"עשיתי הכל בשביל הילדים שלי - למה הם כועסים עליי?"
עודכן: 22 באוק׳
הקוראת נילי לא מבינה למה, אחרי שנים שבהן התאמצה לתמוך, לפרנס ולאהוב ללא תנאי - ילדיה הבוגרים מעקמים את האף ולא מרוצים ממנה. לקורא יאיר היה נדמה שפגש את "האחת", עד שהגיע שלב הקינוח במסעדה. עמליה עונה על שאלות
עמליה שלום,
הילדים שלי (27, 21, 17) נורא כועסים עליי, ואני לא יודעת למה. אני עובדת נורא קשה כל השנים כדי לתת להם כל מה שהם צריכים. אבא שלהם ואני התגרשנו מזמן, ואני יותר מצליחה ממנו מבחינה כלכלית ולכן רוב הנטל של הגידול נופל עלי. בגדול אני בן אדם שאפתני ונמרץ ויש לי עולם פנימי עשיר, וזה איפשר לי להיות איתם בלי לוותר על כלום. לא פיתחתי זוגיות חדשה, מספיק מעניין לי בין הספרים, העבודה והספורט שלי. וזה גם איפשר לי להיות בכל הופעת סיום, בכל משחק, ואפילו ליוויתי בטיולים שנתיים.
ועדיין אני מרגישה שהם עצבניים עלי, לא מרוצים ממני, מגלגלים עיניים בינם לבין עצמם ומתפרצים, אבל כשאני מנסה להבין מהם מה הבעיה, אני לא ממש מצליחה. החיים שלהם טובים, בסך הכל, אם את שואלת אותי. הם לא לגמרי מצאו את עצמם בחיים אבל זה הגיוני. הם חברותיים, אינטליגנטיים, מצחיקים, אטרקטיביים ומוכשרים. קצת מפונקים לטעמי, מתפזרים בתחומי עניין קצת הזויים שאני לא רואה איך ייצא מהם משהו, אבל אולי זה עניין דורי.
כטיפוסים, הם אנשים לא קלים בכלל. הם נעים בין הסתגרות בתוך עצמם, עם בני הזוג שלהם, שגם על קנקנם עוד לא ממש עמדתי, מבלי לספר לי כלום - או שהם מדברים על עצמם בלי הפסקה מבלי לשאול אפילו פעם אחת ולו בשביל הנימוס מה שלומי. הייתי שמחה לשמוע ממך, מה את חושבת שקורה כאן?
נילי (שם בדוי)
נילי יקרה,
תרשי לי לקצר את החלק של הוולידציה, ולהגיד שברור עד כמה את מתאמצת כדי שלילדים שלך יהיה הטוב ביותר, ונראה גם שאת אדם שרגיל לכך שהמאמצים שלו נושאים פרי. לכן, במצב שבו את כל כך מתאמצת בהורות שלך והילדים שלך בכל זאת לא מרוצים – משהו לא מסתדר לך. כמובן שאני רואה תמונה חלקית מאוד וכל מה שאגיד יהיה שטחי בהגדרה, אז קחי את התשובה שלי בערבון מוגבל, אבל נדמה לי שמה שאת אולי מתקשה בו - כמו הורים רבים, אגב - זה להתעניין בילדים שלך.
לכל מערכת יחסים משמעותית יש, לדעתי, שלושה אספקטים יסודיים. הראשון - שייכות ונאמנות; השני - חיבה ומשיכה; והשלישי- תמיכה בזהות. בקשרים השייכים לקטגוריות שונות, אספקטים אחרים הם החשובים. במשפחה, בדרך כלל, תחושות השייכות והנאמנות הן החשובות ביותר. הדבר מתבטא בדרך כלל בידיעה של היחיד שהמשפחה שלו היא הגב שלו, ותהיה שם לצדו ברגעים הנמוכים והקשים ביותר.
בקשר זוגי, הנדבך החשוב ביותר הוא החיבה והמשיכה. כמות הרומנים שאנשים מנהלים לבדה מעידה על כך ששייכות ונאמנות, כלומר תחושת משפחתיות, אינן הכרחיות לקיומו של קשר רומנטי; ואילו חברות, נדמה לי, מבוססת בעיקר על תמיכה בזהות, שמתבטאת בתחושה שהחברה שלי מבינה אותי ואני מבינה אותה.
אני מניחה שיש גם יסוד אבולוציוני, כלומר הישרדותי, לאיפיון השונה של הקשרים השונים: תפקידן ההישרדותי של משפחות הוא להגן על החברים החלשים - ילדים וקשישים - ולשם כך נאמנות ושייכות חייבות להיות בחזית. תפקידה הביולוגי של זוגיות הוא להביא ילדים לעולם ולכן משיכה היא היסוד הדומיננטי בה. ותפקידה המקביל של החברות הוא לייצר שיתופי פעולה ובכך להגביר את יכולת ההישרדות של היחיד ושל הקבוצה - לכן תמיכה בזהות היא האספקט הקריטי ביותר של הקשר. אבל אין פירוש הדבר שתמיכה בזהות והבנה לא צריכות להתקיים גם בתוך קשר משפחתי.
מהתיאור שלך עולה שאת בהחלט מקיימת את התנאי הראשון והמרכזי ביותר בקשר: פרשת חסות על הילדים שלך, וגם כאשר הם מתנהגים אליך בחוסר כבוד או פוגעים בך, המחויבות שלך כלפיהם לא מתערערת, ומכאן הפנייה שלך אלי.
אני חושבת שגם התנאי השני קיים. כמובן שחיבה ומשיכה בתוך קשר משפחתי הם בתדר אחר מאשר התדר האירוטי המתקיים בין בני זוג, ועדיין יש משמעות לכך שבני משפחה מוצאים חן זה בעיני זה, ומהאופן שבו את מתארת את הילדים ניכר שהם מוצאים חן בעינייך.
נראה שיש חולשה בציר השלישי, ציר התמיכה בזהות. אם נאמנות ושייכות מתבטאות ביכולת שלך להיות עם הילדים שלך כשהם למטה, ציר התמיכה בזהות מתבטא ביכולת שלך להיות לצד הילדים שלך כשהם למעלה. החוכמה במקרה הזה היא להתעניין בעולמם הפנימי ובחוויות שלהם בדיוק במקומות שבהם אלו לא מעניינים אותך או לאו דווקא מדברים אלייך.
את לא לבד בנקודה הזו. הורים רבים מתקשים להתעניין בילדים שלהם, והטלפונים הפכו את זה להרבה יותר קשה. איך ילד שממלמל במשך שעה סיפור לא ברור על ריב בבית הספר יכול לעניין אותי באותה מידה כמו המלצה על גאדג'ט שאני מתלבטת אם לקנות? מה אמור לעניין אותי כשאני מסתכלת על הילד באימון כדורגל ואיך זה יכול להיות יותר משמעותי מאשר לענות לאימייל הזה בעבודה, שמחכה לי כבר מהצהריים? אגב, אני כותבת את כל זה מתוך הזדהות. לא חסרים הימים שבהם אני שואלת את עצמי "מה אני עושה כאן בטקס עניבות של הצופים? תני לי Wi-Fi חזק ואזיז את העולם".
ובכל זאת, כשאנחנו לא מתעניינים בעולמם הפנימי של הילדים שלנו, ולא מאתגרים את עצמנו למצוא דרך לתמוך גם בחלקים של הזהות שלהם שלא מובנים לנו ואולי אפילו מאיימים עלינו, יש לזה מחיר.
בהצלחה,
עמליה

הי עמליה,
אני בן 40 רווק בלי ילדים ונדמה לי שפגשתי את "האחת". היא חכמה, יפה, עובדת במקצוע מעניין, ונמצאת באותו שלב בחיים כמוני. הבעיה היא (למה תמיד יש בעיה?) שהיא טוענת שהיא סובלת מאוד מהצלילים שאני משמיע בזמן לעיסה. בשני הדייטים הראשונים זה לא עלה, כי ישבנו במקומות רועשים והזמנו רק מנות קטנות, אבל עכשיו אנחנו כבר ישנים אחד אצל השנייה, וברגע שאוכל אמיתי נכנס לתמונה, היא ממש מצטמררת. כל מנה נהיית סאגה, ועל קינוחים כבר ויתרתי לגמרי. אני לא יודע אם להיעלב או לא, אם לצאת עכשיו מהקשר לפני שיהיה מאוחר מדי, אם היא משוגעת. מה דעתך? שמעת פעם על דבר כזה?
תודה,
יאיר (שם בדוי)
יאיר היקר,
ייתכן שהחברה שלך סובלת מרגישות שמיעתית שנקראת "מיסופוניה" (או מיזופוניה), מילה שמורכבת מהמילים שנאה (מיסו/מיזו, כמו במילה "מיזוגניה", שפירושה שנאת נשים) + צליל (פוניה, כמו במילה "פונטי"). מדובר בשילוב של הפרעה נוירולוגית והפרעה פסיכיאטרית, במובן זה שצלילים מסוימים גורמים לאדם הסובל מההפרעה להרגיש מותקף ולחוש תחושות שליליות עוצמתיות ומיידיות כלפי מקור הרעש.
הבעיה היא שרוב האנשים שסובלים ממיסופוניה לא מגיבים כך לרעש של משאית זבל שמשאירה את המנוע דולק מתחת לחלון שלהם בארבע וחצי בבוקר - אלא חווים תגובה רגשית קשה לצלילים שכיחים, בדרך כלל לכאלה שמופקים על ידי אחרים, ושרוב האנשים לא עושים מהם עניין בכלל. במקרה שלכם מדובר בלעיסה שלך, אבל זה יכול להיות אפילו הפיהוק של הילדים או האופן שבו מישהו קרוב נושם.
במלים אחרות, החברה שלך לא משוגעת. אני לא יודעת אם זה עוזר לך. לאחרונה התחילו להתפרסם מחקרים על האפשרות לטפל במיסופוניה באמצעות טיפול קוגניטיבי-התנהגותי. אם היא אכן "האחת" וגם אתה בעיניה "האחד", אולי שווה לכם לחשוב על האפיק הטיפולי הזה.
בהצלחה,
עמליה
המלצות
תוספי מזון: תרגיעו עם ויטמין C
השבוע היה לי נדמה שהסימן היחיד לחורף הוא הסופגניות והנזלת. אחרי שנתיים וחצי של קורונה, שבהן לא יצאנו מהבית אבל לפחות לא קיבלנו שפעת, עכשיו נדמה שכולם מושכים באף או משתעלים. חלקנו כל כך שונאים להיות חולים וחוששים להידבק, עד שאנחנו עלולים להשתכנע שכמויות עתק של ויטמין C הן הדרך הטובה ביותר לקצר הצטננויות או אפילו למנוע אותן לחלוטין. בנקודה זו אני ממליצה לחשוב טוב אם זהו הפתרון הטוב עבורכם.
סוגים רבים של ויטמין C, כשהם נלקחים בכמויות גבוהות מהמינון המומלץ על הצנצנת, עלולים לגרום לגירוי חמור של מערכת העיכול, שיכול להוביל לשלשולים, צרבות והקאות. "יותר" הוא לא תמיד טוב יותר – ויטמין C הוא בהחלט דוגמה לכך.
פודקאסט: פיטר אטיה משוחח עם הפסיכולוגית והסופרת לורי גוטליב
לורי גוטליב היא מחברת הספר "כדאי לך לדבר עם מישהו", כותבת טור קבוע במגזין "האטלנטיק" ובעלת פודקאסט פופולרי שנקרא Dear Therapists. בפרק הזה היא מתארחת אצל פיטר אטיה ומשוחחת איתו על המטופלים מהספר שלה, על הדרך שהיא עברה כמטופלת וכמטפלת, ועל עולם הטיפול. היא צנועה, רהוטה, ולמרות שדרך העבודה שלה שונה מגישת הטיפול ממוקד הרגש שאני אמונה עליה, יש בהחלט מה ללמוד ממנה.
עם הילדים: אפליקציית Lensa
ביקום הדברים שאתם לא צריכים, זהו אחד הטרנדים החמים ביותר. בעזרת בינה מלאכותית (לפחות לכאורה) האפליקציה הזו לוקחת את התמונות שלכם שאתם אוהבים ומייצרת על בסיסן מספר עצום של אוואטרים סופר-מחמיאים שלכם, באווירה ובסגנון רבי דמיון. לא צריך להוריד את זה לטלפונים של כל בני המשפחה. מספיק להוריד את זה למכשיר אחד, ולהשתמש בו כדי להפיק את האוואטרים השונים עבור כולם. אצלנו כל כך אהבו את זה שניסו להכין אחד אפילו לכלבה.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




