מתגרשים? כך תנהלו עם הילדים את "השיחה"
עודכן: 22 באוק׳
השיחה שבה מודיעים לילדים על ההחלטה להתגרש היא אחד הרגעים הקשים בחיים ורבים חוששים ממנה. אבל דווקא רגע הבשורה המפחיד אינו העיקר עבור הילדים, שמצדם עסוקים בשאלה חשובה הרבה יותר: איך ייראה העתיד שלהם?
שום דבר בחיים האלה לא באמת קורה עד שהוא קורה לך. והדבר נכון במיוחד לגבי גירושים, במובן שהאירוע שנראה כל כך נפוץ, ונסבל כשהוא עובר על אחרים, מעורר תחושות אחרות לחלוטין כשאנחנו עוברים אותו בעצמנו. גם אם לא קדמה לפרידה דרמה גדולה כמו בגידה, והאמת הפשוטה היא שמערכת היחסים מוצתה, גירושים תמיד מלווים בתחושת כישלון. אנחנו נאלצים להודות בכישלון כואב, והוא קשה לנו במיוחד משום שאנחנו לא יכולים להסתיר אותו מילדינו, אבל בעיקר משום שהם יצטרכו לשאת בתוצאות שלו יחד אתנו. הרכיבים האלה ביחד חוברים לאימה מהשיחה שבה אנחנו מבשרים לילדים על השינוי הקשה שהם עומדים לעבור.
רוב הגירושים לא מסתיימים בכך שבני הזוג יוצאים מהקשר עם נרטיב משותף לגבי האופן בו הגיעו עד הלום, וקיומן של שתי גרסאות הופך את השיחה לעוד יותר מורכבת. זהו לא המקרה שבו צריך לספר לילדים בעצב על מותה של חיית מחמד או של קרוב משפחה, שמתו מזקנה או ממחלה, אלא על מותם של הנישואין, כשפעמים רבות כל אחד מאשים את השני בגרימת הכאב הזה. במקרים כאלה, אנחנו מוצאים את עצמנו ב"משפט שלמה" קלאסי, שבו ההורה המיטיב הוא זה שיכול להקריב את הנרטיב שלו בשם טובת הילדים.
לבוא עם תוכנית
כשמבשרים לילדים על הפרידה, רצוי מאוד שהדבר לא יונחת עליהם בהפתעה. כלומר, השיחה הנכונה מתחילה עוד לפני שהיא מתקיימת, והיא מבוססת על כך שהילדים נחשפים בהדרגה לקשיים בקשר, ולא מציגים להם מצג שווא של זוגיות מאושרת, ורבים רק בחדרי-חדרים. זהו איזון עדין, מכיוון שהחלופה אינה סצנות נוראיות של קללות, תוקפנות ובכי.
עמוד האש המוביל הוא הצורך של הילדים להבין מה יהיו ההשלכות של הפרידה עליהם. בעוד ההורים טרודים אולי בפחד שאם הילד ידע שאמא ואבא כבר לא אוהבים אחד את השני הוא יחשוש שמא הם עלולים להפסיק לאהוב אותו, האמת היא שרוב הילדים יותר טרודים בשאלות כמו, "האם אני עדיין אוכל ללכת לכדורגל בימי שני, ומי ייקח אותי?". הורים רבים מגיעים לשיחה כשהם מוכנים להקיא את הבשורה המרה שעומדת להם בגרון, ומה שמעיק עליהם מכל זו אימת הבשורה. אבל הילדים בעיקר רוצים לדעת מה עומד לקרות להם, ובאיזה אופן החיים שלהם עומדים להשתנות, ולזה צריך להתכונן. הבשורה היא רק תחילת הסיפור.
אחד הדברים החשובים ביותר שיש להביא לשיחה הוא תוכנית עבודה שממחישה לילדים את העובדה שהוריהם לא חשבו רק על עצמם ועל איך להפסיק לסבול, אלא הם עדיין ההורים. את התוכנית אפשר להציג כפשוטה – כלומר אחרי שהבשורה מתקבלת, אפשר להציג בפני הילדים את התוכנית, לתת להם לשאול כל שאלה ולהשתדל לענות.
לדמיין את העתיד
הנקודה הראשונה בתוכנית צריכה להיות מקום המגורים, משום שלגבי ילדים בגיל בית ספר, ברגע שהפרידה מתממשת, החברים הופכים להיות קבוצת התמיכה העיקרית. כלומר, כשאתם מודיעים להם על פרידה, הם שואלים את עצמם, למשל, "האם אצטרך לעבור בית ספר?; "האם זה אומר שאפספס את כיתה ו' עם כל החברים שלי, ולא אזכה להיות בשכבה של הגדולים שכל כך חיכיתי להיות חלק ממנה, ולא אהיה במסיבות הסיום עם כולם?"; "האם אצטרך לעבור שבט בצופים? קבוצה בכדורגל?". מה שנהרס עבור הילדים זה האופן שבו הם רואים את עצמם והיכולת לדמיין את עתידם. תפקיד ההורים הוא לבלום את ההרס הזה.
מסיבה זו גם כדאי לספר לילדים על הפרידה רק כשיש תוכנית ברורה לגבי מקום המגורים ואפילו לגבי מועד המעבר. ילדים לא יכולים להחזיק אירוע כל כך דרמטי באופן מופשט ולדמיין את זה כמו מבוגרים. לכן, אם אין עדיין אפשרות לדעת את התמונה המלאה, כדאי לעגן את המידע בנקודות אחיזה קונקרטיות. אפשר להגיד: "אנחנו בשלב הזה בתהליך, ואחרי התאריך הזה אבא יתחיל לחפש דירה, וזה האזור שבו הוא יחפש דירה, וכך תוכלו להמשיך ללכת לאותו בית ספר ולאותם חוגים וחברים".
באופן דומה, כדאי להסביר להם אם יהיה להם חדר אצל ההורה השני, למשל. היכולת לדמיין את הדאגות של הילדים מנקודת מבטם שומרת על עמדתנו כהורים, וזה מה שמעניק לילדים ביטחון. אם עושים זאת נכון, ילדים יכולים לשרוד גירושים, ולא חייב להיגרם להם נזק נוראי. זה יקרה אם ניגשים לכך נכון, ובמובן זה, השיחה היא שרטוט מחייב של ההתנהלות בהמשך. זו גם הזדמנות להראות לילדים שאנחנו חושבים עליהם ומכירים אותם, ויודעים מה הסוגיות שמטרידות אותם, שנתנו עליהן את הדעת ושיש הצעות לפתרון.
תחושה של שליטה
מכאן נגזר שההכנה האמיתית לשיחה היא לא שיוף של הניסוח, אלא ישיבה משותפת על מפה, שבמרכזה הילד ועולמו. על ההורים לשבור את הראש ביחד על האופן שבו יוכלו לשמר כמה שיותר ממרקם החיים שלו גם אחרי הפרידה.
הכרה בחשיבותם של החברים היא חלק משמעותי מהשיחה, וכדאי שתהיה מפורשת. כדאי לומר לילדים, במילים שלכם, "אנחנו מבינים שכרגע אנחנו משנים לכם דבר אחד גדול, אבל אנחנו שומרים על שאר הדברים קבועים, כי החברים שלכם חשובים". חשוב להדגיש שהפרידה אינה סוד, ולעודד אותם להיעזר בחבריהם. יש להעביר את המסר שאתם לא מתביישים בכך שאתם מתגרשים ושאתם לא מצפים מהם או מציעים להם לשמור על כך בסוד. אם הם לא רוצים לספר זה עניינם, אבל חשוב שידעו שאין ציפייה כזו מצדכם.
באופן דומה, עולה בדרך כלל השאלה האם צריך לספר למחנך בבית הספר. מדובר בעולם שהוא במידה רבה גם של הילדים ולא רק שלנו, וחשוב לתת להם תחושה של שליטה – ויותר מתחושה. יש מקום לשאול אותם אם הם רוצים שהמורה יידע, האם הם מעדיפים לספר בעצמם או שאתם תספרו, ומה היו רוצים שתספרו. אבל פעמים רבות שאלות מסוג זה יכולות לחכות לשיחות ההמשך. במצב של סערה נפשית, קשה אולי לדמיין איך לעשות את כל זה. היתרון היחיד של השיחה הזו הוא שעבורכם היא אינה הפתעה – לכן חשוב לנצל את ההזדמנות ולהתכונן אליה.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




