top of page

לנצח בלי להתווכח: לקחים מסבא שלא היה לי

תמונת הסופר/ת: Amalia Rosenblum
Amalia Rosenblum
26 בדצמ׳ 2024
זמן קריאה 5 דקות

עודכן: 22 באוק׳

רגע לפני שאתם ניגשים לעוד ויכוח סרק על פוליטיקה או סתם עם הבריסטה, עצרו. כמה תובנות מדייל קרנגי וכריס ווס על טעויות התקשורת והבחירה הנכונה יותר: לתייג רגשות

לפני כמה שנים, כשעברתי לקליניקה חדשה, מצאתי את עצמי ממתינה יום שלם למרכיבים מאיקאה. בערבו של אותו יום, הושבתי את ילדיי לשיחה. "אחרי 120", פתחתי בדרמטיות, "כשאאסף אל אבותיי, ייתכן שתקבלו קובץ ובו כל שיחות השירות שאמכם היקרה ניהלה אי פעם. אם תבחרו להאזין להן, אני לא רוצה שתחשבו שלא הכרתם את אמא".

הסיבה לווידוי הדרמטי הייתה ויכוח שניהלתי באותו יום עם נציג שירות הלקוחות של איקאה, ויכוח שחשף בי תוקפנות שלא ידעתי על קיומה. מרוב מבוכה, אני כבר לא זוכרת את מהות הוויכוח, אבל אני זוכרת היטב את המשפט שהטחתי במסכן: "הסיבה היחידה שאתה אומר את זה היא שאתה לא מספיק משכיל!"

אנשים חשובים מאוד

נזכרתי באפיזודה המביכה הזו לאחרונה, בעודי מאזינה לספרו הקלאסי של איש העסקים והמרצה דייל קרנגי "איך לרכוש ידידים ולהשפיע על אנשים". קרנגי, שנולד בשנות ה-80 של המאה ה-19 וכתב את הספר בשנות ה-30 של המאה ה-20, היה בן דורו של סבא-רבא שלי. הלוואי שהיה לי סבא כמותו – אולי אז הייתי נמנעת מסיטואציות מביכות כמו זו שתיארתי. הייתי יודעת שהדרך הטובה ביותר לנצח בוויכוח היא להימנע ממנו מלכתחילה.

קולו של קרנגי הדהד באוזניי השבוע כשנכנסתי לקנות קפה לפני תחילת יום העבודה. ביקשתי מהבריסטה אמריקנו עם חלב חם. "מה?" היא שאלה. חזרתי על ההזמנה. "מה?" היא שאלה שוב. חזרתי בשלישית. הבריסטה נעצה בי מבט כועס וגערה: "את מדברת בשקט מדי, אני לא יכולה לשמוע מה את רוצה".

חשבתי לעצמי שהיא הייתה צריכה לומר: "סליחה, המכונות כאן עושות המון רעש ואני לא מצליחה לשמוע, אפשר בבקשה להגביר את הקול?", אבל אז שמעתי את סבא קרנגי לוחש: "מה תשיגי אם תגידי לה את זה?"

כיוון שאני מקשיבה לו בקשב רב לאחרונה, ידעתי מה התשובה: אם אעיר לה, אפגע בגאוותה. היא לא תלמד דבר מההערה שלי. זהו עיקרון נוסף שקרנגי היטיב להגדיר בספרו רב המכר מלפני כמעט מאה שנה: לעולם אין טעם למתוח ביקורת על איש.

שתי התובנות האלה - לעולם אל תיכנסי לוויכוח, ולעולם אל תמתחי ביקורת, קשורות כמובן זו לזו קשר הדוק. שתיהן מהדהדות בספרו של כריס ווס העוסק במשא ומתן, עליו כתבתי כאן בשבוע שעבר, וניכר שווס למד הרבה מקרנגי.

התזה המרכזית של קרנגי היא שאנשים צריכים להרגיש חשובים. אני מוצאת ערך רב בתזה זו, גם אם היא מוצגת באופן כללי, מבלי להיכנס לרזולוציות החשובות של האופנים השונים שבהם אנשים מספקים צורך זה.

מסיבה זו, קרנגי מזהיר מפני היקלעות לוויכוחים. גם אם "ננצח" בוויכוח ונשלוף את הטיעונים המוחצים ביותר, היחסים שלנו עם בן שיחנו עלולים להיפגע. אנשים שונאים להרגיש טועים או מושפלים.

אם יש לכם ספק בכך, הביטו בהנהגה הישראלית ובהנהגה האמריקאית שבדרך. גישה לוחמנית מובילה לעתים קרובות לטינה. הדרך לתקן את הפרספקטיבה השגויה של הזולת, על פי קרנגי, היא לאמת את נקודת מבטו ככל האפשר, ולהוביל אותו בעדינות לשקול מחדש את עמדותיו.

האשטאג "צודקת"

גם ווס רואה בוויכוחים כלי בלתי יעיל במשא ומתן. חוסר היעילות נובע מכך שוויכוחים הופכים אותנו לרגשניים יותר ומצמצמים את ערוצי התקשורת בינינו לבין הזולת.

במקום לנסות "לנצח", ווס מציע להשתמש בטכניקות כמו תיוג רגשות ("נראה שאתה נחוש בדעתך בעניין הזה"). תיוג אינסופי ושיקוף בלתי נלאה כדי ליצור אווירה של שיתוף פעולה. המטרה היא להוביל את השיחה לפתרון מבלי לגרום לצד השני להרגיש מובס.

למה אנחנו כאלה וכחנים? ייתכן שזה קשור לכך שמבחינה קוגניטיבית, ברגע שמוצגת בפנינו טענה, אנחנו באופן טבעי מנסים להעריך את תקפותה. אנחנו שופטים: האם היא נכונה? שגויה? נכונה חלקית? בנוסף, מכיוון שחשוב לנו להרגיש צודקים וחשובים, אחד הפרמטרים להערכת הטענה הוא: אם היא נכונה, מה זה אומר עליי?

כך לדוגמה, פגשתי השבוע אצל מאמנת הכושר מתאמנת שסיפרה כי היא עורכת את הנהלת החשבונות שלה לבד, ללא עזרת רואה חשבון, וחוסכת אלפי שקלים בשנה. היא הסבירה שתוכנות עדכניות הופכות את התהליך לפשוט ביותר.

ברגע שקלטתי את דבריה, יכולתי לשמוע את מוחי נכנס למגננה. האם זו אמת? האם זה באמת כה פשוט? האם אני טועה בכך שאני מפקידה את הנהלת החשבונות שלי בידי מנהלת חשבונות? האם זה הופך אותי לעצלנית? מפונקת? טיפשה?

יכולתי לצפות בתהליכים המנטליים שלי מתקדמים בהילוך איטי. לו הייתי נכנעת להם, הייתי מתחילה להסביר מדוע הנהלת החשבונות שלה אולי פשוטה אך שלי מסובכת, או מדגישה את המחיר של טעות לעומת המחיר של שירותי הנהלת חשבונות. או אולי אומרת משהו לא ראוי על האופן שבו אני מעדיפה לנצל את מעט זמני הפנוי.

אך היות שאני שרויה במרינדה של ווס וקרנגי, נזכרתי שחשוב יותר להבין את כוונתה מאשר לשפוט את דבריה. לכן, צעדתי צעד אחורה, התבוננתי מהצד ואמרתי לה בכנות שאני מתרשמת מאומץ לבה לטפל בהנהלת החשבונות בעצמה.

ציינתי שרבים חוששים מכך, ושזו בחירה מעוררת השראה. אילו הייתי פועלת על פי האינסטינקט, שתינו היינו יוצאות עם טעם רע מהמפגש האקראי. אך הודות לחכמים ממני, נדמה לי ששתינו יצאנו ממנו בתחושה טובה.

לנצח בלי להתווכח: לקחים מסבא שלא היה לי - אילוסטרציה

לסגור את השמיים התקשורתיים

אף שהסיטואציה המתוארת לא הייתה של משא ומתן, קל וחומר שהעיקרון תקף גם במקרה כזה. כריס ווס מדגיש את ערך ה"אמפתיה הטקטית" – הבנה עמוקה של נקודת המבט של האחר מבלי להביע הסכמה או אי-הסכמה. הוא מסביר שהצלחה במשא ומתן תלויה בגילוי הרגשות והמניעים שעומדים מאחורי דברי האחר או פעולותיו.

כאשר אנחנו ממהרים להעריך או לשפוט אמירה, אנו חוסמים את ההזדמנות לאסוף מידע חיוני על מה שבאמת חשוב לזולת או מפחיד אותו.

לדוגמה, אם אני מנסה לסגור עסקה והצד השני אומר: "העסקה הזו היא אסון מבחינתנו", במקום להפריך את דבריו או להסביר מדוע הוא טועה, ווס מציע לשקף את תחושותיו: "נראה שהעסקה הזו לא עונה על הצרכים שלך". גישה זו יוצרת מרחב שבו האדם שמולי יוכל להרחיב ולחשוף את צרכיו או מטרותיו העמוקות יותר.

ההימנעות מוויכוח קשורה לסלידה האנושית מביקורת. קרנגי מדגיש שאנשים זקוקים להערכה ולאישור, ולא משנה מה יאמרו לנו, האמת היא שהם תמיד מתנגדים לביקורת.

כשאנחנו מספקים הערכה או שיפוט מיידיים של הנאמר לנו, גם אם כוונותינו טובות, ברוב המקרים התחושה של מי שמולנו תהיה שאנחנו מותחים עליו ביקורת. זה יגרום לו להתגונן ו"לסגור את השמיים" התקשורתיים שלו.

אז מה לומר כשמישהו אומר לנו משהו שלדעתנו סותר את כל העובדות (למשל: "אם היה יכול, נתניהו היה מחזיר את כל החטופים")? קרנגי מציע לשאול שאלות כמו "מה גורם לך להאמין בכך?" או "תוכל לעזור לי להבין את נקודת המבט שלך?". שאלות כאלה מבטאות כבוד לזולת, מעודדות אותו לשתף יותר, מורידות את המגננות, ומאפשרות לו לחשוף את חששותיו האמיתיים.

שקף לי ייאוש

יישום העקרונות של קרנגי וווס הוא מבחינתי Fake it till you make it של ממש. עבורי, אף אחת מהעצות האלה לא טבעית עבורי. ובכל זאת, אני חשה שבפיצוץ האינטרגלקטי המתגלגל שנקרא החיים בישראל, שבו קונפליקט רודף קונפליקט וחיכוך רודף חיכוך, בין שירות הלקוחות לבריסטה, בין שיחת חולין לנהיגה ברחוב, בין הפגנה לוויכוח פוליטי – יש לי מה ללמוד מתובנותיו של איש שאמנם היה לבן, אמנם היה גבר, אמנם מת, ובכל זאת לא היה טיפש. כדי ליישם את התובנות הללו, אני מנסה בימים אלה:

  • כשמישהו אומר לי משהו פרובוקטיבי או שנוי במחלוקת, לעצור ולחשוב על המניע שלו לפני שאני מגיבה.

  • להשתמש בשאלות פתוחות כמו: "מה גורם לך להרגיש ככה?" או "תוכל לספר לי עוד על מה שמטריד אותך?".

  • לשקף ולתייג את רגשותיו: כלומר לחזור על דבריו ולתייג את הרגשות שהוא חש ("נשמע שהמצב הזה מאוד מתסכל אותך").

  • ובעיקר בעיקר, להימנע מהצורך לתקן. בני אדם מונעים על ידי רגשות, ולא רק על ידי היגיון. אם אתם פוגשים אותי בעתיד הקרוב ברחוב, דעו לכם שזו התקופה להגיד לי שטויות מתריסות. אני מנסה בכל מאודי לעמוד בפיתוי ולא להתווכח או לתקן את מה שאומרים לי. ובמקום זאת, להתמקד בצרכים שמאחורי הדברים.


שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com

 
 
bottom of page