוני או חוסר יציבות כלכלית בילדותו עשוי להדגיש בפני ילדיו את חשיבות העבודה הקשה באופן מוגזם. הוא עלול לעודד עבודה עד כדי שחיקה, להמעיט בערך המנוחה והפנאי, ולקשר באופן ישיר בין ערך עצמי לבין הישגים מקצועיים. כוונתו היא להבטיח שילדיו לעולם לא יחוו את הקשיים שהוא חווה, אך התוצאה עלולה להיות הפוכה.

במקום לחוש ביטחון, הילדים עלולים לפתח תחושה שהם לעולם לא עושים מספיק, שמנוחה היא בזבוז זמן, ושערכם תלוי אך ורק בהישגיהם. או לחלופין, הם עלולים לפתח התנגדות חריפה לעבודה קשה, כתגובת נגד להתעקשות ההורה.

אנחנו מעבירים את הטראומות הלא מעובדות שלנו לילדינו כשאנחנו מגיבים בעוצמה גבוהה מדי לטעויות שלהם. אם גדלנו כילדים הוריים, וכל האחריות המשפחתית היתה על כתפינו, ייתכן שפחדנו לשגות בילדות, משום שהיו לכל טעות השלכות נרחבות. אם לא נעמול לאחות את הפצעים האלה בהיסטוריה האישית שלנו אנחנו עלולים להעביר לילדים שלנו פחד מכישלון.

במקום לטפח חוסן, הם עשויים לפתח פחד מלקיחת סיכונים או מהתנסות בדברים חדשים, וזאת גם אם מעולם לא אמרנו להם במפורש ש"כישלון הוא דבר רע". וגם כשאנחנו, למעשה, בכלל לא חושבים כך, אלא פשוט מעבירים להם את הירושה הרגשית שלנו מבלי להתבונן בה.

אחד האמצעים העוצמתיים ביותר להעברת מידע ללא מילים הוא שפת הגוף שלנו. בביוגרפיה של במאי מפורסם שגדל בניו יורק בשנות ה-50, מתואר זיכרון ילדות מכונן: הילד עולה במעלית עם אמו, וכשגבר שחור נכנס, הוא מרגיש את אחיזתה של אמו מתהדקת סביב ידו. ללא מילה אחת, האם העבירה לבנה מסר גזעני חזק.

באופן דומה, התנהגויות יומיומיות שלנו מעבירות מסרים לילדינו. בדיקה אובססיבית של מנעולים, חוסר נוחות גופנית כשזרים או אנשים מסוימים מתקרבים, או תגובה מוגזמת לנהג שנצמד מאחורינו בכביש – כל אלה מלמדים את ילדינו על האופן שבו אנו תופשים את העולם. הם לומדים, ללא מילים, אם העולם הוא מקום בטוח או מסוכן, אם אנשים ראויים לאמון או לחשד, ואיך להגיב למצבים שונים. וכל זאת, מבלי שאנחנו בהכרח מודעים למסרים שאנו מעבירים.

המשותף לכל הדוגמאות האלו הוא ההמחשה שמה שהילדים שלנו יודעים עלינו מבוסס על הרבה יותר מאשר התוכן המילולי שחלקנו איתם. הטראומות שאנחנו סוחבים איתנו (חלקן מדורי דורות) וההטיות שלנו לא צריכות להיות מדוברות כדי שילדינו יהיו חשופים להן. הן יכולות לבוא, ואף באות, לידי ביטוי בהתנהגויות שלנו.

אם אנחנו לא נבוא במגע עם הטראומות שלנו וניקח עליהן בעלות, הן עלולות לעצב את תפישת העולם והתגובות הרגשיות של הילד שלנו מבלי שערכנו איתו על כך ולו שיחה אחת מפורשת. המודעות לתהליכים אלה היא הצעד הראשון בדרך לשבירת מעגל ההעברה הבין-דורית של טראומה ולבניית יחסים בריאים יותר עם ילדינו.


שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com

 
 
bottom of page