האם המבוכה שבן הזוג או בת הזוג מעוררים בנו היא בעצם סימן למשהו אחר?
כשההתנהגות של בני הזוג שלנו גורמת לנו לרצות שהאדמה תבלע אותנו, אנחנו מניחים בדרך כלל שהבעיה היא בהם. אבל לפעמים המבוכה הזאת מעידה דווקא עלינו – או על מה שקורה בינינו
כשרק התחלתי לצאת עם בעלי אירחנו בפעם הראשונה זוג חברים קרובים שלי. במשך כל הערב בן זוגי החדש מצד אחד הקסים את האורחים ומצד שני לא נתן להם להוציא מילה. הבטן שלי התהפכה ממבוכה ומתסכול, וניסיתי להזכיר לעצמי ש"הם יודעים שאנחנו שני אנשים שונים".
מאז עברו כמעט עשרים שנה, אבל אני עדיין נזכרת בערב ההוא כשאני שומעת ממטופלים תגובות דומות לבני הזוג שלהם. אחת הסיבות שאני נזכרת בו היא שבסופו, מי שהיה אז "החבר החדש" שלי פנה אליי ואמר "את לא סותמת את הפה, אה?"
במלים אחרות, שנינו חווינו דבר דומה. יש שקוראים לזה מבוכה עקיפה או מבוכה מיד שנייה, בגרמנית (כמובן) יש לזה מילה: Fremdscham, ומדובר בתחושת מבוכה שאנחנו מרגישים לא בגלל משהו שעשינו, אלא כתוצאה מצפייה בפעולות המביכות של אדם אחר. אפשר לחשוב על זה כ"מבוכה לאיד", כלומר כהיפוך של שמחה נוכח ביש מזלו של הזולת.
זוהי תחושה נפוצה למדי ויש תיאוריה שמדובר בתגובות קדם־תרבותיות, כלומר כאלה שמניעות אותנו להבין כיצד מקובל לנהוג מבחינה חברתית בתרבות שאנחנו חיים בה. סדרות טלוויזיה מ"סיינפלד" ועד "המשרד" עשו מזה קריירה. אבל לא כל המצבים האלה דומים זה לזה, ומבוכה לאיד יכולה להעיד על בעיות שונות למדי. לכן אם אתם עם בן הזוג או בת הזוג שלכם בציבור ואז רוצים שהאדמה תבלע אתכם, בחנו את עצמכם.
אפשרות א': אתם רגישים מדי
נתחיל באפשרות הקלה: נסחפתם לגמרי. אתם מתייחסים לאינטראקציות חברתיות כאל מבחן חשוב נורא, שטעות אחת בו תביא למוות חברתי. תגובה כזו נובעת לעתים קרובות מכך שגדלתם במשפחה שבה תחושת התיקוף מההורים הותנתה בהתנהגות נאותה (לדעתם), במילים אחרות: גדלתם עם הורים פרפקציוניסטים ובאווירת חרדה גבוהה. כלומר בפועל אתם משליכים את הפחד שלהם משיפוט על בן הזוג שלכם.
פריצת הדרך תבוא כשתבינו שבן הזוג ה"מביך" הוא לא נטל, אלא מישהו שיש לו בדיוק את הנוגדנים שאתם צריכים. אם תתבוננו היטב באופן שבו הוא שורד ואף משגשג למרות שהוא לא מציית לקודים חברתיים נוקשים תוכלו להעז ולהשתחרר, כי תבינו ששייכות חברתית אינה שברירית כמו שאתם חושבים.
בהקשר זה חשוב לזכור שלפעמים, מה שנראה לכם מעצבן או מביך הוא בסך הכל תזכורת לכך שאתם באים מרקעים שונים. אולי בן הזוג שלכם מגיע מרקע שבו דיבור בקול רם, התפרצות לשיחה או התרברבות הם סימן לשמחת חיים ולכוח, בזמן שאצלכם צניעות מאופקת היא סטנדרט ההתנהגות המקובל.
כלומר, המבוכה לאיד שלנו יכולה להיות גם דרך לבחון את ה"הביטוס" שלנו (המושג שטבע הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה ביחס להרגלים ומיומנויות שמושרשים עמוק בתוכנו כתוצאה מהתבנית התרבותית של נוף מולדתנו). בהקשר זה, פעמים רבות אנחנו רואים, באופן לא מודע, את בני הזוג שלנו כהמשך של עצמנו מבחינה חברתית.
וכאשר הם מתנהגים באופן שבעינינו הוא מביך, הסבל שאנחנו מרגישים מעיד על כך שאנחנו חווים ירידה בסטטוס החברתי שלנו עצמנו (בהתאם לחומרת התגובה, הדבר גם יכול להעיד על המבנה הנרקיסיסטי שלנו עצמנו, במובן זה שאנחנו לא מחוברים לערך הסגולי שלנו אלא מותנים להאמין שיאהבו אותנו או יקבלו אותנו רק אם ניתן ערך לזולת).
אחת הדרכים לאבחן את האפשרות הזו היא לשים לב להשפעה של בן הזוג שלכם על הסביבה. אם נראה שהאחרים בסיטואציה נהנים, ורק אתם סובלים, יש סיכוי טוב שהבעיה היא אתם ולא בן הזוג שלכם. כמו כן, אם מעולם לא הוקסמתם מההתנהגות הזו של בן הזוג ואתם שנים מנסים לתקן אותה, הדבר בהחלט יכול להצביע על השתלטנות שלכם עצמכם.

אפשרות ב': אתם מזהים בעיה אמיתית
לפעמים המבוכה אינה השלכה, אלא תחושת בטן גרועה. אם בן הזוג שלכם מעוות את המציאות שוב ושוב ומתאר אותה בהגזמה (חופשה של שלושה שבועות בהודו הופכת להיות "גרתי תקופה בהודו", וקריאה של ספר בנושא מסוים הופכת ל"אני חוקר את הנושא"), בהחלט יכול להיות שיש פה "מנגנון של ניהול דימוי עצמי" שיצא משליטה. גם אם בבסיס נמצא משהו פגיע כמו חוסר ביטחון עמוק (וכנראה הוא נמצא שם), יכול להיות שהמבוכה שלכם מעידה על חרדת הסטטוס או הנרקיסיזם (הסמוי יותר או פחות) אצל בן הזוג שלכם.
השיעור שלכם הוא להבין שירח הדבש נגמר, ולהתעמת עם העובדה שאתם חיים עם מישהו שמעדיף רושם על פני עומק ממשי, מצב שייתכן שנגזרות ממנו עוד בעיות. אם אתם לא בטוחים נסו לבדוק מה קורה לאחרים בסיטואציה: אם אתם יכולים לחוש את המבוכה בחדר, יש סיכוי שתחושת הבטן שלכם מבשרת על בעיה אמיתית עם בן הזוג.
לאפשרות הזאת יש גרסה נוספת, שאפשר לחשוב עליה כתסמונת "הדמות הראשית". מצבים שבהם בן הזוג מדבר אל אנשים אבל לא איתם. כלומר, הוא מתייחס לאורחים כאל קהל (ולא כאל קהילה שהוא חלק ממנה), כל דבר מזכיר לו את עצמו ובכל פעם שהמיקרופון המטפורי מגיע אליו הוא נתקע אצלו לשעה ארוכה של מונולוגים משובצים בהאדרה עצמית, ומעט מדי שאלות. התנהגות כזו יכולה להדגיש מבחינתכם את גבולות יכולתו של בן הזוג שלכם להבין ולהפגין הדדיות במישור החברתי, ולעורר פחד שהוא לא באמת יודע "לעשות יחסים".
אגב, אם התקריות מתרחשות בשלב מאוחר בקשר (ולא בדייטים הראשונים כמו בסיפור שלי), יכול להיות שהמבוכה היא מדד להיעדר סימטריה בצמיחה האישית. בשלב מוקדם של מערכות יחסים, פעמים רבות אנחנו בוחרים בני זוג שמייצגים צד שאנחנו רוצים לגלות או לחקור בעצמנו (לדוגמה, המפוחד מתאהב בבריונית, החרדתית כלכלית מתאהבת בפזרן וכו'). שנים לאחר מכן, אם אנחנו הולכים לטיפול או פשוט מתבגרים ומתחילים לטפל טוב יותר בחלק הלא מפותח שלנו (המפוחד למד להיות אסרטיבי, החרדה כלכלית צברה ביטחון), ההתנהגות הבלתי משתנה של בן הזוג יכולה להיות פתאום מביכה עד כאב.
אפשרות ג': אתם מנהלים תקשורת עקיפה
אם בני הזוג שלכם באופן עקבי עושים over-sharing, כלומר חולקים מידע אישי לגביכם יתר על המידה (למשל, "כן, אנחנו רוצים לעבור דירה אבל 'מישהו' חושב שהכל יקר מדי"), יש מצב שהם לא יודעים איך לדבר איתכם ישירות. בעבר כתבתי כאן על "השלשה", מצב שבו שניים מתקשים בתקשורת ישירה ומכניסים בצורה סמלית או קונקרטית אדם שלישי בניסיון לא מודע לפוגג את המתחים ביניהם. כתבתי גם על תקשורת פאסיב־אגרסיב – והמצב הזה יכול להעיד על אחד משניהם.
כך או כך, פריצת הדרך שלכם תבוא כשתבינו שהמבוכה שאתם חשים היא הסחת דעת מהבעיה האמיתית: בעיה בתקשורת האינטימית עם בני הזוג שלכם, שגורמת לכך שהם משתמשים בזולת כנשק כדי להרגיש שהם נשמעים.
אם אתם לא בטוחים, שני מדדים יכולים לעזור לכם להבין מה קורה: ראשית, אם בני הזוג שלכם מעלים נושאים רגישים רק כאשר אחרים נמצאים בסביבה, בהחלט ייתכן שהם משלישים, כלומר משתמשים בזולת כמגן כדי להביע תלונה שהם לא מרגישים בטוחים להעלות מולכם באופן פרטי. מנגד, אם הם מתנהגים כך בכל מקום – אפילו עם הבריסטה או עם נהג המונית – ייתכן ששורש הבעיה הוא זה שתיארנו באפשרות ב', כלומר תכונת אישיות בעייתית באופן עמוק, ולא מהלך אסטרטגי לא מודע בתוך מערכת היחסים.
ואם אחרי כל האפשרויות האלה אתם עדיין לא יודעים אם זה הם או אתם, שחקו עם עצמכם את משחק החשיבה הבא: אם חבר קרוב שאתם סומכים עליו היה נוכח באירוע ופונה אליכם למחרת ושואל מה נסגר עם בן הזוג שלכם אתמול בלילה, איך הייתם מרגישים? האם הייתה לכם הקלה מכך שמישהו אחר שם לב או שהייתם מגיבים בהתגוננות?
אם הייתם חשים הקלה, סביר שבן הזוג שלכם מתנהג באופן לא הולם, וההקלה נובעת מכך שבוחן המציאות שלכם תוקף. אבל אם אתם מדמיינים את המצב הזה ומבחינים בהתגוננות שעולה בכם, כנראה שורש המבוכה שלכם הוא קונפליקט פנימי שקשור לקולות הביקורתיים או המחרידים שלכם, בעוד שבסתר לבכם אתם יודעים שבני הזוג שלכם באמת לא עושים שום דבר נורא במיוחד.
בהקשר הזה, תמיד יש מקום לשאול את עצמכם אם ייתכן שכל האירוע הוא תוצאה של בעיה בנפרדות. אם אתם מחזיקים בתחושת נפרדות בריאה, בני הזוג שלכם יכולים להגיד משהו טיפשי ואתם יכולים לחשוב, "ואו, זה היה מביך, אבל זה הם, לא אני". אבל אם אתם מתמלכדים בסיטואציה, אולי שווה לשאול את עצמכם אם בני הזוג שלכם באמת כל כך מביכים שאו שאתם פשוט לא יודעים איפה הם נגמרים ואתם מתחילים?
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




