משולש פסיכולוגי: מה הקשר בין רכילות, שלישיות ויציבות זוגית?
עודכן: 22 באוק׳
למה רכילות היא כמו רומן מהצד, איך היא עוזרת לאזן את הקשר הזוגי, מתי היא הופכת לבעיה ומה יכול להחליף אותה?
לפני כחצי שנה ביקשה ממני קוראת להקדיש טור להיבטים הפסיכולוגים של הנטייה האנושית לרכילות. לקח לי זמן, אבל השבוע, בעודי מקשיבה להרצאות ישנות נושנות של הפסיכיאטר האמריקאי מארי בואן, מאבי הפסיכולוגים המשפחתיים, הבנתי מהי תשובתי לשאלה, ומה הקשר בין טיפול זוגי ומשפחתי לבין רכילות.
מארי בואן (1913–1990) היה פסיכיאטר אמריקאי שפיתח את תיאוריית המערכת המשפחתית, אחת הגישות המשמעותיות בהבנת דינמיקות רגשיות במערכות יחסים. בואן ראה את המשפחה כיחידה רגשית אחת ולא כאוסף של יחידים נפרדים, והדגיש כיצד מתח וחרדה מועברים בין בני משפחה ויוצרים דפוסים רגשיים שחוזרים על עצמם. המנגנון שמייצר את החזרה על הדפוסים הוא המשולש הרגשי, מושג יסוד בתיאוריה של בואן, שמשמר חלק מהקסם ההסברי שלו גם היום.
לייצב את הדיאדה
ההבחנה הבסיסית של בואן היא שמערכות יחסים דיאדיות, כלומר אלו המתקיימות בין צמדים בתוך המשפחה, הן שבריריות מטבען, ולכן נוטות לכלול גורם שלישי. מערכת יחסים בין שני אנשים בלבד מתקשה לשמור על איזון לאורך זמן, שכן כל שינוי במצב הרגשי של אחד מהשניים יוצר תנודות שמשפיעות על האחר.
כאשר מתעוררת אי-נוחות רגשית בתוך הדיאדה, עולה הצורך לייצב אותה, וכאן נכנס לפעולה עיקרון ההשלשה. המשולש מתפקד כמערכת ויסות טבעית: כאשר הדיאדה אינה מצליחה להכיל את המתח בתוכה, היא מחפשת לכלול גורם שלישי כדי לפזר את העומס ולמנוע הסלמה.
הגורם השלישי משמש כמו רגל שלישית לחצובה, כמו קיר שמשעינים עליו סולם, או כמו מקל לאדם המתקשה בהליכה, ועוזר למבנה הלא יציב לשמור על איזון. המשולש, אם כן, הוא המבנה החברתי הראשוני, כמו מולקולה שממנה בנויים כל הקשרים האנושיים.
אחד הגורמים לכך שדיאדות אינן יציבות הוא פערי הנוחות הרגשיים בין שני השותפים לקשר. מי שמטפל בזוגות רואה שלעתים קרובות כשבני זוג מגיעים לטיפול, אחד מהם הרבה יותר מוטרד מהשני לגבי המצב בקשר, בעוד השני היה - לפחות עד למשבר - מרוצה בסך הכל.
חוסר הסימטריה הזה הוא קרקע פורייה להיווצרות משולשים. האדם שחווה אי-נוחות רגשית הוא בדרך כלל זה שיפעל ליצירת משולש ויחפש גורם חיצוני כדי לפרוק את המתח, לקבל תמיכה או להשיב לעצמו תחושת שליטה.
רומן הוא דוגמא קלאסית להשלשה, אבל אנשים יכולים להשליש גם על ידי טביעה בעבודה, פיתוח תחביב, התעסקות בילד בעייתי או התמסרות למאבק אידיאולוגי כלשהו מחוץ לבית.
מנגד, בן הזוג שחש בנוח במערכת היחסים ברגע הנתון, נוטה להתנגד לשינוי או רואה פחות צורך ביצירת משולש. הוא יכול להתמרמר על העובדה שהוא מקבל פחות תשומת לב או קרבה מבן או בת הזוג שלו, מבלי להבין שהלה משליש כדי לעזור לעצמו להחזיק מעמד בקשר - פתרון שבהחלט יכול להיות הרבה יותר נוח לקבלה בתיאוריה מאשר כשהוא מתממש בצורת רומן.
כלומר, אליבא דבואן, הנטייה להשליש - כלומר לפנות החוצה מהקשר באופנים יותר ופחות סובלימטיביים או מקובלים חברתית - לא מעידה על חולשת אופי בהכרח, אלא היא מנגנון אוניברסלי המתקיים בתוך כל מערכת יחסים, כמו שכל גג צריך מרזב, כדי לנקז דרכו מי גשמים ולהימנע מהצפה.
למעשה, הוא טען כי המשולש כל כך מושרש בדינמיקות אנושיות, עד שהוא מהווה את היסוד לכל המבנים החברתיים — ממשפחה גרעינית ועד קהילות, ארגונים, ואפילו פוליטיקה גלובלית.
משום שדיאדות אינן יכולות להתקיים לאורך זמן ללא מתח מתגבר, המשולשים הופכים לדרך שבה מערכות חברתיות מווסתות את עצמן. ככל שהחרדה גוברת בתוך הדיאדה, כך גוברת הדחיפות לייצר משולש, ובתוך כך, ההבנה ששלישייה היא יחידה יציבה יותר משניים.

לצרף גורם שלישי
מה שמחזיר אותנו לדיון ברכילות. בואן טען שכאשר מתעורר מתח בין שני אנשים, הם נוטים לצרף גורם שלישי כדי לייצב את מערכת היחסים. גורם זה יכול להיות אדם נוסף, נושא מסוים, או אפילו אובייקט (למשל, עבודה, דת, או התמכרות). אבל הוא טען בעצמו ובמפורש שגם רכילות, ובמיוחד רכילות שלילית, היא דרך מקובלת להשליש ביחסים.
זאת משום שאחת הסיבות המרכזיות לכך שדיאדות אינן יציבות הוא העובדה שמערכות יחסים זוגיות דורשות פגיעות רגשית והקשבה הדדית. כמו ששרו הג'ירפות בשירם "מונוגמיה": "לא קל לחיות עם אשה אחת. כל היום לתת. כל היום לקבל".
ואכן, דיבור אישי וגלוי, לצד הכלה של דיבור שכזה, הוא מצב שקשה לשמר לאורך זמן, ורכילות היא פתרון נפלא לעניין הזה. כאשר בני זוג או חברים חשים עומס רגשי, הם עשויים לדבר על גורם שלישי במקום להתמודד עם רגשותיהם כלפי עצמם. כך הם נשארים קרובים ומעורבים אך נמנעים מהגברת אי הנוחות שלהם או דיון ישיר בה.
רכילות מאפשרת לצד שמרגיש פחות שבע רצון מהקשר להימנע מעימות ישיר. פעמים רבות אנחנו מוצאים את עצמנו מתוסכלים מכך שבן הזוג שלנו - או חבר טוב, עמית או בן משפחה - לא נותן לנו את מה שאנחנו צריכים מבחינה רגשית.
הבעיה היא שאנחנו נפגעים דווקא בגלל שהאדם הזה חשוב לנו. והפרט הזה מסבך אותנו משום שהוא יכול להקשות עלינו לפתוח את הדברים, מפחד לקבל דחייה. במצב כזה אנחנו עלולים להסב את האנרגיה הרגשית השלילית שלנו לרכילות על צד שלישי.
רכילות במצב כזה היא כביכול פתרון מושלם: היא מאפשרת להוציא קיטור, אבל גם לייצר קרבה לאדם שאנחנו רוצים להרגיש קרובים יותר אליו, בלי לקחת סיכון ולהתאמץ רגשית. הבעיה היא שרכילות כפתרון לקשר היא כמו חטיפים כפתרון לרעב. זה יותר זריז, זה יותר מספק, אבל זה לא מזין אותנו, ויכול אפילו להשאיר אותנו עם תחושה מגעילה.
אופן נוסף שבו רכילות מחזקת קשר בין שני אנשים היא שהיא מייצרת דינמיקה של "שניים נגד אחד". כשיש חרדה בקשר, רכילות מחזקת את תחושת הברית, ומגבשת בין השניים. כשאנחנו מוצאים גורם שלישי שאותו ניתן לבקר, אנחנו מחזקים את הקשר בינינו מבלי לעבוד על מה שחסר בקשר עצמו.
יתרון נוסף של רכילות, חופף חלקית אך לא זהה, הוא יכולתה לשמר את הקשר באופן אוורירי. אחד הדברים המאתגרים כמעט בכל דיאדה הוא הצורך לאזן בין קרבה למרחק; רכילות מאפשרת לאנשים להישאר בקשר, בלי להרגיש שהם קרובים מדי זה לזה רגשית - ללכת בלי ולהרגיש עם. כשבמקום לדון בקשיים בינינו, אנחנו ממקדים את תשומת הלב שלנו החוצה, אנחנו נמנעים ממצב של קרבה שעלול להרגיש חונק עבור לפחות אחד מאיתנו.
לחמם את הקשר
כאשר הטמפרטורה הרגשית בדיאדה צונחת, רכילות יכולה לחמם אותה. היא משמשת כגשר שיש לו סיכוי לחבר מחדש בין אנשים שהיו קרובים בעבר אבל התרחקו. שיחה על צד שלישי - גם אם היא מבוססת על ביקורת או שיפוטיות כלפיו - מייצרת סימולציה של אינטימיות, והיא פעמים רבות נעימה יותר מאשר הכרה בנתק הרגשי הקיים בינינו ובין אדם שהיינו קרובים אליו בעבר או מעוניינים להתקרב אליו.
תרגיל התבוננות פנימית מעניין בהקשר הזה הוא לסרוק את הקשרים שלכם ולגלות עם מי אתם יותר נוטים לרכל: האם אתם מרכלים עם אחד ההורים שלכם על אחד האחים? עם אחת העמיתות על אדם אחר מהמשרד? עם בן הזוג שלכם על השכנים? שווה לחשוב אם הדבר מעיד על אי-נחת בקשר שלכם עם האדם שאיתו אתם מוצאים את עצמכם מרכלים, והאם יש דרך אחרת, בריאה יותר, שבאמצעותה כדאי לייצב את הקשר.
כמו שיודע כל אחד שהיה בתיכון או עבד במשרד, רכילות עלולה להפוך לדפוס בעייתי שמנציח דינמיקה לא בריאה במערכות יחסים. במקביל, כפי שקל לראות במשפחות מסוימות - על המסך אבל גם בסלון - דפוס כזה מטפח תלות רגשית בדרמות חיצוניות, שכן במקום לפתח כלים לניהול רגשות ומורכבויות בתוך הקשר, שני הצדדים לומדים להישען על ביקורת כלפי אחרים כדי לשמר תחושת קרבה.
מצב זה עלול ליצור מעגל סגור של הסלמה רגשית, משום שככל שהרכילות הופכת להרגל, כך גם נדרשת הדיאדה לעתים קרובות יותר לגורם חיצוני כדי לווסת את עצמה. לבסוף, רכילות יכולה להוביל לחוסר אמון עמוק כאשר הצד השלישי מגלה שהוא היה נושא השיחה. תחושת בגידה כזו עלולה לגרום לערעור מערכות יחסים רחבות יותר, שכן היא שולחת מסר לפיו הקרבה אינה מבוססת על נאמנות וכנות, אלא על צורך רגעי ביציבות רגשית בתוך הדיאדה.
כדי להיחלץ מדפוסים של רכילות ומשולשים כאלה, יש צורך בפיתוח מודעות למקומות שבהם רכילות הופכת לכלי הימנעותי המשרת את הצורך להימנע מעימותים ישירים או מתח רגשי. אנשים צריכים לטפח סובלנות לאי-נוחות בתוך מערכות היחסים שלהם, וללמוד להכיל מורכבויות מבלי להזדקק לפורקן דרך ביקורת כלפי אחרים.
בואן האמין כי המפתח לבריאות נפשית הוא פיתוח נפרדות רגשית (differentiation of self). אדם שהעצמי שלו מובחן מהגיבץ' המשפחתי יצליח לשמור על יציבות פנימית גם במצבי לחץ מבלי להיגרר לדינמיקות של תלות או משולשים רגשיים.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




