top of page

"זמן הסיגריה" שאתם צריכים להכניס ליומן - גם אם אתם לא מעשנים

תמונת הסופר/ת: Amalia Rosenblum
Amalia Rosenblum
11 ביוני
זמן קריאה 4 דקות

עודכן: 22 באוק׳

אנחנו נוטים לתכנן את זמן הביצוע של משימות, אבל לא את המחיר הנפשי שהן גוזלות. לכל משימה יש גם זמן סמוי להתארגנות רגשית, וגם הוא צריך מקום ביומן

נדמה שעם המצאת הדפוס נולדו גם ספרי עצות, ואם הם מעידים על משהו הרי זה שאחד הטרנדים שלא סר חינם הוא הנטייה של אנשים יעילים לייעץ לאנשים יעילים פחות.

וכאן אני נכנסת לתמונה. לא תלמדו ממני לארוז מזוודה (אם כי ניסיתי את הטריק הזה עם השקיות שעושים להן ואקום עם שואב אבק וזה מגניב לגמרי), ובעלי אומר שהגעתי לחייו להרוס לו את הבית, אבל בכל הנוגע להספקים אני חושבת שאני טובה מאוד, אפילו ביחס לאישה, שהיא סוג אדם שממילא יודע לעשות ג'גלינג עם מסור חשמלי.

הסוד שלי – ויש כזה – הוא שאני יודעת לדמיין כמה זמן תארך כל משימה באמת. אני לא מדברת כרגע על היכולת (החשובה גם כן) להבין שאנחנו לא יכולים להביא את הבגד לתופרת בזמן שאנחנו מכינים את חומרי המע"מ.

אני מתכוונת לזמן שאנחנו לא מביאים בחשבון וקשור לכך שיש משימות שדורשות מאיתנו תעצומות נפש. הטריק שלי הוא היכולת לזכור להביא את הזמן הזה בחשבון.

לחשב את עלות המעבר

יש אין סוף סיבות שבגללן משימות יכולות להיות מעיקות נפשית או מלחיצות. אולי אני צריכה לקנות כרטיסי טיסה, אבל האלגוריתם הדינמי רודף אותי ואני יודעת שאם לא אהיה לגמרי על זה, המחיר הטוב (יחסית) של הכרטיסים שראיתי יחמוק לי בין הידיים. אולי אני צריכה להגיש חומרים לרואה החשבון וקשה לי להתמודד עם שיקוף של יוקר המחיה.

אולי אני צריכה להכין את הילד למבחן, וקשה לי לקבל את הבעיה הלימודית שהוא מתמודד איתה, או שאולי הבטחתי להכין מצגת ליום הולדת עגול ואני מתמלאת עצב על הזמן החולף. ומובן שיש גם פרויקטים אמנותיים, אקדמיים ומקצועיים שאני מנסה להצטיין בהם, ואז יכולה להיות לי ממש חרדת ביצוע.

מי שמכניס אירועים כאלה ליומן שלו וסוגר לשם כך רק את הזמן נטו שנדרש כדי לבצע אותם, ימצא את עצמו אולי מתחיל לשבת עליהם שוב ושוב, אבל בסופו של דבר לא מצליח באמת לעשות עליהם וי.

מעבר לקושי שבמשימה עצמה, אנחנו נוטים להתעלם מ"עלות המעבר". כמו שצריך לשלם על ויזת מעבר מישראל למצרים, כך צריך לשלם בזמן על המעבר, למשל, מכתיבת ברכה שדורשת פתיחות ופגיעות לתשלום דמי הביטוח הלאומי של המנקה (רק לזכור באיזה שם שמרת את הקובץ הזה).

כל שינוי פאזה משמעותי עשוי לגזול זמן הסתגלות פסיכולוגי. מי שמעשן יוצא לסיגריה ברגע הזה, אבל גם מי שלא צריך לצאת לסיגריה מטפורית. הניסיון שלי הוא שאם מביאים בחשבון את העובדה שההפוגה הזו תידרש מצליחים לעשות יותר, גם כשכביכול מתכננים מראש לעשות פחות.

"זמן הסיגריה" שאתם צריכים להכניס ליומן - גם אם אתם לא מעשנים - אילוסטרציה

לתזמן זמן פסיכולוגי

אם אנחנו באמת רוצים להספיק דברים בלי להיכנס ללופ מביך ומתסכל של דחיינות כרונית, אנחנו צריכים להתחיל לתזמן את הזמן הפסיכולוגי סביב המשימות שלנו. חרדה צורכת הרבה "זיכרון", וכשאנחנו בסטרס יש לנו פחות משאבים קוגניטיביים להתמודד עם המשימה שלפנינו.

לכן אם, לדוגמה, אני צריכה לכתוב ווטסאפ לבעל הבית לגבי חוזה השכירות של השנה הבאה, ולהתייחס לכך שאני לא רואה היגיון בהעלאת דמי השכירות בהינתן שאין בדירה ממ"ד, כמה זמן נדרש לי למשימה הזו? לכאורה חמש דקות, נכון? אבל אלא אם כן אתם רובוטים, ברור שזה לא לוקח חמש דקות.

משימה כזו היא דוגמה למשהו שצריך למדוד לפני הזמן שלפניו: הבוץ של ההתחלה שצריך ללכת דרכו, החזיונות המפחידים של התוקפנות של בעל הבית, דפיקות הלב של תחושת ניצול וחוסר אונים, פחד מעימות, פחד מטעות נוראית שבסופה הומלסיות וכן הלאה וכן הלאה, תלוי עד כמה הקול המחריד שלכם או הקול הביקורתי שלכם ערניים.

כי משימות מסוימות הופכות לבלתי אפשריות משום שהן נוגעות בעצב החשוף של הערך העצמי. יש כאלה שמבחינתם, כל עוד לא התחילו לכתוב את העבודה או לעבוד על המצגת, לפרויקט שלהם עדיין יש פוטנציאל להפוך ליצירת מופת מושלמת.

אבל מצבם של אלה שמלכתחילה לא חלמו בגדול אינו הרבה יותר טוב. כך או כך, ברגע שאנחנו ניגשים לעבוד על משהו, אנחנו נאלצים להתמודד עם הפער המכאיב שבין החזון המזהיר שבראש, או הרציונליזציות השונות שלנו לגבי עצמנו, לבין הביצוע המגושם של להיות אנחנו במציאות.

לתקצב פיצוי רגשי

מהצד השני של הפעולה צריך כמובן גם לתקצב את ה"הנגאובר" של אחרי האירוע, תחושת הריקון וההתשה שמגיעות אחרי שחווינו עוררות רגשית גבוהה. ובמקרים כמו הפנייה לבעל הבית, מתחילה גם ציפייה לתשובה, שגם היא כמובן צורכת משאבים.

ויש כמובן את הפיצוי הרגשי, שנדמה לי שהוא כבר יותר מוכר, ולמרות זאת לפעמים אנחנו מופתעים כשהמוח דורש אותו כמו ילד אחרי רופא שיניים. הפיצוי הזה, בין אם הוא מתבטא ברכישה אימפולסיבית אונליין, פחמימה מנחמת או חצי שעה של בהייה בפנדות מחליקות במגלשה עם דלי על הראש, כמו בקלישאת הסטארטאפיסטים, אינו באג, הוא פיצ'ר.

אם נתעלם מהצורך הזה בפיצוי וננסה לרוץ מיד למשימה הבאה, המוח עלול להכריז על שביתה איטלקית. אם נספק את הצורך בלי להכיר בו מראש, אנחנו עלולים להרגיש אשמים. עדיף להכיר בצורך הזה מראש ולהוסיף לו זמן ראוי בתכנון.

הזמן שלפני (בעיקר), אבל גם הזמן שאחרי פעולה שיש בצדה קושי פסיכולוגי, הם משהו שנדרש מאיתנו בכל מקרה, בין שהבאנו אותו בחשבון ובין שלא. אבל אם לא הבאנו אותו בחשבון, יתרחש אחד משני דברים: או שלא נשלים את הפעולה (בדרך כלל), או שנשלים אותה אבל לא נגיע לכל הפעולות האחרות.

כי חישבנו שכתיבת ווטסאפ היא משהו שלוקח חמש דקות, ולא הבאנו בחשבון את העובדה שהרגשנו יותר בנוח לעשות את זה בשדרה עם קפה קר, ולוקח זמן לרדת לשדרה, ועוד עשר דקות להתייעץ עם הצ'אט, ואז אחרי ששלחנו, לחזור הביתה ולהתעלף במזגן, או אפילו, תלוי בגודל האימה, לשחק חמש דקות (קרי 20) במשחק האהוב עלינו בטלפון.

תגידו: אם אני אתחיל להביא את כל זה בחשבון, אני לא אגיע לשום דבר. ואני אגיד לכם: אם אתם לא מביאים את זה בחשבון, הדבר היחיד שמספיק דברים באמת הוא היומן שלכם, לא אתם.


שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com

 
 
bottom of page